יהודה חלק 2 - הדגמת עריכה ספרותית ולשונית

את הסיפור "יהודה כהן" כתבה חברה שמתנסה בכתיבה והיא אישרה לי להציג כאן באתר, על הטקסט שלה, עריכה ספרותית הכוללת עריכה לשונית. המשך של חלק 1.

מקור 1

סבא שלי, יהודה כהן, דור שני למייסדי כפר תבור, נולד ב-1922 בכפר תבור, נפטר בכפר תבור ב-2013, ומעולם לא עזב את המושבה. היה נשוי לחנה. לזוג יש בת אחת, אימי רות. כהן היה חקלאי, יושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור.

עריכה ספרותית ולשונית 1

סבא שלי יהודה כהן היה חקלאי, דור שני למייסדי כפר תבור. הוא נולד בכפר תבור ב-1922 ומעולם לא עזב את המושבה. היה נשוי לחנה. בתם רות היא אימי.

שיקולים בעריכה 1

במשפט הראשון הוכנסו כמה פרטים: שם, דור שני, נולד בשנת, נולד בכפר תבור, נפטר בכפר תבור, מעולם לא עזב את המושבה. הכנסתי שני פרטים חשובים שמייצגים את סבא יהודה: חקלאי, ודור שני למייסדי כפר תבור. חקלאי הוא לא עוד משהו שיהודה עשה בצד תפקידיו כיו"ר אגודת המים של הגליל התחתון וכחבר במועצת כפר תבור. החקלאות וכפר תבור היו בנשמתו.
במקור שולבו פסיקים לפני ואחרי השם: "סבא שלי, יהודה כהן, דור שני ל…". שיניתי ל"סבא שלי יהודה כהן היה חקלאי,…" וביטלתי את הפסיקים מהסיבות הבאות: א) הם יוצרים סגנון רשמי ומרוחק. בלעדיהם מודגשת הקרבה בין המספרת לסבה. ביטול הפסיקים מדגיש את "סבא (שלי) יהודה (כהן) היה חקלאי"; ב) שמו מוזכר כאן לראשונה, והפסיקים יוצרים מסירה שעולה ממנה אגביות; ג) במשפט "סבא שלי יהודה כהן היה חקלאי, דור שני…" יש פסיק אחרי "חקלאי". הוספת שני פסיקים אחרי "שלי" ואחרי "כהן" באותו משפט יוצרת סרבול.
אחת הפעולות בעריכה ספרותית היא שינוי סדר המילים במשפט, בין היתר כדי לשים את הדגש במקום הרצוי. המשפט "נולד ב-1922 בכפר תבור" נשמע לי קצת כמו ביוגרפיה שבמסגרתה מציינים את שנת הלידה ומקום הלידה, ואני רציתי להדגיש את הקשר לכפר תבור, שכבר הוזכר קודם, לכן: "הוא נולד בכפר תבור ב-1922". את תפקידיו האחרים העברתי למקום אחר כדי שהפסקה הזו לא תהיה בסגנון ויקיפדיה, וגם משום שבבירור עם הכותבת היא ציינה שהתפקידים האלה היו תפקידים חשובים שהראו את תרומתו ליישוב, ועל כך מדברת הפסקה הבאה.
בטקסט מופיעים כבר בתחילה פרטי פטירתו של סבא: "נפטר בכפר תבור ב-2013". הורדתי את המידע הזה משתי סיבות: א. זה סיפור ולא ביוגרפיה. הסיפור אמור לתעד את פועלו של סבא ואת חיוניותו, ולדעתי מידע כזה מסכל את המטרה. ב. הסיפור כתוב בלשון עבר והמשמעות העולה מכך ברורה.
במקור נכתב "כהן היה". מכיוון שהנכדה מספרת עליו באהבה, רצוי שהסגנון לא יהיה מרוחק ורשמי.

