כשקיים פער בין האירוע לבין מצבה הרגשי של הדמות והאופן שבו היא מתבטאת ומתנהגת, זהו חור בעלילה היוצר בקרב הקוראים תחושת זיוף וחוסר אמינות. עריכה ספרותית איכותית מזהה אי-התאמות אלה ומתקנת אותן באמצעות ניסוח של רגשות, התנהגות ודיבור המתאימים להתרחשות. היא נכנסת לנשמתה של הדמות: מיהי? מה היא עוברת? איך היא מרגישה? מה הגיוני שתגיד במצב כזה? כך בונים אמינות.
- עינת קדם
- 9.10.2023
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
בספרים, הכותבים והעורכים הם התסריטאים, הבמאים, המלהקים והתפאורנים. החופש שלהם אינו מוגבל והם יכולים להפליג הרחק למחוזות הדמיון, אך עדיין, חשוב לשמור על כללים מסוימים. כשהם מתעלמים מכל מה שהקוראים יודעים על החיים והמציאות ויוצרים עולם ללא כללים, נוצר חוסר אמינות. ככל שידייקו יותר וישימו לב לפרטים, כך הספר יהיה טבעי, מקרב, אמין ומוצלח יותר.
כשהמילים אינן מתאימות לרגש או להתרחשות: דוגמאות
מידת ההתאמה בין הטקסט למצב הרגשי קובעת את מידת האמינות. אדגים את הנושא דרך שלוש דוגמאות. שתי הדוגמאות הראשונות הן מסדרת הדרמה “איסט סייד”, שעונתה הראשונה שודרה ב"כאן 11". סדרת טלוויזיה או סרט שונים במאפייניהם מספרי פרוזה, אך במאפיינים רבים אחרים יש זהות. גם בסרט, כמו בספר, חשוב לשמור על אמינות דרך עריכה ספרותית.
דוגמה ראשונה: מילה קטנה, משמעות גדולה
מאיה, נערה עם צרכים מיוחדים, נוסעת באוטובוס בדרכה לפגישה עם המטפלת שלה. היא יורדת בתחנה הלא נכונה ונכנסת ללחץ. היא חוזרת וממלמלת לעצמה “אני לא יכולה”. עד כאן זה אמין מאוד ומצוין. היא מתקשרת למטפלת שלה כשהיא בלחץ אדיר. המטפלת מנסה להרגיע אותה ואומרת לה להסתכל מסביב ולהגיד לה אם היא רואה סופרמרקט באזור. מאיה משיבה שהיא לא רואה סופרמרקט, וממשיכה ואומרת: "אבל כן יש איזה שני בניינים לבנים גבוהים”.
ה"כן" הזה הפריע לי, משום שהוא לא תואם את מצבה הרגשי הנסער של מאיה. זה נראה כמו טקסט שהדביקו לה ולא משהו שהיא הייתה אומרת אם היא באמת הייתה נתונה בלחץ כזה – היא או כל אדם אחר שהיה נלחץ כמוה ומרגיש אבוד וחסר אונים. הטקסט הזה מתאים יותר לאדם שטעה בדרך. שואלים אותו אם הוא רואה סופר, והוא מדגיש שבניגוד למה שהוא לא רואה, הוא כן רואה דברים אחרים. כדי להדגיש זאת ולמסור פרטים בדרך הזאת צריך להיות רגוע, לא במצב שמאיה הייתה נתונה בו. נכון שהמטפלת הרגיעה אותה, אבל זה לא היה מיידי. הפער בין המצב הרגשי לטקסט יצר אצלי ריחוק וחשדנות. אילו הייתי העורכת הספרותית של הספר, הייתי מורידה את “כן”. מילה קטנה אך משמעותית.
דוגמה שנייה: מילים המתארות שליטה במקום תחושת פחד ואיום
מומי מאיים על בחור צעיר באלימות קשה עם אקדח, ותוך כדי כך שואל אותו על השעון שנמצא אצלו. הבחור מפוחד מאוד ואומר לו שזה של הבת של עיסאם. מומי מתרגז עוד יותר, וממשיך לאיים עליו פיזית ואומר שאין סיכוי שהילדה הייתה פה, והבחור אומר: “היא לא, אבל עיסאם כן”.
