הקוראים נדרשים לארגן, לשייך, לפענח, לנחש, ולהשלים מידע חסר (התרמית)

• למזי יש ארבעה ילדים. עליזה מזכירה את שמותיהם של שניים בלבד: רביד – "אני בטוחה שאם יוציאו את הגופה של רביד וינתחו אותה, יגלו שהוא בכלל הורעל", ועדי – "איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?"
• שמו של הילד הראשון שמת בטביעה לא מוזכר: "… ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה: אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון".
• כשעליזה אומרת "אם לא תעצור אותה, גם הבת היחידה שנותרה תיעלם מן העולם הזה" – שמה של הילדה הרביעית לא מוזכר.

אי-סדר במסירת המידע, המחייב את הקוראים להרכיב בעצמם את רצף האירועים

עליזה מספרת שבשנתיים האחרונות מתו שני ילדים נוספים, "אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון", ומייד ממשיכה: "אני בטוחה שאם יוציאו את הגופה של רביד וינתחו אותה, יגלו שהוא בכלל הורעל",  והקוראים נדרשים להבין בעצמם שהסדר הוא בהתאמה: הילד הראשון – טביעה; רביד – הרעלת מזון. זו מסירה המזכירה כתיבה עיונית, שבה אפשר להציג שתי קטגוריות ולאחר מכן להתייחס אליהן על פי סדרן, אך בפרוזה היא פוגעת ברצף הטבעי של הסיפור.

המידע על עדי מפוזר ומחייב הצלבה בין פרטים

בתחילת השיחה עליזה אומרת: "הייתי בשבעה על עדי צפירה", אך לא נאמר שעדי היא הילדה השלישית שמתה או מה היו נסיבות מותה. בהמשך היא אומרת: "איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?", ובמקום אחר שמוליק מציין שמתו במשפחה שלושה ילדים בשלוש שנים. רק באמצעות הצלבה בין שלושת פרטי המידע אפשר להבין שעדי שעליזה הייתה בשבעה שלה היא הילדה השלישית שמתה, ושהיא מתה לאחר שהושארה ברכב. המידע אינו נבנה ברצף אלא מפוזר בין חלקי השיחה, ולכן במקום להתקדם עם הסיפור הקוראים נדרשים לעצור, לחזור לאחור ולפענח את הקשרים בין הפרטים. העומס הזה יוצר בלבול ופוגע בזרימה ובהנאת הקריאה.

קפיצה מהילד הראשון לילדה השלישית יוצרת בלבול

עליזה אומרת: "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?" המשפט הראשון מכוון באופן טבעי לילדים שנותרו לאחר מותו של הילד הראשון, אך מייד אחריו עליזה קופצת לעדי, הילדה השלישית שמתה, ומדלגת על הילד השני. הקפיצה יוצרת בלבול, אך גם נוחה לטיעון: ההתעכבות על הילד השני הייתה מעוררת שאלות שלא משרתות את הטיעון שלה, ואילו ההתמקדות בילדה השלישית מאפשרת לה להדגיש את העובדה ששלושה ילדים מתו בלי שאיש זיהה את הסכנה חוץ ממנה.

"ראיתי את שמות הילדים", אבל השמות לא נמסרים

"הצצתי בטפסים שעל השולחן. ראיתי את שמות הילדים" – עליזה אומרת שהציצה בטפסים וראתה את שמות הילדים, אך לא אומרת אילו שמות ראתה. לכן אי אפשר לקשור את השמות שעל הטפסים לכל ארבעת הילדים שעליהם מבוסס החשד. הקוראים מכירים את שמותיהם של רביד ועדי, אך שמו של הילד הראשון שמת ושמה של הילדה שנותרה בחיים כלל לא נמסרים. דווקא בנקודה שבה עליזה מציגה את מה שראתה כבסיס לחשד שלה, דווקא המידע שעליזה מציגה כראיה לכך שהיא "יודעת לחבר אחד ועוד אחד" נשאר מעורפל וחלקי. המידע מוסתר מהקוראים והם נדרשים לקבל את המסקנה בלי לקבל את הפרטים שעליהם היא נשענת.

סדר האירועים לא תואם את הרצף הכרונולוגי

עליזה אומרת: "מזי ומשה שקעו בחובות לפני כמה שנים לאחר שפשט משה את הרגל. הם לפני ארבע שנים ביטחו את ילדיהם בסכום כסף גדול מאוד". המידע נמסר בסדר הפוך להתרחשות: תחילה התבצע הביטוח, לאחר מכן משה פשט את הרגל ובעקבות זאת בני הזוג שקעו בחובות. דווקא כאן יש חשיבות לרצף הזמנים, משום שהוא בונה את הקשר הסיבתי בין האירועים: הביטוח כבר היה קיים, פשיטת הרגל יצרה את המצוקה הכלכלית, והחובות יכלו להפוך את כספי הביטוח למניע. גם כאן הקוראים נדרשים לעצור ולסדר בראשם מחדש את רצף האירועים כדי להבין מה קדם למה וכיצד הדברים קשורים זה לזה. במקום שהמסירה תוביל אותם לאורך ההתרחשות, היא יוצרת בלבול ומטילה עליהם את מלאכת בניית הרצף.

המידע הדרוש לקביעת זמן האירוע מפוצל בין שני מקומות

עליזה מספרת קודם שמזי ומשה ביטחו את ילדיהם לפני ארבע שנים, "הם לפני ארבע שנים ביטחו את ילדיהם בסכום כסף גדול מאוד", ובהמשך מתארת את הביקור אצל קורמן שבו ראתה את שמות הילדים בביטוח – "קורמן הוא סוכן הביטוח שלי. כשבאתי לחדש את הביטוח על הדירה שלי, יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת" – אך אינה אומרת שהביקור התרחש לפני ארבע שנים או סמוך לעריכת הביטוח. הקוראים נדרשים לחבר בעצמם בין שני קטעי המידע ולהסיק שהטפסים שראתה אז קשורים לביטוח שעליו סיפרה קודם.

זהו קשר מהותי להבנת החשד של עליזה, ולכן אין הצדקה להשאיר את בניית ציר הזמן בידי הקוראים. בלי החיבור הזה, אין למעשה בסיס לדעת שהטפסים שעליזה ראתה הם אלה שמהם היא יודעת שהילדים בוטחו לפני ארבע שנים. הטקסט מתייחס לקשר כאילו כבר נאמר, אף שהוא רק משתמע.