מקור 2

כשהייתי נוסעת לכפר תבור מרמת גן הייתי מראיינת אותו. דבר אחד עלה מן הראיונות: סבא היה מסחאי אמיתי. בדרך כלל אין זה כינוי מכובד. אומרים על מסחאי שהוא אדם נאיבי (נעבעך ביידיש), פשוט, ישיר ולא משכיל. וזה נכון, סבא היה אדם פשוט ולא משכיל. הוא למד רק עד גיל 14 בבית הספר היסודי של המושבה. בגיל 14 (שנת 1936) החלו מאורעות בארץ, והיה מסוכן לצאת מהמושבה, ולא יכול ללמוד בתיכון בכדורי. במקום ללמוד הוא השתתף בקורס נוטרים של ההגנה ונהיה נוטר (שומר).

עריכה ספרותית ולשונית 2

סבא היה מֶסחאי, כינוי לחקלאי שנולד בכפר תבור, מסחה בעבר. אומרים על מסחאי שהוא אדם נאיבי, פשוט, לא משכיל. נעבעך ביידיש. זה נכון. סבא היה איש פשוט ולא משכיל. הוא למד רק עד גיל ארבע עשרה בבית הספר היסודי של המושבה. כשפרצו מאורעות 1936 והיה מסוכן לצאת ללימודים מחוץ למושבה הוא השתתף בקורס נוטרים של ההגנה והיה שומר.

שיקולים בעריכה 2

הפסקה נפתחת במחברת, ובה היא מציינת בעקיפין את מקום מגוריה, את הראיונות שערכה עם סבא ואת התרשמותה מהראיונות. זה מפנה את הזרקור אליה – כמובן, לא במודע, ובעריכה אני מפנה אותו לסבא. אופציה נוספת היא לספק מידע עליה ולהפנות את הזרקור אליה, אבל בגרסה הזו בחרתי אחרת. בהמשך אני מזכירה את הראיונות בעקיפין – "סיפר לי". מהמקור מבינים שהמספרת היא בחורה. ציינתי את זה בהמשך במרומז, כשסבא אומר לה "תשמעי…"
נכתב שסבא היה מסחאי. ביררתי עם הכותבת והיא הסבירה שהיא התכוונה למי שנולד במסחה, שמו המקורי של כפר תבור. הוספתי את המידע הזה. את מֶסחאִי ניקדתי בניקוד עזר, ומכיוון שמסחאי כבר מנוקדת אין צורך לנקד גם את מסחה. לא הוספתי שווא וקמץ. ייתכן שיהיו כאלה שלא יקראו נכון את המילה, אבל הגישה שלי היא שבספרי פרוזה אני מנגישה רק במינימום ההכרחי כדי לא ליצור ראשית קריאה, לכן גם כאן צמצמתי את השימוש בניקוד עזר.
נכתב שסבא היה מסחאי אמיתי. בעריכה העברתי את "אמיתי" לפסקה הבאה, משתי סיבות: א) רציתי להסביר מה זה מסחאי, וההגדרה אמורה להתייחס למושג ולא ל"מסחאי אמיתי". ב) נראה לי שב"מסחאי אמיתי" הכותבת התכוונה לתכונה העיקרית שהופכת אותו לכזה – אהבתו לארץ.
נכתב שבדרך כלל מסחאי הוא לא כינוי מכובד, ובין התכונות נכתב גם "ישיר". ישיר הוא תכונה חיובית. לא הזכרתי אותה משום שהיא לא רלוונטית להנגדה שהמחברת ביקשה ליצור בין המובן הלא מכובד לכאורה של המושג (פשוט, לא משכיל, נעבעך) לבין מה שהיא חותרת אליו בהמשך – מסחאי אמיתי שאוהב את ארצו.
במקור יש 3 סוגריים. ביצירות ספרות אני מעדיפה לצמצם ככל האפשר את השימוש בסוגריים.
במקור מופיע בית הספר "כדורי". לא ציינתי אותו משום שבפועל יהודה כלל לא למד שם. זה מחדד את הדיוק והאמינות.