גם כאן הרגשתי חוסר התאמה בין הטקסט למצב הרגשי. הבחור מפוחד מאוד מהאלימות, וזה לא הגיוני שבמצב הרגשי הזה הוא גם יחזור על דבריו של מומי וגם יקפיד להציב את ההנגדה הזאת. בעימות מילולי של עקיצות או ויכוח – כן, אבל לא במצב כה קיצוני. כשמפוחדים נוצר בלבול ונכנסים למגננה. משפט כמו “היא לא אבל הוא כן” מעיד על שליטה.
אם זה היה בספר, כעורכת ספרותית הייתי מורידה את “היא לא” וכותבת: “אבל הוא היה פה”, ואף מעצימה: “אבל עיסאם / אבא שלה / הוא היה פה, נשבע לך שהוא היה פה” או משהו כזה שיעיד על הפחד שהוא היה נתון בו כשאקדח צמוד לרקתו.
דוגמה שלישית: חוסר ההתאמה הרגשית בסיפור "התרמית" המקורי
בשיקולי העריכה הספרותית והלשונית לסיפור "התרמית", הצגתי בחלק השלישי (פסקה 18) את חוסר ההתאמה בין האירוע לתגובות הרגשיות המתוארות בסיפור המקורי: עליזה נפגשת עם שמוליק תירוש, מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, ואומרת לו שהיא חושדת שילדיה של מזי, אף היא מכפר תבור, לא מתו מתאונות. עליזה חושפת בפניו את ממצאיה: לכאורה ילד אחד מת בטביעה, והילד השני מת לאחר שנשאר סגור ברכב ביום חמסין, אך למעשה אלה היו מעשי רצח מתוכננים. האם היא שגרמה במכוון למותם של ילדיה, והיא עשתה זאת כדי לזכות בכספי הביטוח. בסיפור המקורי הפסקאות האחרונות כתובות כך:
"קורמן הוא סוכן הביטוח שלי. כשבאתי לחדש את הביטוח על הדירה שלי, יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת. כשישבתי ליד השולחן של קורמן, ראיתי טפסים מונחים על השולחן. כשקורמן קם להביא את הטפסים שלי, הצצתי בטפסים שעל השולחן. ראיתי את שמות הילדים. אני יודעת לחבר אחד ועוד אחד."
"את משהו, עליזה", חייך אליה שמוליק, וחשף טור שיניים לבנות, "בכל יום את משתבחת". עליזה החזירה לו חיוך. באותו רגע ניגשה המלצרית עם מגש עגול בידיה, ועליו המנות שהזמינו שמוליק ועליזה.
קיים פער עצום בין הטרגדיה הנוראית לבין תגובותיהם המנותקות של שמוליק ועליזה. שני מבוגרים משוחחים על רצח מתוכנן של ילדים בידי אימם, ותגובתם היחידה היא התמוגגות: עליזה מרוצה מתוצאות חקירתה, ושמוליק מתפעל מכישוריה הבלשיים. הם אינם מביעים כל צער, זעזוע או כאב על אובדן חיי הילדים. הם מרוכזים בעצמם ושמחים רק על פתרון התעלומה. לא רק שזה לא הגיוני, זה גם יוצר ניכור. בעריכה הספרותית שיניתי את הסיום כך שישקף את מורכבות הרגשות הטבעיים המתעוררים במהלך שיחה כזו. תיאור רגשי אמין יחבר את הקוראים לדמויות במקום ליצור ניכור. השארתי את המלצרית, אבל כעת ההופעה שלה, שמעידה על חיים שלווים ונינוחים, מחזקת על דרך הניגוד את ההלם וההפתעה של שמוליק אחרי שהוא שומע את דבריה של עליזה.
דוגמה נוספת: בפסקה 12 בסיפור המקורי, אחרי ששמוליק אומר לעליזה שהוא לא מזהה אצל מזי סיבה להרוג את ילדיה, נכתב: "עליזה החלה לצחוק וכבשה את צחוקה בכף ידה". שיניתי זאת, ונימקתי זאת בכך שמדובר בנושא כבד ביותר – מוות של שלושה ילדים, וזה לא הגיוני שהיא תצחק בשיחה כה רצינית.
מודיע על מותה של אשתו כאילו הוא מדווח כל רמזור מקולקל: פרשת רוזבורו
ב-22 ביולי 2009 התקשר מייקל רוזבורו למוקד החירום בארה"ב ואמר שמצא את אשתו ללא רוח חיים בבריכה הפרטית בביתם. בחקירה הוא סיפר שהלך לישון ואשתו נשארה ליד הבריכה, וכעבור שעה הוא התעורר ומצא את אשתו בתוך המים ללא רוח חיים. לדבריו, הוא הוציא אותה מהמים וביצע החייאה. כמה שעות אחר כך נקבע מותה.
