את הסיפור "יהודה כהן" כתבה חברה שמתנסה בכתיבה והיא אישרה לי להציג כאן באתר, על הטקסט שלה, עריכה ספרותית הכוללת עריכה לשונית. בין הפעולות שעשיתי בעריכה הספרותית: הצבתי את סבא יהודה במרכז, ובתוך כך שילבתי בין שני סגנונות: תיאורים מפיה של המספרת בגוף שלישי, ועיבוד ספרותי – הפיכת חלק מהתיאורים של המספרת לתיאורים של סבא יהודה בגוף ראשון, בקולו, בסגנון פשוט. שיניתי פעלים בסביל לפעלים פעילים, ופעלים בעבר לפעלים בהווה כדי להחיות את הרגע. שמרתי על אותנטיות ואמינות, טיפלתי בזרימה, הוספתי אלמנטים סיפוריים, דרמה, מתח, צבע ועניין.
תגובת המחברת: "הרגשתי שהסיפור מושך יותר, ונעים יותר לקרוא אותו. השינויים הקטנים נתנו עומק לסיפור. והיפה מכול – המסגרת נשארה אותו דבר."
בחלק 2 מוצגים השיקולים.
- מאת: עינת קדם
- 10.3.2023
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
יהודה כהן - הסיפור המקורי
סבא שלי, יהודה כהן, דור שני למייסדי כפר תבור, נולד ב-1922 בכפר תבור, נפטר בכפר תבור ב-2013, ומעולם לא עזב את המושבה. היה נשוי לחנה. לזוג יש בת אחת, אימי רות. כהן היה חקלאי, יושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור.
כשהייתי נוסעת לכפר תבור מרמת גן הייתי מראיינת אותו. דבר אחד עלה מן הראיונות: סבא היה מסחאי אמיתי. בדרך כלל אין זה כינוי מכובד. אומרים על מסחאי שהוא אדם נאיבי (נעבעך ביידיש), פשוט, ישיר ולא משכיל. וזה נכון, סבא היה אדם פשוט ולא משכיל. הוא למד רק עד גיל 14 בבית הספר היסודי של המושבה. בגיל 14 (שנת 1936) החלו מאורעות בארץ, והיה מסוכן לצאת מהמושבה, ולא יכול ללמוד בתיכון בכדורי. במקום ללמוד הוא השתתף בקורס נוטרים של ההגנה ונהיה נוטר (שומר).
אז למה בכל זאת אפשר לומר בגאווה שסבא מסחאי? מסיבה אחת פשוטה: מסחאי ידוע באהבה שלו לארץ. וסבא אהב את הארץ. כל סיפור שלו היה על תרומתו ליישוב בארץ. והכי הרבה הוא אהב לספר על הסליק של כפר תבור, שהוא היה אחראי עליו. ואת הסיפור הזה אשמח לשתף אתכם:
בסליק היו כ-30 רובים, מקלע פולני, כ-500 כדורים לכל רובה, מרגמה, פגזים ורימוני יד. כלי הנשק הוסתרו בצינורות שהולחמו מצד אחד, והיו מבורגים מהצד האחר. כלי הנשק נעטפו בנייר צלופן ונמשחו בגריז. הצינורות הוטמנו תחת מרצפות בית המורים ומזכירות הכפר, כיום הספרייה של כפר תבור, בבור שנחפר במיוחד לכך. על הצינורות הונחה תבנית עץ מלאה עפר. עליה הונחו המרצפות. פעם בשנה הוצאו כלי הנשק בלילה לניקוי. ביום, בזמן הניקוי, הוסתרו כלי הנשק בעליית הגג של בית הכנסת.
בשנת 1945 הציעה ההגנה לכפר תבור לרכוש עוד כלי נשק: רובה אנגלי ותת-מקלע בתמורה ל-45 לירות. כדי לממן את הסכום הוחלט למכור פסי ברזל מבריכת המים הישנה. מרדכי קרניאל, שהיה אז מפקד המחוז, וסבא פירקו את הפסים ומכרו אותם. בכסף שקיבלו רכש סבא את כלי הנשק. מכונית של ההגנה הגיעה לכפר תבור עם הרובה ותת-המקלע. כמו כן הביאו אנשי ההגנה 500 כדורים לרובה וכאלף כדורים לתת-המקלע. כשנבדק תת-המקלע, התברר שאינו תקין. ולכן בהגנה דרשו מהם להחזיר את כלי הנשק.