מקור 3

אז למה בכל זאת אפשר לומר בגאווה שסבא מסחאי? מסיבה אחת פשוטה: מסחאי ידוע באהבה שלו לארץ. וסבא אהב את הארץ. כל סיפור שלו היה על תרומתו ליישוב בארץ. והכי הרבה הוא אהב לספר על הסליק של כפר תבור, שהוא היה אחראי עליו. ואת הסיפור הזה אשמח לשתף אתכם:

עריכה ספרותית ולשונית 3

מסחאי אמיתי ידוע באהבתו לארץ, וסבא יהודה אהב מאוד את הארץ. בכל הסיפורים שלו הוא דיבר על ההתיישבות ועל תרומתו ליישוב בישראל. הוא היה יושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור, אבל אהב במיוחד לספר על הסליק של כפר תבור שהוא היה אחראי עליו.

שיקולים בעריכה 3

הפסקה נפתחת בשאלה של הכותבת: "אז למה בכל זאת אפשר לומר בגאווה שסבא מסחאי?", ובתשובה לשאלה. זה אפשרי, אבל בעריכה בחרתי לשנות את זה, בעיקר משום שהשאלה והתשובה מבטאות סגנון של מספרי סיפור, ואת התפקיד של מספר הסיפור אני שומרת לסבא יהודה.
הכותבת מציינת שכעת היא תציג את הסיפור. בעריכה יצרתי המשכיות שבמסגרתה הסיפור על הסליק הוא חלק טבעי מהסיפור כולו ולא סיפור נפרד.

מקור 4

בסליק היו כ-30 רובים, מקלע פולני, כ-500 כדורים לכל רובה, מרגמה, פגזים ורימוני יד. כלי הנשק הוסתרו בצינורות שהולחמו מצד אחד, והיו מבורגים מהצד האחר. כלי הנשק נעטפו בנייר צלופן ונמשחו בגריז. הצינורות הוטמנו תחת מרצפות בית המורים ומזכירות הכפר, כיום הספרייה של כפר תבור, בבור שנחפר במיוחד לכך. על הצינורות הונחה תבנית עץ מלאה עפר. עליה הונחו המרצפות. פעם בשנה הוצאו כלי הנשק בלילה לניקוי. ביום, בזמן הניקוי, הוסתרו כלי הנשק בעליית הגג של בית הכנסת.

עריכה ספרותית ולשונית 4

"היו לנו בסליק 30 רובים בערך", הוא סיפר לי, "ואיזה 500 כדורים לכל רובה. היה לנו תת-מקלע פולני, מרגמה, פגזים ורימוני יד. עטפנו אותם בנייר צלופן ומרחנו על זה גריז ואת הכול הכנסנו לתוך צינורות גדולים. בצד אחד הלחמנו אותם ובצד השני הברגנו. את הצינורות הסתרנו בתוך בור שחפרנו מתחת למרצפות בבית המורים ובמזכירות של הכפר, היום זאת הספרייה של כפר תבור. על הצינורות הנחנו תבנית עץ מלאה בעפר ועליה שמנו את המרצפות. פעם בשנה היינו מוציאים בלילה את כלי הנשק לניקוי. בזמן שניקינו הסתרנו אותם בעליית הגג של בית הכנסת".