הפתולוג המשפטי שערך את הנתיחה מצא סימנים לחניקה. בעקבות ממצא זה, בצד ראיות מחשידות נוספות, רוזבורו הואשם ברצח אשתו. בתום הצגת הראיות במשפט המושבעים התכנסו לדיוניהם. לאחר שעה הם חזרו לאולם וביקשו להאזין שוב להקלטת השיחה של רוזבורו עם מוקד 911. פחות מארבע שעות לאחר מכן הם הכריעו פה אחד: אשם ברצח.
בשיחה עם המוקד, רוזבורו נשמע שקט ורגוע. קולו לא העיד על התרגשות, לחץ, הפתעה, חוסר אונים או פחד. "הוא כלל לא ביקש עזרה", אמר הבלש שחקר את המקרה. "הוא דיבר כאילו הוא מדווח על רמזור מקולקל בפינת הרחוב שלו". התנהגותו של רוזבורו לא הייתה אמינה. לא כך נשמע גבר שמצא לפתע את אשתו האהובה ללא רוח חיים. לא כך נשמע גבר נואש שרוצה לעשות הכול כדי להציל אותה.
מה הסגיר את רוזבורו? קולו בהקלטה נשמע שקט ורגוע ולא ניכרו בו כל סימני לחץ, הפתעה, חוסר אונים או פחד:
המוקדן: "אוקי, היא נושמת?"
רוזבורו, בקול שקט ורגוע: "לא, היא לא. היא עדיין במים. עכשיו אני מוציא אותה".
תפקידה של העריכה הספרותית בבניית אמינות
המקרה של רוזבורו מדגים עיקרון מרכזי בעריכה ספרותית: בדומה למושבעים בבית המשפט, הקוראים מחפשים אמינות רגשית. כשאנו קוראים פרוזה – בין שמדובר בספרי מתח, דרמה או רומן – אנחנו בוחנים את העדויות והראיות ומעריכים את מידת האמינות של הדמויות והאירועים המתוארים. עריכה ספרותית עורכת את התסריט של הספר ומציגה במילים את הוראות הבימוי.
עריכה ספרותית איכותית מבטיחה התאמה בין המצב הרגשי להתנהגות, ובין האירוע למצב הרגשי שאמור להתלוות אליו. עורך מיומן יזהה חוסר הלימה בין האירוע לתגובה (אלא אם כן זה מכוון, ומופיע כחלק ממאפייניה). הוא יבחין בחסרונו של עומק רגשי, בתיאור שטחי של רגשות במצבים קיצוניים וברגשות לא עקביים – דמות שמתנהגת באופן הסותר את אישיותה או את נסיבות חייה.
אם הדמות בספר חוותה אירוע דרמטי, עורכת ספרותית טובה תוסיף פרטים שמחדדים את האמינות באמצעות טכניקות שונות. במצב שאמור לדמות פניקה היא תתעכב על:
• תוכן האמירות
• אופן האמירות
• אורך המשפטים
• שברי מילים ומשפטים
• קצב דיבור
• חזרות
• גמגום
• עוצמת הקול
• בכי ויבבות
• תגובות פיזיולוגיות – דופק מואץ, נשימה כבדה, רעד בידיים, יובש בפה, תנועות מהירות, חיוורון, עיניים אדומות
• תיאור רגשות פנימיים
• תגובות הסביבה לדמות ולהפך
ועוד.
על העורכת הספרותית לעשות זאת במקצועיות ובמינון הנכון. אם היא תעמיס תיאורים, התוצאה תהיה גם כאן חוסר אמינות, בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. אם נקביל זאת למציאות, בעלים שהרגו את בנות זוגם ולהפך, ומנסים להציג את עצמם בעת חקירתם במשטרה כחפים מפשע ומלאי צער וכאב, ומפגינים תגובות מוגזמות ותיאטרליות ובכי ללא דמעות, מעוררים מייד חשד. גם הדגשה של האליבי בזמן הדיווח למוקד החירום אינה תגובה טבעית של אדם שחווה אובדן שלא באשמתו, או האשמת הקורבן במהלך החקירה.
אמינות רגשית ולשונית בספרות: תפקידה של עריכה ספרותית בבניית מציאות משכנעת
דוגמאות מספרות ישראלית מקורית המדגימות אמינות רגשית בשפת המקור:
בספרו של מאיר שלו, "רומן רוסי", גיבור הספר, ברוך, נתקל בסיטואציה מפחידה: "אני… אני… תשמעי, אני לא… זה לא… אני פשוט…". השימוש בקיטועים ובמשפטים לא שלמים משקף את הפחד והבהלה.
