התרמית חלק ראשון – הדגמת עריכה ספרותית ולשונית בסיפור

שמוליק תירוש קבע להיפגש עם עליזה רוזנפלד ב-12 בקפה גרג בכפר תבור. ליתר דיוק, עליזה היא זו שהתקשרה וקבעה את השעה. בגילה, היא הזכירה לו, היא אוכלת בשעות קבועות ולכן היא מעדיפה לדבר איתו בשעה של ארוחת הצוהריים, ולעליזה אי אפשר לסרב.

כשהתקרב לבית הקפה ראה אותה כבר יושבת ומחכה לו.

"צוהריים טובים עליזה", הוא הניח יד על כתפה, "מתנצל על האיחור, את יודעת איך זה אצלנו".

"היי", היא חייכה, "הכול בסדר, אין בעיה, בוא תשב".

"למה לא הזמנת? חיכית לי?" הוא התיישב מולה.

"לא לא, אני לא רעבה. אולי אחר כך אני אוכל משהו. אבל תזמין לך".

"קרה משהו?"

"תכף אני…"

המלצרית ניגשה אליהם. "היי", היא חייכה לשמוליק והניחה על השולחן תפריט וכוס מים עם פלח לימון.

"היי. אני אקח כריך סלמון", הוא אמר.

"סבבה. משהו לשתות?"

"לימונדה. תודה".

"מאה אחוז. את רוצה להזמין?" היא פנתה לעליזה.

"בינתיים רק בורקיטס גבינה, תודה", עליזה השיבה.

"מעולה. כבר מגיע", היא חייכה והלכה.

שמוליק לקח את הכוס ושתה מהר, ואז מזג עוד מים ושוב שתה. בעבודה אין לו אף פעם זמן לשתות, וכשהוא יוצא להפסקה הוא שותה כמו גמל.

"אז מה קורה עליזה?" הוא שאל לבסוף, מסתכל לתוך עיניה הכחולות. "את נראית מוטרדת".

אישה מטופחת, מעל שמונים, לובשת שמלה עם פרחים גדולים, שערה הלבן אסוף בקפידה. הוא מכיר אותה שנים רבות, מאז שהחל את דרכו כשוטר צעיר במרכז השיטור של כפר תבור. עליזה עבדה כמזכירה והייתה הראשונה שקיבלה את פניו. במשך ארבעים שנה הייתה חלק בלתי נפרד מהמקום והפכה לאימא של כולם. גם כשהגיעה לגיל פרישה המשיכה לעבוד עוד כמה שנים, עד שפרשה, שנה לאחר ששמוליק מונה לעמוד בראש מרכז השיטור. מדי פעם הם נפגשים לקפה.

היא נאנחה. "תשמע, יש משהו שנורא מציק לי מאתמול. אני חייבת לספר לך. אתמול הייתי בשבעה של הילדה של מזי צפירה".

"כן, מקרה קשה" .

"נוראי. נוראי. חשבתי שהיא לא תפסיק לבכות, אבל היא לא הזילה אפילו דמעה. ישבה כמו אני לא יודעת מה".

"אין ספק שמשהו מאוד בעייתי קורה שם".

"אז אתם מודעים לזה".

"ברור. זה בבדיקה".

"אני, ברגע ששמעתי שהילד לקח מהתיק שלה חטיף אגוזים זה מאוד כאב לי וממש כעסתי עליה שהיא לא שמרה. נראה לי חוסר אחריות, אבל בוא נגיד שהיא לא חשבה על זה. מה עם הילדה? ממלאת מים בבריכה ופתאום דחוף לה להתקשר ושוכחת ממנה? ועוד אחרי מה שקרה עם הבן?"

"כן כן, מסכים איתך".

"זה נורמלי מה שקורה במשפחה הזאת? זה הגיוני שהילד מת ואחרי שנה הילדה?"

"צודקת, יש המון שלא מסתדרים. זה בטיפול. מי שצריך להיות מעורב כבר נמצא בתוך זה. יש כל מיני כיוונים. אנחנו על זה", הוא מזג לעצמו עוד כוס מים ושתה.

"טוב מאוד. אז יש עוד משהו שאתם צריכים לדעת. זה לא צירוף מקרים. זה מכוון".

שמוליק הניח את הכוס על השולחן, מופתע. "את מדברת על האימא?"

"לא רק על האימא. גם על משה. שניהם ביחד".

"זה משהו שלא נראה לך, או שאת יודעת משהו?" 

"אני יודעת משהו. לא רציתי להגיד בטלפון. אתה זוכר את ההוא שרצח את ההורים שלו כדי לסגור חובות מהימורים?"

"כן. דניאל מעוז. זה היה, אם אני לא טועה, ב-2010, 2011".

"אז זה משהו דומה. היא ומשה ביטחו את הילדים בסכומים גבוהים, ואז משה פשט את הרגל והם נכנסו לחובות, ופתאום שני ילדים מתים אחד אחרי השני".

שמוליק הזדקף. "על פשיטת הרגל אני יודע. על הביטוח לא. מאיפה המידע הזה?"

"בזמנו הגעתי למשרד של קורמן כדי לחדש את הביטוח על הבית. בדיוק כשנכנסתי, מזי ומשה יצאו משם. קורמן דיבר בטלפון עם הטכנאי כי המדפסת שלו לא עבדה, אז חיכיתי איזה עשר דקות עד שזה הסתדר, ופתאום כללללל הדפים יצאו בבת אחת. הוא לא הצליח לעצור את זה. אחר כך הוא הלך להכין קפה ושמתי לב שיש דפים מתחת לרגליים שלי, אז כמובן שהרמתי ושמתי על השולחן ו… זה לא בדיוק שהסתכלתי. זה קפץ לי מול העיניים, השמות של הילדים, של שלושתם. רביד, עדי ומיכל. אי אפשר היה לפספס את זה. 

זה היה לפני ארבע שנים. איך אני יודעת? כי בדיוק באותה שנה קורמן עבר למשרד אחר. רק אתמול בשבעה כשראיתי אותה נזכרתי בזה ועשיתי אחד ועוד אחד. איך שהגעתי הביתה הוצאתי את כל הפוליסות וראיתי שהכתובת החדשה מופיעה בשנה הזאת, לפני שהכול התחיל, והתקשרתי אליך. זה הורג אותי. לא ישנתי כל הלילה".

"וואו… זה…"

"תשמע עכשיו מה שאני אומרת לך", שפתיה רעדו, "אם אתה לא עוצר אותם, הבאה בתור זאת הבת. אתה חייב לעשות משהו".

שמוליק הרגיש את הדם אוזל מפניו. 

באותו רגע ניגשה אליהם המלצרית עם מגש האוכל.

"בבקשה. כריך סלמון… בורקיטס גבינה… בתיאבון!"