עריכה ספרותית מנסחת את המצב הרגשי של הדמויות

בספרים, הכותבים והעורכים הם התסריטאים, הבמאים, המלהקים והתפאורנים. החופש שלהם אינו מוגבל והם יכולים להפליג הרחק למחוזות הדמיון, אך עדיין, חשוב לשמור על כללים מסוימים. כשהם מתעלמים מכל מה שהקוראים יודעים על החיים והמציאות ויוצרים עולם ללא כללים, נוצר חוסר אמינות. ככל שידייקו יותר וישימו לב לפרטים, כך הספר יהיה טבעי, מקרב, אמין ומוצלח יותר. 

מידת ההתאמה בין הטקסט למצב הרגשי קובעת את מידת האמינות. אדגים את הנושא דרך סדרת הדרמה “איסט סייד” שעונתה הראשונה שודרה ב"כאן 11". סדרת טלוויזיה או סרט שונים במאפייניהם מספרי פרוזה, אך במאפיינים רבים אחרים יש זהות. גם בסרט, כמו בספר, חשוב לשמור על אמינות דרך עריכה ספרותית.

שתי סצנות מהסדרה:

1. מאיה, נערה עם צרכים מיוחדים, נוסעת באוטובוס בדרכה לפגישה עם המטפלת שלה. היא יורדת בתחנה הלא נכונה ונכנסת ללחץ. היא חוזרת וממלמלת לעצמה “אני לא יכולה”. עד כאן זה אמין מאוד ומצוין. היא מתקשרת למטפלת שלה כשהיא בלחץ אדיר. המטפלת מנסה להרגיע אותה ואומרת לה להסתכל מסביב ולהגיד לה אם היא רואה סופרמרקט באזור. מאיה משיבה שהיא לא רואה סופרמרקט, “אבל כן יש איזה שני בניינים לבנים גבוהים”. ה"כן" הזה הפריע לי, משום שהוא לא תואם את מצבה הרגשי הנסער של מאיה. זה נראה כמו טקסט שהדביקו לה ולא משהו שהיא הייתה אומרת אם היא באמת הייתה נתונה בלחץ כזה – היא או כל אדם אחר שהיה נלחץ כמוה ומרגיש אבוד וחסר אונים. הטקסט הזה מתאים יותר לאדם שטעה בדרך, שואלים אותו אם הוא רואה סופר, והוא מדגיש שבניגוד למה שהוא לא רואה, הוא כן רואה דברים אחרים. כדי להדגיש זאת ולמסור פרטים בדרך הזאת צריך להיות רגוע, לא במצב שמאיה הייתה נתונה בו. נכון שהמטפלת הרגיעה אותה, אבל זה לא היה מיידי. הפער בין המצב הרגשי לטקסט יצר אצלי ריחוק וחשדנות. אילו הייתי העורכת הספרותית של הספר, הייתי מורידה את “כן”. מילה קטנה אך משמעותית. 

2. מומי מאיים על בחור צעיר באלימות קשה עם אקדח ותוך כדי כך שואל אותו על שעון שנמצא אצלו. הבחור מפוחד מאוד ואומר לו שזה של הבת של עיסאם. מומי מתרגז עוד יותר וממשיך לאיים עליו פיזית ואומר שאין סיכוי שהילדה הייתה פה, והבחור אומר: “היא לא, אבל עיסאם כן”. גם כאן הרגשתי חוסר התאמה בין הטקסט למצב הרגשי. הבחור מפוחד מאוד מהאלימות, וזה לא הגיוני שבמצב הרגשי הזה הוא גם יחזור על דבריו של מומי וגם יקפיד לערוך את ההנגדה הזאת. בעימות מילולי של עקיצות או ויכוח – כן, אבל לא במצב כה קיצוני. כשמפוחדים נוצר בלבול ונכנסים למגננה. משפט כמו “היא לא אבל הוא כן” מעיד על שליטה. אם זה היה בספר, כעורכת ספרותית הייתי מורידה את “היא לא” וכותבת: “אבל הוא היה פה”, ואף מעצימה: “אבל עיסאם / אבא שלה / הוא היה פה, נשבע לך שהוא היה פה” או משהו כזה שיעיד על הפחד שהוא היה נתון בו כשאקדח צמוד לרקתו.

בעריכת ספרים צריך להיות ערים לכך ולנטרל צרימות מהסוג הזה. להיכנס לנשמתה של הדמות. מיהי? מה היא עוברת? איך היא מרגישה? מה הגיוני שתגיד במצב כזה? כך בונים אמינות.