שיקולים בעריכה 4

בעריכה עשיתי תהליך של עיבוד ספרותי ועברתי מגוף שלישי לגוף ראשון. נתתי לסבא קול. לדעתי, הדרך הזאת מעניינת.
דבר נוסף שהשתנה בעריכה הוא פועלי הסביל. סימנתי אותם במקור באדום. בעריכה שיניתי לפעיל – בכחול. ביצירות ספרות אני מעדיפה להשתמש בפעיל ולא בסביל היכן שכדאי ואפשר. במקרה הזה לפעיל יש יתרון מיוחד, משום שהוא מדגיש את העשייה של יהודה.
שיניתי את סדר הפירוט. במקור נכתב: "בסליק היו כ-30 רובים, תת מקלע פולני, כ-500 כדורים לכל רובה…". תת מקלע שונה מרובה, לכן העברתי את הכדורים ליד הרובים: "היו לנו בסליק 30 רובים בערך, ואיזה 500 כדורים לכל רובה…" הוספתי "לנו" להדגשת השייכות והקבוצתיות. שמרתי על דיוק מול המקור. כשבמקור נכתב "כ…" הגבוה, השתמשתי במילים פשוטות כמו "בערך", "איזה", "משהו כמו", המציינות הערכה.
"היו לנו בסליק 30 רובים בערך, הוא סיפר לי, ואיזה 500 כדורים לכל רובה, היה לנו תת-מקלע פולני, מרגמה, פגזים ורימוני יד". כמו אישה שמתארת מה היא בישלה: "עשיתי ממולא, עשיתי דגים, עשיתי עוף בתנור, עשיתי אורז עם צימוקים". התלבטתי אם להוריד את ו' החיבור וליצור מעין רשימה נמשכת, ולבסוף החלטתי להשאיר אותה כי ייתכן שסבא יהודה ציין כך את הפרטים.
הוספתי "הוא סיפר לי", ובכך שילבתי התייחסות לכותבת, הנכדה, שסיפרה במקור שהיא ראיינה את סבה. בהמשך שילבתי התייחסות של סבא אליה.

מקור 5

בשנת 1945 הציעה ההגנה לכפר תבור לרכוש עוד כלי נשק: רובה אנגלי ותת-מקלע בתמורה ל-45 לירות. כדי לממן את הסכום הוחלט למכור פסי ברזל מבריכת המים הישנה. מרדכי קרניאל, שהיה אז מפקד המחוז, וסבא פירקו את הפסים ומכרו אותם. בכסף שקיבלו רכש סבא את כלי הנשק.

עריכה ספרותית ולשונית 5

בשנת 1945 ההגנה הציעה לכפר תבור לרכוש רובה אנגלי ותת-מקלע תמורת 45 לירות. למושבה לא היה את הסכום הזה, והוחלט לפרק את פסי הברזל מבריכת המים הישנה ולמכור אותם. סבא ומרדכי קרניאל, שהיה אז מפקד המחוז, היו אחראים על כך.

שיקולים בעריכה 5

במקור נכתב "הציעה ההגנה", ושיניתי ל"ההגנה הציעה". בעריכה אקדמית אני מרבה להשתמש במבנה התחבירי הראשון, הגבוה, המקדים נשוא לנושא. בעריכת ספרים – לא תמיד. כקוראת ספרי פרוזה פעמים רבות אני מרגישה כאילו יש חוק בלתי כתוב הקובע שבספרות יפה חובה תמיד להקדים נשוא לנושא. אני לא שותפה לגישה הזאת.
"הוחלט" – כאן השארתי את הסביל, כי לא ידוע מי החליט, כנראה זה הוחלט בהנהלת המושבה.
נקודתיים. במקור נכתב "לרכוש עוד כלי נשק: רובה…". בסיפור המקורי יש עוד 3 מופעים של נקודתיים: "דבר אחד עלה מן הראיונות:"; "מסיבה אחת פשוטה:"; "ואת הסיפור הזה אשמח לשתף איתכם:". בעיניי, נקודתיים לפני פירוט זרות לפרוזה ויצירות ספרות. הן דידקטיות ונוקשות ואני מעדיפה להשתמש בהן רק כשזה הכרחי.
במקור מתוארת: א. ההחלטה למכור את פסי הברזל כדי לקנות נשק; ב. הביצוע – פירוק ומכירה של הפסים; ג. קניית הנשק בכספי התמורה. בעריכה צמצמתי לפעולה אחת: הוחלט לפרק ולמכור, וסבא ומרדכי היו אחראים על כך. לדעתי, אין צורך לציין שבכספי התמורה הם קנו את הנשק, משום שבפסקה הבאה מבינים את זה. כמו בסרט, לא תמיד צריך לראות את הסצנה המלאה עד הסוף, אפשר להבין על כך מהסצנה הבאה.