בספרו של דוד גרוסמן, "מישהו לרוץ איתו", תמיר, אחד הנערים ברחוב, מתפרץ: "אתה… מי אתה בכלל?! אתה יודע מה אני יכול לעשות לך?! אתה יודע?! יא מניאק! יא… יא…" הקללות, הקיטועים (הייתי מוותרת על סימני הקריאה אחרי סימני השאלה) והחזרתיות משקפים את ההתפרצות והזעם.
בספרה של רונית מטלון, "קול צעדינו", הגיבורה מגלה אמת כואבת: "לא. לא. לא יכול להיות. לא. זה… זה לא… אמא? אמא?" המשפטים הקצרים והחזרתיים משקפים את ההלם ותחושת השבר.
בספרו של אתגר קרת, "צינורות", "אני… טוב… כאילו… לא יודע איך להגיד את זה… זה פשוט… אתה יודע…" ההיסוסים והקיטועים מבטאים מבוכה באופן אותנטי, ללא שפה גבוהה או תקנית.
בספרה של אורלי קסטל-בלום, "דולי סיטי", השימוש במילות קריאה פשוטות ובמשפטים קצרים משקף את רגע ההבנה הפתאומית: "וואי. וואי. זה זה. עכשיו הבנתי. פתאום הכל… הכל ברור".
בספרות העברית המקורית העכשווית יש בדרך כלל יותר אותנטיות רגשית בדיבור הדמויות, כיוון שהסופרים משתמשים בשפה יומיומית, בסלנג ובמבנים לשוניים שמשקפים איך אנשים באמת מדברים במצבי רגש קיצוניים – אם העריכה הספרותית מטפלת בכך כראוי והעריכה הלשונית לא פוגעת בכך במצב של פיצול בין התפקידים. בתרגומים בולטת "ספרותיות יתר", שבה מתרגמים נוטים להעלות את המשלב הלשוני, לתקן "שגיאות" ואי-דיוקים דקדוקיים שהם חלק מהותי מהאותנטיות של הדיבור.
עריכה ספרותית טובה בעברית צריכה להיות רגישה במיוחד לפער בין האותנטיות הרגשית לבין הנטייה הישראלית לשפה גבוהה בספרות. זה חשוב במיוחד כשמדובר בהבעת רגשות עזים, שבמציאות כמעט תמיד מלווים בירידה במשלב הלשוני, בקללות, בקיטועים ובמבנים תחביריים פגומים.
"ילד הכאפות הזה", "רצח מסיקה", "לובשי מסכות": כשסמיכות הורגת את האמינות
ניתן להדגים גישה של עריכה לשונית טיפוסית הפוגעת באמינות רגשית, דרך כתוביות של תוכניות טלוויזיה, כאשר העורכים הלשוניים מנסים לשפר, מבחינתם, את הדיאלוג על חשבון האותנטיות. כשדמויות בספר פרוזה או על המסך מדברות בשפה שאינה מתאימה למצבן הרגשי, לאישיותן או לסיטואציה, האמינות נפגעת באופן מיידי:
בחורה נסערת, כועסת וצועקת על בחור שלא עוזר לה לנקות: "החתיכת חי בסרט, הילד כאפות הזה… החתיכת… האפס הזה", אך בכתוביות שינו זאת לסמיכות המגביהה את המשלב הלשוני: "חתיכת החי בסרט, ילד הכאפות הזה… חתיכת האפס הזה. זה מגוחך ומחבל באמינות.
חוקר משטרה שמנהל חקירה אלימה במיוחד, צורח: "מי הזמין את רצח מסיקה?", כאילו חוקרים מקפידים להשתמש בסמיכות כשהם חוקרים, בייחוד כשהם באטרף. סביר יותר שהוא ישאל "מי הזמין את הרצח של מסיקה?"
בעברית המדוברת, מבני "של" נפוצים הרבה יותר מסמיכות, במיוחד בשיחה שוטפת. אפילו אנשים משכילים ובעלי משלב לשוני גבוה מבטאים בעיקר מבני "של" בדיבור טבעי, ומשתמשים בסמיכות בעיקר במצבים פורמליים או בכתיבה. כשאנחנו מדברים אנחנו טבעיים, והספר אמור לחקות את המציאות, להנגיש אותה ולקרב אותה אלינו.
