האם בעריכה לשונית צריך לתקן את "המספר אותו חייגת"?

ד"ר הדר פרי כותבת ב-10 בספטמבר [2009] על סוגיה שכבר הרבו לדוש בה: 

"כיום אנו נתקלים במשפטים כדוגמת 'המעיין ממנו שתינו' (במקום 'המעיין ששתינו ממנו) או 'הלחם אותו אכלת' (במקום הלחם שאכלת). כלומר הכותבים משמיטים את שי"ן הזיקה, והפסוקית נפתחת במילת יחס. משפטים אלו אינם מצויים בפיהם של הדיוטות, ואף לא בפיהם של מלומדי לשון וסופרי מופת. נמצא שהם שייכים למין מעמד ביניים, מעמד של אנשים, שיצאו מכלל הדיוטות ולכלל משכילי לשון לא באו, הלוא הם עיתונאים, סטודנטים וכל בעלי היומרות לעברית 'יפה'". 
את ניתוח המבנים התחבירים הדר עושה כדרכה באלגנטיות ובדייקנות, ועל הסוגיה עצמה כבר הכברתי מילים במקומות אחרים ולא אחזור על הדברים כאן.

מה שמניע אותי להגיב לדברי הדר הוא המסקנה האנתרופולוגית-בלשנית שלה:

"משפטים אלו שייכים [ל] … אנשים, שיצאו מכלל הדיוטות ולכלל משכילי לשון לא באו, הלוא הם עיתונאים, סטודנטים וכל בעלי היומרות לעברית 'יפה'".

אני קולט כאן איזה טון של זלזול, או לפחות שיפוטיות: "יומרות…" "יפה'" במירכאות.

אם נפשיט את קביעתה של הדר ממעטה האירוניה, ניתן להבין שהעברית שלהם מכוערת, אך יש להם יומרות. הם מתיימרים לעברית 'יפה' במירכאות, לשון סגי נהור. ועל זה אני רוצה להעיר משהו.

בטקסטים שעברו תחת מכבש העריכה שלי נדיר מאוד, אבל מאוד, למצוא מישהו שמשתמש בשי"ן השעבוד המסורתית הזאת.

רובם הגדול של הכותבים משתמשים בטכניקת השיעבוד החדשה, לאמור: "בכל מקרה בו יראה שופט לנכון לפסול מינוי או החלטה…" ולא: "שבו יראה שופט לנכון", ובוודאי לא משהו כמו "בכל מקרה שיראה בו שופט לנכון" וגו'. 

רבים מהכותבים שנפל בחלקי לערוך את הטקסטים שלהם גדולים ממני הרבה גם בהשכלתם, גם ברוחב אופקיהם, גם ברהיטות כתיבתם. אין להם יומרות לעברית יפה, ובוודאי לא 'יפה' במירכאות, אלא יש להם עברית יפה ומצוינת, לפעמים טובה יותר מהעברית שלי (גם אם לא מתוקננת לפי תקני עריכת הלשון העדכניים שאני מכיר מהיותי איש מקצוע), ובכל זאת, כאמור, הם מעדיפים את הצורה הזאת.

המהלך הכפול של העברת מילת היחס לראש פסוקית והוויתור על השי"ן הוא חידוש של הדורות האחרונים, הוא יעיל מאוד, הוא מעביר את המשמעות היטב, ורובם הגדול של הכותבים במשלב גבוה ובינוני משתמשים בו כיום.

מלומדי הלשון וסופרי מופת הם החריג, ואני מהמר שרבים מסופרי המופת גם הם משתמשים במבנה התחבירי המודרני, אבל עורכי הלשון של הוצאות הספרים שהם מפרסמים בהן את ספריהם ממהרים בעקבותיהם ומחזירים את עטרת השי"ן ליושנה.

שורה תחתונה: כידוע, השפה היא כלי עצום, חי ומתפתח, והגבול בין "נכון" ובין "לא נכון" הוא גבול עדין מאוד, שאפשר להעביר אותו במקומות שונים, לפי הנסיבות ונקודת ההשקפה. יפה לדון בדברים, להצביע עליהם, לתהות עליהם, אבל אני מציע להיזהר משיפוט פסקני וסמכותי.

נפלא ומקסים בעיניי המשפט: "המִּן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?"

ויפה ונאה בעיניי גם המשפט: "בכל מקרה בו יראה שופט לנכון לפסול מינוי או החלטה בשל ניגוד עניינים אישי, הוא יוכל לבסס את הפסילה על המבחן של אפשרות ממשית". אין בו יומרה לעברית 'יפה', ואיש לא יבחין שמשהו שגוי בו חוץ מקבוצה קטנה של מלומדי לשון ואולי גם מכמה סופרי מופת. כשעליי לערוך טקסט כזה, אני מוסיף את השי"ן, אבל אני עושה זאת ביד רועדת ובמבוכת מה.