מקור 6

מכונית של ההגנה הגיעה לכפר תבור עם הרובה ותת-המקלע. כמו כן הביאו אנשי ההגנה 500 כדורים לרובה וכאלף כדורים לתת-המקלע. כשנבדק תת-המקלע, התברר שאינו תקין. ולכן בהגנה דרשו מהם להחזיר את כלי הנשק.

עריכה ספרותית ולשונית 6

"ואז מגיעה לכפר תבור מכונית של ההגנה", סבא סיפר, "עם רובה ו-500 כדורים, ותת-מקלע עם משהו כמו 1,000 כדורים. אנחנו בודקים את התת-מקלע ורואים שהוא לא תקין. הודענו להגנה והם דרשו שנחזיר להם אותו עם הכדורים.

שיקולים בעריכה 6

בעריכה הצגתי את הפסקה בקולו של יהודה, בפעיל המחליף את הסביל.
בכמה מקרים שיניתי את העבר להווה: "מכונית של ההגנה הגיעה" – "ואז מגיעה לכפר תבור מכונית של ההגנה"; "כשנבדק תת-המקלע התברר שאינו תקין" – "אנחנו בודקים את התת-מקלע ורואים שהוא לא תקין". זה מחיה את הרגע.
במקור יש הפרדה בין הרובה ותת-המקלע לבין הכדורים של הרובה והכדורים של תת-המקלע: "עם הרובה ותת-המקלע" (1); "כמו כן הביאו אנשי ההגנה 500 כדורים לרובה וכאלף כדורים לתת-המקלע" (2); "כשנבדק תת-המקלע" (3). כדי לצמצם לפחות מופע אחד של תת-המקלע איחדתי את הכדורים עם כלי הנשק: "עם רובה ו-500 כדורים, ותת-מקלע עם משהו כמו 1,000 כדורים. אנחנו בודקים את התת-מקלע ורואים…"
בדיון מכבד שקיימתי עם העורכת הלשונית שאני עובדת איתה צמוד, היא הסכימה מייד שאכתוב בלשונו המשוערת של סבא "התת-מקלע" ולא "תת-המקלע". היא הזכירה לי את המאמר שכתבתי על כתוביות שבהן מתקנים בעריכה לשונית גידופים והופכים אותם לגידופים של בית מרקחת בסמיכות תקנית, כמו למשל במקום "הילד כאפות הזה" – "ילד הכאפות הזה", במקום "החתיכת חי בסרט" הזה – "חתיכת החי בסרט הזה", וטענה שמדובר באותו עיקרון. צודקת.

מקור 7

סבא סיים באותו הזמן קורס מ"כ בהגנה, והוטל עליו להביא את כלי הנשק הפגומים למטה הנפה בכנרת. היות ולנוטר היה רישיון לשאת רובה אנגלי, הוא נשא את הרובה בגלוי. את תת-המקלע פירק והכניס אותו לתוך מזוודה בין סמרטוטים ועיתונים עם כל הכדורים שקיבלו. סבא נסע באוטובוס במדי הנוטר מכפר תבור לטבריה דרך כנרת. את המזוודה הכבדה הניח ליד הנהג, והוא עצמו התיישב בחלק האחורי של האוטובוס.