הלשון כמרכיב מרכזי באמינות רגשית: הפסיכולוגיה של דיבור ספונטני
חלק מרכזי באמינות רגשית הוא שימוש בשפה שמתאימה למצב הרגשי של הדמויות. קיים הבדל מהותי בין שפה כתובה מתוכננת לבין שפה מדוברת ספונטנית, ובמיוחד שפה מדוברת במצבי לחץ או סערת רגשות.
כשאנחנו כותבים, יש לנו זמן לדייק במילים, לתקן, לשפר ולעדן את הביטוי. לעומת זאת, כשאנחנו מדברים, ובמיוחד כשאנחנו נתונים בסערת רגשות, אין לנו את הפריבילגיה הזאת. אנחנו מגיבים מיידית, ללא יכולת לערוך את דברינו לפני שהם יוצאים מהפה.
הפסיכולוגיה הטבעית של דיבור ספונטני היא שהדיבור:
- אינו מתוכנן מראש
- נוצר בזמן אמת
- מגיב למצב רגשי מיידי
- אינו עובר עריכה או שיפור לפני שהוא יוצא מהפה
לכן, כשאדם נמצא במצב רגשי קיצוני, מתרחשים השינויים הלשוניים הבאים:
- המשלב הלשוני יורד – אנשים במצבי לחץ, כעס או פחד בדרך כלל אינם מקפידים על דקדוק תקני
- הסמיכויות נעלמות – במקום "חקירת בן איבגי" יאמרו "החקירה של בן איבגי"
- משפטים נקטעים – "אני… לא… אני לא יכול להאמין"
- מילות קישור נעלמות – "כאילו", "בעצם", "למעשה" נוטות להיעלם בדיבור נסער
- חזרות – אנשים נוטים לחזור על עצמם במצבי לחץ: "לא, לא, לא יכול להיות"
- פשטות תחבירית – מבנים מורכבים מפנים מקום למבנים פשוטים: "הוא לא שם" במקום "הוא לא נמצא במקום"
- שיבושי לשון ושגיאות דקדוקיות – אפילו אנשים משכילים עשויים לטעות בכללי תחביר בסיסיים בעת לחץ
עריכה לשונית שמתקנת את כל אלה ל"עברית תקנית", מוחקת את הסימנים הלשוניים של המצב הרגשי. כשדמות בספר או בסרט הנמצאת במצב של פחד, כעס או התרגשות, מדברת לפתע בשפה גבוהה ומדויקת, זה פוגע באמינות באופן מיידי. זוהי טעות קלאסית של עורכים לשוניים שמתמקדים בתקינות הלשון ולא בדינמיקה הפסיכולוגית של השפה בהקשרה האנושי.
עריכה ספרותית איכותית יוצרת אמינות בתיאור הרגש והתגובות בהתאם למטרה
בעריכה ספרותית יש להיות ערים למתאם שבין מצב רגשי להתנהגות ולנטרל צרימות. חשוב להיכנס לנשמתה של הדמות: מיהי? מה היא עוברת? איך היא מרגישה? מה הגיוני שתגיד במצב כזה? כך בונים אמינות.
אמינות רגשית חיונית בכל סוגי הפרוזה, לא רק בז'אנר המתח. עריכה ספרותית איכותית יוצרת אמינות בתיאור הרגש והתגובות בהתאם למטרה – בין שזהו תיאור של דמות קרה, מנותקת ומנוכרת עקב מאפייניה, ובין שזוהי דמות שנקלעה לסערה רגשית. הקוראים שופטים את הספר על פי הראיות ומידת האמינות של העלילה, הצגת ההתרחשויות ותגובות הדמויות. כפי שהמושבעים במשפטו של רוזבורו זיהו חוסר אמינות בהתנהגותו והסיקו מכך שהוא משקר כשהוא טוען שמצא את אשתו בבריכה ללא רוח חיים, כך הקוראים יפתחו חשדנות כלפי דמויות שאינן מגיבות באופן המצופה עקב אירוע או מאפייני הדמות. כפי שהתנהגות לא אמינה הסגירה את רוזבורו, כך גם בספרות – חוסר אמינות רגשית מסגיר את חולשת הכתיבה, וזהו חור בעלילה.
התוצאה תהיה ניתוק רגשי מהעלילה והדמויות וירידה באמון שרוחש הקורא למחבר. הקוראים, שמחפשים אמת רגשית, יענישו את היוצר שלא סיפק אותה: הם יניחו את הספר בצד ויפסיקו לקרוא.
