התרמית חלק שלישי – הדגמת עריכה ספרותית ולשונית בסיפור

שמוליק עיקם את אפו. "עליזה, אני מחבב מאוד אותך. אני חושב שהשתגעת לחלוטין. איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים".

• שמוליק עיקם את אפו. מביע חוסר שביעות רצון. זאת לא התייחסות רצינית לנושא הכבד.
• "עליזה, אני מחבב מאוד אותך". סדר מילים שלא מתאים לשפת היומיום הטבעית. בנוסף, ההתנגדות שלו לא אמורה להיות סתירה לחיבה אליה, אולי להערכה אליה.
• "אני חושב שהשתגעת לחלוטין. איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים". במקום שמנהל מרכז השיטור יאמר לעליזה שהיא השתגעה לחלוטין בגלל הקפיצה למסקנה שמזי רצחה את ילדיה מכיוון שלא בכתה בשבעה, הוא אומר לה שהיא השתגעה מכיוון שמדבריה עולה ציפייה שיחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים.
• איני מתכוון". שפה מליצית שלא מתאימה לדמותו של שמוליק.
• "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים". שוב אין התייחסות לדבריה של עליזה (וגם עליזה לא מתייחסת לדבריו). לפני כן עליזה אמרה: "הייתי בשבעה על עדי צפירה. הייתי בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות, ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה: אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון. אני בטוחה שאם יוציאו את הגופה של רביד וינתחו אותה, יגלו שהוא בכלל הורעל". עליזה דיברה על כך שהאימא לא בכתה, על כך שבשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה, ועל נתיחה. לפני כן היא קבעה: "אני בטוחה שהיא רצחה אותם". אבל לא נקבה בשמה של מזי ולא אמרה שיש לחקור אותה. למעשה, מבחינתה של עליזה היא פיצחה את המקרה ואין מה לחקור. כל סוג של בדיקה או חקירה רק יאוששו את מסקנתה.
• "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים". א. זה חור משמעותי בעלילה. לא הגיוני ששלושה ילדים במשפחה מתים מסיבות שונות, בכל שנה ילד, ואף אחד לא חושד חוץ מעליזה. ב. מההיגיון הזה עולה שאם זה לא היה קורה תוך שלוש שנים, זה היה נסבל יותר. ג. באופן מסירה זה של המקור יש דחיסת מידע מאולצת והדגשה של הפרטים, כאילו מבקשים להסב את תשומת ליבם של לקוראים לכך שבשלוש שנים מתו שלושה ילדים.
• "1. עליזה, אני מחבב מאוד אותך. 2. אני חושב שהשתגעת לחלוטין. 3. איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים" – יש פירוק תחבירי בין שלושה משפטים באמצעות נקודה, ואין קשר של זרימה בין המשפטים. כל משפט עומד בפני עצמו: הראשון – היחס שלי אלייך. השני – הדיעה שלי עלייך. השלישי – הכוונה שלי. למאמר פירוק תחבירי כזה הופך אותנו לרובוטים שמבצעים כל פעולה בנפרד.