עריכה ספרותית ולשונית 7

"באותו זמן סיימתי קורס מ"כ בהגנה והטילו עליי להביא את הנשק הפגום למטה הנפה בכנרת. לקחתי את התת-מקלע, פירקתי אותו והכנסתי אותו למזוודה בין כל מיני סמרטוטים ועיתונים, ביחד עם הכדורים. תשמעי, זה היה כבד… וככה עליתי לאוטובוס, לבוש במדים של נוטר ועם הנשק שלי. לנוטרים היה רישיון לשאת רובה אנגלי ונשאתי אותו בגלוי. הנחתי את המזוודה ליד הנהג והתיישבתי בחלק האחורי של האוטובוס, בדרך לטבריה".

שיקולים בעריכה 7

במקור נכתב: "את תת-המקלע פירק והכניס אותו לתוך מזוודה בין סמרטוטים ועיתונים עם כל הכדורים שקיבלו", ואני הוספתי את פעולת הלקיחה: "לקחתי את התת-מקלע, פירקתי אותו והכנסתי אותו למזוודה בין כל מיני סמרטוטים ועיתונים, ביחד עם הכדורים". עשיתי את זה כדי להדגיש את העשייה, להאריך אותה ולהוסיף לה נופך דרמטי. הוא לא רק פירק והכניס. הוא לקח, פירק והכניס.
במקור נכתב שלסבא היה רישיון לשאת רובה אנגלי ושהוא נשא אותו בגלוי. את המידע הזה העברתי סמוך לתיאור מדי הנוטר שלו כשעלה לאוטובוס.
במקור נכתב "את המזוודה הכבדה…". יש כאן מידע חשוב על המזוודה והוא נבלע. ייחדתי לו מקום אחרי התיאור על הכנסת תת-המקלע והכדורים למזוודה, והוספתי התייחסות לנכדה, שלה הוא מספר: "תשמעי, זה היה כבד…". כך גם עם "סבא נסע במדי הנוטר". המדים שלו הם פרט מהותי בסיפור, והצגתם בסמיכות מבליעה אותם. שיניתי בעריכה: "וככה עליתי לאוטובוס, לבוש במדים של נוטר…"

מקור 8

והנה בתחנה של כפר קמא עלו כ-30 חיילים צ'רקסים מחיל הכפר. עימם עלו גם קצינים. בשל כך היה סבא דרוך. קצין בדרגת מיג'ור (מקביל לרב-סרן) נתקל במזוודה וניסה להזיז אותה. "של מי המזוודה הזאת?" שאל בערבית. איש לא ענה. דממה השתררה באוטובוס, והיה אפשר לשמוע את רעש המנוע של האוטובוס. המיג'ור שאל שוב. זעה בצבצה על המצח של סבא. הוא התפלל שהמיג'ור יניח לעניין המזוודה. אך לא, המיג'ור איבד את הסבלנות וקרא בשאגה: "תענו לי! של מי המזוודה?" סבא ראה שהמיג'ור לא יוותר, ולכן נעמד זקוף ואמר בביטחון מקווה שלא יראו שהוא מזיע: "אני בעל המזוודה". הסתכל עליו המיג'ור לרגע קט. "אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב". סבא חזר להתיישב במקומו ונשם לרווחה.

עריכה ספרותית ולשונית 8

"פתאום בתחנה של כפר קמא אני רואה משהו כמו 30 חיילים צ'רקסים עולים לאוטובוס ואיתם עולים קצינים אנגלים. הייתי דרוך. ואז קצין אחד בדרגת מֵיג'ור, כמו רב-סרן אצלנו, נתקל במזוודה שלי. הוא מנסה להזיז אותה עם הרגל ושואל בערבית: 'של מי המזוודה הזאת?' אף אחד לא עונה. דממה. עד כדי כך היה שקט שיכולנו לשמוע את המנוע של האוטובוס. עוד פעם: 'של מי המזוודה הזאת?' הרגשתי את הזיעה במצח. התפללתי שיניח לזה ויפסיק לשאול אבל הוא התחיל לצעוק: 'תענו לי! של מי המזוודה הזאת?' הבנתי שהוא לא מתכוון לוותר ושאני חייב לעשות משהו. קמתי ועמדתי זקוף, קיוויתי שלא ישימו לב לזיעה. ואז אמרתי באנגלית בקול בטוח: 'זה שלי. המזוודה שלי!'. המיג'ור הסתכל עליי. 'אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב'".

