רוב הטקסטים שהמחברים מוסרים לעריכה לשונית מיועדים לקוראים בחוג שיח שיש להם משהו אחר לעשות חוץ מלרוץ למילון ולראות שהעורך צודק. הם שקועים בהעברת משמעות. זהו גבול עדין בעבודת העריכה הלשונית. העורך אינו יכול לכתוב הערת שוליים המסבירה את בחירתו, לכן הוא מקריב משהו מהאגו שלו כמומחה לתקנים, למען התועלת של מומחיותו להעברת משמעויות.
את המאמר "איך נכון להגיד" כתב עורך הלשון אלי גיא. המאמר התפרסם ב-30.12.2009 בבלוג שלו והוא מתפרסם כאן באישורו.
- עינת קדם
- 8.11.2024
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
במחלוקות על נכון או לא נכון, מה שאני רואה וגם חווה הוא שיש בפורום [פורום דיונים באתר תפוז בנושא השפה העברית – ע.ק.], וכנראה בכלל, שתי גישות:
1. האומרים: "נכון" או "לא נכון". בקבוצה זו יש מי שאינם מנמקים ואינם מסבירים, כך שמקור הסמכות הוא הם עצמם; ויש מי שמנמקים (בניתוח תחביר, במובאות מהמקורות, באקדמיה ללשון העברית וכו').
2. האומרים: "כך בהקשר זה, וכך בהקשר אחר".
לכל גישה יתרונות וחסרונות. למשל תלמיד לשון לבגרות שרוצה לדעת מה התשובה התקנית, ייעזר בתשובה פסקנית של יאקים (מורה ותיק ורב פעלים ללשון) יותר משהוא ייעזר בתשובה רבגונית של GnomeBubble (שהוא בלשן). לעומת זאת, מישהו שהתערב עם חבר על שאלה שהתשובה לה אינה חד-משמעית, ייעזר יותר בתשובה שמראה את הפנים לכאן ולכאן.
"מתוֶוה" בזכר או "מתוָוה" בנקבה?
קחו לדוגמה את שאלת המין הדקדוקי של "מתווה" בהקשר הממחיש זאת יפה. ביסודה זוהי מילה לדוגמה של הבדל בין הנהוג ל"נכון". הרוב חושבים שאומרים מתוֶוה mitve והוא זכר, והקפדנים אומרים מתוָוה mitva, והיא נקבה. זוהי אחת המילים השכיחות ברשימות המשעשעות "הידעתם?" ובדרך כלל התשובה – "מה מפתיע!"
רב-מילים [מילון מקוון] אומר "מתוֶוה" זכר, אב"ש [מילון אבן שושן] ומילון ההווה אומרים: "מתוָוה" נקבה.
עכשיו נניח בא מישהו ואומר: "השאלה קריטית, כי זה קשור בהתערבות". יבוא אחד החברים כאן ויאמר: "זכר!" (כך מצא במילון רב-מילים) – בלי להסביר, בלי לגלות את מקור הסמכות. שחור-לבן, ככה זה. לכאורה פשוט מאוד. יבוא אחר ויאמר: "נקבה!" בלי לנמק (כך מצא במילוני ההווה ובאבן שושן). ושלישי יאמר: "תיקו. הרוצה זכר יקבלנו ברב-מילים ובשימוש הרווח, הרוצה נקבה יקבלנה באב"ש ובמילון ההווה". ויוכל להוסיף שבעיון בגוגל הוא מצא כ-100 תוצאות ל"מתווה בסיסי" + "מתווה פשוט", ולא מצא אף תוצאה אחת ל"מתווה בסיסית" ול"מתווה פשוטה".
הכול צודקים, אך בשביל רוב המטרות, לדעתי המתודה השנייה מועילה יותר.
זה חייב להיות כך?
הינה מקרה אופייני לשגרת חייו של העורך. ערכתי דוקטורט מפואר על ארכיטקטורה. מבנים רבים הוקמו על מתווים/מתוות של מבנים עתיקים. הכותבת משתמשת ב"תוואי", אני מחליף ל"מתווה". אומנם "תוואי" עובר בדוחק, אך הוא משמש יותר לנתיב ודרך. מתווה היא סקיצה. אני הולך עם ה"תקן", "מתווה" קודמת. כבר אז אני יודע שזה יעורר את תמיהת הכותבת. בכל זאת אני עושה את זה, בלב ולב. ואכן אחרי שהיא עוברת על העריכה שלי היא מטלפנת ואומרת: "אני רואה שכל המתווים שלך הם מתוות. זה חייב להיות כך?"
הסברתי לה את המצב והצעתי לה להחליף את כולם לזכר. למה?
רוב הטקסטים אינם מיועדים לבוחני תקנים לשוניים, אלא לקוראים בחוג שיח שיש להם משהו אחר לעשות חוץ מלרוץ למילון ולראות שהעורך צודק. הם שקועים בהעברת משמעות. אני לא יודע מי זקוק לשימוש התקני והנדיר "מתוָוה", ומי מפיק ממנו תועלת. (אני גם לא יודע מי זקוק שאתחיל את המשפט הזה ב"איני יודע", אבל ברוב הטקסטים הכתובים אקפיד על "איני"). זהו גבול עדין בעבודתו של עורך, מחוז גוני האפור, לבחור בין "אני צודק" המשפטי-מקצועי, ובין "כך זה מיטיב יותר לשרת את הקורא המשוער". ודא עקא (או עקה), העורך אינו יכול לכתוב הערת שוליים "בחרנו בצורת מתוֶוה כי זה נוח יותר לרוב הקוראים". לכן הוא גם מקריב משהו מהאגו שלו כמומחה לתקנים, למען התועלת של מומחיותו להעברת משמעויות.
שורה תחתונה היא שלדעתי, אם אין סיבה מיוחדת לעשות אחרת, מי שמציע פסיקה בעניין שאינו חד-משמעי, יעשה עבודה שלמה יותר אם הוא מעגן אותה במקור סמכות ומציג את הסוגיה בהקשריה. לפעמים אין צורך ביותר ממילה אחת, בייחוד אם השאלה חד-משמעית, והשואל כבר סייג את ההקשר (שאלה: "במשפט 'הוא הלך בשדות', המילה 'הוא' היא נושא או אוגד?" תשובה: "נושא"). אבל מקרים רבים אינם כאלה.
בזמן האחרון חקרתי כאן (בפורום) את הגישה המתודית יותר משחקרתי את המילים שעליהם התפלמסנו. למשל בדיון על "הקריא" לא התעניינתי בתקינותו של "הקריא", אלא בהתנגשות המתודות, או בלשונך – האידאולוגיות. לכן משכתי את הדיון עד אבסורדום, כדי לראות כמה רחוק זה יכול ללכת. ראיתי שזה יכול ללכת רחוק מאוד, ולא כי יש מחלוקת על העובדות, אלא על המתודה של הצגת העובדות בהקשרן.
מסקנתי היא שעיקר הפולמוס הוא בין הטוענים "כך נכון" וזהו, ובין המוסיפים קצת נופך, ולדוגמה: "יש הנוהגים כך, רבים נוהגים אחרת… האקדמיה מציעה/קובעת… המילונים חלוקים… השימוש המקראי… שימוש לשון משנה ותלמוד… בלשון המודרנית… בהשפעת האנגלית… ממצאי גוגל… טעמי האישי… במשלב כזה… במשלב אחר…"