סבא סיים באותו הזמן קורס מ"כ בהגנה, והוטל עליו להביא את כלי הנשק הפגומים למטה הנפה בכנרת. היות ולנוטר היה רישיון לשאת רובה אנגלי, הוא נשא את הרובה בגלוי. את תת-המקלע פירק והכניס אותו לתוך מזוודה בין סמרטוטים ועיתונים עם כל הכדורים שקיבלו. סבא נסע באוטובוס במדי הנוטר מכפר תבור לטבריה דרך כנרת. את המזוודה הכבדה הניח ליד הנהג, והוא עצמו התיישב בחלק האחורי של האוטובוס.
והנה בתחנה של כפר קמא עלו כ-30 חיילים צ'רקסים מחיל הכפר. עימם עלו גם קצינים. בשל כך היה סבא דרוך. קצין בדרגת מיג'ור (מקביל לרב-סרן) נתקל במזוודה וניסה להזיז אותה. "של מי המזוודה הזאת?" שאל בערבית. איש לא ענה. דממה השתררה באוטובוס, והיה אפשר לשמוע את רעש המנוע של האוטובוס. המיג'ור שאל שוב. זעה בצבצה על המצח של סבא. הוא התפלל שהמיג'ור יניח לעניין המזוודה. אך לא, המיג'ור איבד את הסבלנות וקרא בשאגה: "תענו לי! של מי המזוודה?" סבא ראה שהמיג'ור לא יוותר, ולכן נעמד זקוף ואמר בביטחון מקווה שלא יראו שהוא מזיע: "אני בעל המזוודה". הסתכל עליו המיג'ור לרגע קט. "אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב". סבא חזר להתיישב במקומו ונשם לרווחה.
יהודה כהן - הסיפור לאחר עריכה ספרותית ולשונית
סבא שלי יהודה כהן היה חקלאי, דור שני למייסדי כפר תבור. הוא נולד בכפר תבור ב-1922 ומעולם לא עזב את המושבה. היה נשוי לחנה. בתם רות היא אימי.
סבא היה מֶסחאי, כינוי לחקלאי שנולד בכפר תבור, מסחה בעבר. אומרים על מסחאי שהוא אדם נאיבי, פשוט, לא משכיל. נעבעך ביידיש. זה נכון. סבא היה איש פשוט ולא משכיל. הוא למד רק עד גיל ארבע עשרה בבית הספר היסודי של המושבה. כשפרצו מאורעות 1936 והיה מסוכן לצאת ללימודים מחוץ למושבה הוא השתתף בקורס נוטרים של ההגנה והיה שומר.
מסחאי אמיתי ידוע באהבתו לארץ, וסבא יהודה אהב מאוד את הארץ. בכל הסיפורים שלו הוא דיבר על ההתיישבות ועל תרומתו ליישוב בישראל. הוא היה יושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור, אבל אהב במיוחד לספר על הסליק של כפר תבור שהוא היה אחראי עליו.
"היו לנו בסליק 30 רובים בערך", הוא סיפר לי, "ואיזה 500 כדורים לכל רובה. היה לנו תת-מקלע פולני, מרגמה, פגזים ורימוני יד. עטפנו אותם בנייר צלופן ומרחנו על זה גריז ואת הכול הכנסנו לתוך צינורות גדולים. בצד אחד הלחמנו אותם ובצד השני הברגנו. את הצינורות הסתרנו בתוך בור שחפרנו מתחת למרצפות בבית המורים ובמזכירות של הכפר, היום זאת הספרייה של כפר תבור. על הצינורות הנחנו תבנית עץ מלאה בעפר ועליה שמנו את המרצפות. פעם בשנה היינו מוציאים בלילה את כלי הנשק לניקוי. בזמן שניקינו הסתרנו אותם בעליית הגג של בית הכנסת".