סבא חזר למקומו ונשם לרווחה.

שיקולים בעריכה 8

המשכתי את הסיפור בקולו של יהודה כי זה רגע השיא וזה שלו.
גם כאן – השינוי מֵעבר במקור להווה בעריכה מחיה את הרגעים: "עלו כ-30 חיילים צ'רקסים" – "30 חיילים צ'רקסים עולים"; "עימם עלו גם קצינים" – "ואיתם עולים גם קצינים אנגלים"; "נתקל במזוודה וניסה להזיז אותה" – "נתקל במזוודה שלי. הוא מנסה להזיז אותה" ;"שאל בערבית" – "ושואל בערבית".
מכיוון שסבא הוא לא מספר רגיל, לא שמתי בפיו את אותן מילים שהיו אצל המספר החיצוני (הכותבת). למשל, במקום "דממה השתררה באוטובוס", "דממה באוטובוס. אף אחד לא עונה", במקום "אני בעל המזוודה" – "זה שלי. המזוודה שלי". סגנון של אדם שחווה זאת.
במקור נכתב: "דממה השתררה באוטובוס, והיה אפשר לשמוע את רעש המנוע של האוטובוס". במאמרים שלי אני כותבת הרבה על פסיק כזה. לדעתי, פסיק כזה יוצר הפרדה מלאכותית בין שני משפטים הכרוכים זה בזה. זה לא "דממה באוטובוס" + "היה אפשר לשמוע את המנוע". זה תיאור אחד.
במקור הסיפור מסופר בלשון עבר, וכשהעברתי את הסיפור ללשונו של סבא כתבתי בהווה: "ניסה להזיז" – "מנסה להזיז" – "שאל בערבית" – "שואל בערבית"; "איש לא ענה" – "אף אחד לא עונה". זה מחיה את הסיפור, וגם סבא יהודה חי את הסיפור בזמן שהוא מספר.
במקור נכתב: "המיג'ור שאל שוב", ואני שיניתי לסגנון החופשי שבניתי לסבא, כמספר המשחזר את אותם רגעים: "ועוד פעם: של מי המזוודה הזאת?". לא "שוב", אלא "עוד פעם".
במקור השפה מעט מליצית. למשל: "עימם"; "היה סבא דרוך"; "הסתכל עליו המיג'ור לרגע קט". זה לגיטימי ויכול להתאים לסיפור כזה, אבל כאן הרגשתי שהסגנון הזה יוצר ריחוק ושיניתי, מה גם שזה עבר לסגנון מדבר בגוף ראשון של איש שמאפייניו הם פשטות.
אחת הפעולות שלי בעריכה לשונית, עריכה אקדמית או עריכה ספרותית היא לברר עם הכותב/הכותבת דברים לא ברורים. ציינתי קודם ששאלתי את הכותבת לגבי המושג "מסחאי". שאלתי אותה גם על השפה: המיג'ור שאל בערבית, באיזו שפה ענה סבא? הכותבת אמרה שסבא ידע ערבית ואנגלית. הנחתי שהוא השיב לו באנגלית.
אחת הפעולות בעריכה ספרותית היא חלוקה לפסקאות בהתאם לזרימה. במקור המשפט "סבא חזר…" היה בהמשך הפסקה. בעריכה סיימתי את הסיפור עם המשפט הזה בפסקה חדשה. הסיפור התחיל עם המספרת ומסתיים עם המספרת. זה גם מזכיר לקוראים שזה סיפור על סבא.