אלה רק צללים במערה: מיתוסים על עריכה ספרותית ועריכה לשונית

במשל המערה של אפלטון, קבוצת אנשים יושבת כבולה בתוך המערה. כך הם יושבים מאז לידתם. מלבד הקיר שמולם הם אינם יכולים לראות דבר. מאחוריהם בוערת אש, ואנשים מחוץ לשדה ראייתם נושאים חפצים המטילים צללים על הקיר. הצללים הם כל מה שהם רואים, והם נדמים להם כמציאות עצמה. 

יום אחד אחד מהם משתחרר, יוצא החוצה, ורואה לראשונה את האור, את השמש, את העולם כפי שהוא באמת. כשהוא חוזר למערה כדי לספר על כך, אף אחד לא מאמין לו. הם מעדיפים את הצללים, את מה שהכירו כל חייהם.

בעולם העריכה של ספרים המכילים תכנים ספרותיים, התפיסה שרבים מנותני שירותי העריכה מחזיקים בה, ובהתאם לכך גם הציבור, היא שתפקידה של עריכה ספרותית הוא לטפל בעלילה ובדמויות, ותפקידה של עריכה לשונית הוא לנסח ולתקן את השפה – ויש להפריד ביניהן על ידי שני אנשי מקצוע שונים.

הצללים האלה מופיעים במקומות רבים במערה. הם מסבירים כי העריכה הספרותית אחראית על "התוכן" – סיפור, מתח, אפיון דמויות, סיום. העריכה הלשונית אחראית על "השפה" – תחביר, איות, בהירות, ואם יש ניסוחים מסורבלים, הם יטופלו בשלב הלשוני שבא אחרי השלב הספרותי, אם יש בעייתיות במשפט, העורכת הספרותית יכולה רק להעיר על כך בלי לטפל, כיוון שניסוח אינו תחום עיסוקה.

יש כאן סתירה לוגית. ניסוח הוא חלק בלתי נפרד מהרגש, הקול, התודעה והזרימה הפנימית של הספר, והוא לא יכול להתבסס על עריכה לשונית הפועלת בנפרד מעריכה ספרותית. ניסוח הוא פעולה יצירתית עמוקה, חלק בלתי נפרד מהעריכה הספרותית. כשעורך לשוני נוגע בניסוח מבלי להבין את הרגש, הקול או הקצב, הוא יוצר סתירות פנימיות, פערים רגשיים, ופוגע ברוח היצירה.

ניסוח אינו פעולה טכנית, ואינו יכול להתבסס על תרגול חד שבועי בקורס קצר על משפטים קצרים עיוניים חדשותיים ועל עקרונות כתיבה והגייה של אבא בנדויד. ניסוח הוא האופן שבו הדמות נשמעת והרגש עובר. ניסוח הוא דיאלוג פנימי, הוא ריתמוס של מחשבה, בחירה במידת הדיוק המתאימה לרגע, לאופי ולכוונה.

ברגע שעורך לשוני מתקן משפט מבלי להבין את השבר הפנימי שהוא נכתב מתוכו, הוא לא מסיר סרבול אלא יוצר אותו. הוא מוחק ביטויים המביעים בלבול, הססנות, סערת רגשות, אותנטיות וזרימה העולים מסדר מילים ספרותי-לשוני, ולא סדר מילים של נשוא-נושא. ומה שנראה לעורך "לא תקני" או מילת חלל או ארוך מדי או קצר מדי, היה הנשימה האחרונה של הדמות ברגע של שבירה.

לעיתים אכן בעריכה ספרותית לא מיטיבים לנסח, וזוהי בעיה בפני עצמה, כי ניסוח טוב ועברית טובה הם חלק מהותי בעריכה ספרותית. עריכה ספרותית לא מתבוננת רק בעלילה. היא אמורה לנסח את הרגש, את השבר, את ההשתהות, לבנות את המילים שבהן נכתבות הסצנות. אם היא נכשלת בכך, זה לא משום שהיא "רק עריכה ספרותית ולא לשונית". זה בוודאי לא אומר שעריכה לשונית מיטיבה לנסח מעצם הגדרתה כעריכה לשונית, וממילא זה לא תפקידה. שינוי בידי עורך לשוני שאינו שותף לעומק הספרותי עלול ליצור סתירות פנימיות, פגיעה ברצף הסגנוני ובמנגינה. אלה חורים בעלילה. משהו נשמט. הספר נראה ערוך, אך הוא מקרטע. מגושם, מסובל ולא אמיתי.

השיטה שבה עורך ספרותי עובד על העלילה בלבד, ולאחר מכן עורך לשוני "מהדק" את הטקסט, יוצרת ספרים שבהם הקול הפנימי של הסופר נפרם. הקול הזה לא ניתן להפרדה לפי תפקידים. הוא זקוק לעורך אחד, שמבין את היער ואת העצים גם יחד. ספר אינו מוצר מפורק. ספר הוא יצירה אחת, וקולו נכתב מחדש בכל פעולת ניסוח.

אך הצללים נשמעים משכנעים. הם מסבירים שעריכה ספרותית זקוקה לזוג עיניים נוסף של עריכה לשונית נפרדת. שהיא צריכה ייעול, סדר, תחום אחריות. שהיא מחלקת את העבודה למי שמתאים לו. לכן, מי שמבקש לערוך ספר, צריך לשאול את עצמו: האם הניסוח אמור לשקף את "דרך המלך" כפי שהיא מוצגת באתר האקדמיה – אף על פי שהאקדמיה לא מציינת שדרך זו מתאימה גם לפרוזה ושירה, או שהוא אמור לשקף את כוונות המחברים, את המטרות, את מגוון הצבעים, הדקויות והסגנון המותאם לתיאורים, להלך הרוח, לאווירה ולקצב. האם הספר מוגש לאקדמיה, או לקהל הקוראים?