בשנת 1945 ההגנה הציעה לכפר תבור לרכוש רובה אנגלי ותת-מקלע תמורת 45 לירות. למושבה לא היה את הסכום הזה, והוחלט לפרק את פסי הברזל מבריכת המים הישנה ולמכור אותם. סבא ומרדכי קרניאל, שהיה אז מפקד המחוז, היו אחראים על כך.
"ואז מגיעה לכפר תבור מכונית של ההגנה", סבא סיפר, "עם רובה ו-500 כדורים, ותת-מקלע עם משהו כמו 1,000 כדורים. אנחנו בודקים את התת-מקלע ורואים שהוא לא תקין. הודענו להגנה והם דרשו שנחזיר להם אותו עם הכדורים. באותו זמן סיימתי קורס מ"כ בהגנה והטילו עליי להביא את הנשק הפגום למטה הנפה בכנרת. לקחתי את התת-מקלע, פירקתי אותו והכנסתי אותו למזוודה בין כל מיני סמרטוטים ועיתונים, ביחד עם הכדורים. תשמעי, זה היה כבד… וככה עליתי לאוטובוס, לבוש במדים של נוטר ועם הנשק שלי. לנוטרים היה רישיון לשאת רובה אנגלי ונשאתי אותו בגלוי. הנחתי את המזוודה ליד הנהג והתיישבתי בחלק האחורי של האוטובוס, בדרך לטבריה.
"פתאום בתחנה של כפר קמא אני רואה משהו כמו 30 חיילים צ'רקסים עולים לאוטובוס ואיתם עולים קצינים אנגלים. הייתי דרוך. ואז קצין אחד בדרגת מֵיג'ור, כמו רב-סרן אצלנו, נתקל במזוודה שלי. הוא מנסה להזיז אותה עם הרגל ושואל בערבית: 'של מי המזוודה הזאת?' אף אחד לא עונה. דממה. עד כדי כך היה שקט שיכולנו לשמוע את המנוע של האוטובוס. עוד פעם: 'של מי המזוודה הזאת?' הרגשתי את הזיעה במצח. התפללתי שיניח לזה ויפסיק לשאול אבל הוא התחיל לצעוק: 'תענו לי! של מי המזוודה הזאת?' הבנתי שהוא לא מתכוון לוותר ושאני חייב לעשות משהו. קמתי ועמדתי זקוף, קיוויתי שלא ישימו לב לזיעה. ואז אמרתי באנגלית בקול בטוח: 'זה שלי. המזוודה שלי!'. המיג'ור הסתכל עליי. 'אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב'".
סבא חזר למקומו ונשם לרווחה.
העקרונות העיקריים בעריכה:
1. הצבת סבא יהודה במרכז.
2. הבלטה של פרטים מהותיים שנבלעו במקור.
3. שמירה על כל הפרטים, חוץ מפרטים חיצוניים בחלק הראשון שאינם רלוונטיים לסיפור, פרטים חוזרים, או פרטים שניתן להבין אותם מבלי להזכיר אותם שוב.
4. הוספת מידע ופרטים מבהירים. העברות של מידע למקום המתאים.
5. שילוב של שני סגנונות: תיאורים מפיה של המספרת בגוף שלישי, ועיבוד ספרותי – הפיכת התיאורים של המספרת לתיאורים של סבא יהודה בגוף ראשון, בקולו, בסגנון פשוט.
6. שינוי הסגנון לסגנון סיפורי, שינוי פעלים בסביל לפעלים פעילים, מעבר מעבר להווה כדי להחיות את הרגע, שמירה על אותנטיות ואמינות, טיפול בזרימה, הוספת אלמנטים סיפוריים המוסיפים דרמה, מתח, צבע ועניין.
7. ביטול אלמנטים שבעיניי זרים לסיפורת, כגון סוגריים, פסיקים המפרידים בין משפטים שיש ביניהם קשר זורם, נקודתיים לפני פירוט; שינוי מילים גבוהות או "תקניות" או לא מתאימות, לסגנון פשוט וחופשי.
