בעריכה ספרותית דיברו בהווה ובעריכה לשונית שינו לעבר

יש הבדל תהומי בין "את שומעת מה אני אומרת לך?" שנאמר במקור בדוגמאות שהצגתי לבין "שמעת מה אני אומרת?". את שומעת עכשיו מה אני אומרת לך עכשיו? ולא "שמעת מה שאמרתי לך עכשיו?". אני לא פוסלת את הצורה השנייה. אפשר להגיד: "שמעת מה אני אומרת?", "שמעת מה אמרתי?" אבל זה נקבע בעריכה ספרותית או בעריכה ספרותית ולשונית – לא בעריכה לשונית. זה שיקול לשוני-ספרותי. כל טיבה של העריכה הספרותית הוא לנתב את הכיוון, את הקצב, המנגינה וההדגשים באמצעות השפה והלשון. לכן אם מחברי הספר או העורכים הספרותיים של הספר עושים שימוש אומנותי לשוני בזמנים מתוך חשיבה על המטרה, בעריכה לשונית לא יכולים לשנות זאת. 

דוגמה נוספת: במקור נאמר: "תעצרי את הרכב! אם את לא עוצרת אני מרים לך המברקס". אחרי השינוי נכתב: "תעצרי את הרכב! ארים לך המברקס" (וגם מחקו משפט שלם – "אם את לא עוצרת"). מי שישמע את זה יאמין שהמאיים עצבני ונסער? מי שאומרים לו: "לא תחזיר את הצ'ק" ירגיש את נימת הציווי, או שהוא ירגיש זאת ב"אתה לא מחזיר את הצ'ק"? ומה יעדיף אדם לשמוע כדי להתעודד? "אנחנו יכולות להתמודד לבד" או "נוכל להתמודד לבד"? אני הייתי מעדיפה את האופציה הראשונה.

עריכה ספרותית ולשונית מדייקת את השפה והסגנון ומתאימה אותם למצב הרגשי ויוצרת קרבה בין הסיפור לקוראים, היא מנגישה ומחדדת את הכוונה. כשמעבירים לעבר או לעתיד ואין התאמה, נוצר ריחוק באווירה וסגנון אקדמי.