הדברים הקטנים בעריכה ספרותית ולשונית הם התבלינים של הספר

מבחר טיפים לכתיבה טובה ועריכה ספרותית טובה המשלבת עריכה לשונית. אין אלה חוקים, אלא פרשנות שלי למנגינה העולה מהטקסט, המעידה על טעמי, על סגנוני ועל האופן שבו אני מנתחת יצירות ספרות ועובדת כעורכת ספרותית ולשונית.

אני מעלה כאן מבחר טיפים לכתיבה טובה ועריכה ספרותית טובה המשלבת עריכה לשונית. אציג מקרים שנתקלתי בהם כקוראת ספרי פרוזה. רוב הפרטים שונו, אך הרעיונות שמאחוריהם נותרו כפי שהם. ההמלצות מעידות על טעמי, על סגנוני ועל האופן שבו אני מנתחת יצירות ספרות ועובדת כעורכת ספרותית ולשונית. לא מדובר בחוקים, אלא בפרשנות שלי למנגינה העולה מהטקסט.

בגוף ראשון

יש תיאורים שהדמות המדברת על עצמה בגוף ראשון לא יכולה להגיד על עצמה. למשל:

שאריות של ריח העשן עוד דבקו לעורי השחום.

אני על מישהו אחר – כן. המספר החיצוני על מישהו אחר – כן. אך לא אני על עצמי. אם התיאור על עצמי נועד להסביר דבר מה זה בסדר, אבל אם זה תיאור שנועד להוסיף מידע על עצמי, זאת לא הדרך.

תהיתי, חשבתי, חשבתי לעצמי, שאלתי את עצמי, אמרתי לעצמי

לרוב, עצם הבעת השאלה והתהייה של המספר/ת בגוף ראשון מעידה על מחשבה. הקוראים מבינים זאת היטב ואין צורך להוסיף מידע ברור מאליו. למשל:

ככל שאני מנסה להתקרב אליו כך הוא יותר מתרחק, חשבתי.

מירכאות במחשבות

לעיתים אני נתקלת במירכאות הממסגרות מחשבות והרהורים, מעשה ידיה של עריכה לשונית. למשל:

'לא שאכפת לי אם את סטרייטית או לא', מיהרתי להתנצל בפני עצמי על המחשבה הנוראית.

ההמלצה שלי – לא להוסיף בספר פרוזה ספרותי מירכאות יחידות או כפולות להבעת מחשבות.

אמינות: סגנון דיבור

אם הדמות מדברת בשפת הדיבור בסגנון חופשי, זה לא הגיוני להצמיד לה סגנון מצוחצח כפי שפעמים רבות בעריכה לשונית נוטים לעשות. למשל:

"אולי אתה רק רוצה כל הזמן להאשים כי בפעם הראשונה שבה הצליח בן להצטרף לחבורה הזאת הכול התחרבן?"

"התחרבן" לא הולך עם מילות זיקה תקנית למהדרין מסוג "שבה" ובוודאי שלא עם הקדמת הפועל לנושא (הצליח בן…). המגביהה את השפה. זה פוגע באמינות. ניכר כאן מגע יד מובהק של עריכה לשונית החותרת לתקניות ולשפה גבוהה שאינן קשורות ליצירה הספרותית.

אמינות: דחיסת מידע

דחיסת מידע היא העברת אינפורמציה בזמן הלא מתאים, באופן המסגיר את רצונו של הכותב/העורך שנדע כאן ועכשיו את המידע הזה או כדי להזכיר לנו פרט מסוים. אבל לכל דבר יש את העיתוי שלו, ואם זה בא בזמן לא מתאים זה פוגע באמינות. בנוסף, זה מעיד על מודעות של הכותב/העורך לקיומנו, הקוראים, דבר שאינו רצוי כלל – לא בספר, לא בסרט, לא בהצגה. אציג שתי דוגמאות מהסדרה "פאודה":

1) בפרק הראשון של עונה 4 דורון תופס על חם גנב שמגיע בלילה לחווה שלו. הוא מכה אותו חזק ללא הפסקה ונכנס למעצר. אחר כך יש סצנה בעניין אחר, ואחריה סצנה שבה גבי בא לשחרר אותו מהמעצר. כשדורון מתקרב לרכב של גבי, גבי אומר לו: "אתה סכנה לציבור אתה. ארבע צלעות שברת לגנב ההוא". אבל זה לא אירוע שקרה לפני שנים וגבי מזכיר לו את זה. זה קרה אתמול בלילה ונראה שגבי לא אמר את זה לדורון אלא לנו, הצופים, כדי להזכיר לנו למי הוא שבר את הצלעות. אם זה היה טבעי, גבי היה אומר: "… ארבע צלעות שברת לו", ואנחנו, הצופים האינטליגנטיים, היינו מבינים מייד למי הכוונה, וגם אם לא, לא נורא. עדיף שלא נדע מאשר שידחסו לנו מידע באופן מלאכותי.

2) אחרי שדורון תוקף את סטיב בחתונה גבי אומר לו שהמקור שלו בבלגיה לחוץ, ומציע לו להתלוות אליו לבלגיה ולשמש כמאבטח שלו. אחר כך יש סצנה אחרת, ואחריה סצנה עם גבי ודרון. הם יוצאים משדה התעופה בבריסל וגבי מקבל שיחת טלפון מהמקור שלו. כשהוא מסיים לדבר איתו דורון אומר לו: "לפעמים אני לא יודע אם אתה מדבר עם הילד שלך או עם המקור שלך…", וגבי אומר: "שתדע לך שהילד הזה הוא באמת כמו הבן שלי. עומאר טוואלבה. אבא שלו זה עאהד טוואלבה מג'נין. ההוא שב-2002 הסגיר את כל צמרת הג'יהאד האסלאמי, כולל את אח שלו". דורון: "אעהד טוואלבה, זוכר". זה נשמע מוזר. לגבי היה מספיק זמן כדי לעדכן את דורון בפרטים החשובים האלה, אבל הוא משהה את זה לזמן שבו נהיה "נוכחים" בסצנה. כמובן, זה סרט, אבל זה קורה הרבה בספרים. יש דרכים יצירתיות לטפטף מידע, לא הכול בבת אחת ולא בזמן מוזר שמעלה את החשד שתזמנו את זה בייחוד עבורנו, הקוראים.

ואמרה: "...", "ואמר: "..."

מומלץ לגוון באופן הבאת הציטוטים של הדמויות.

נורית לא הספיקה להתיישב וכבר מלצר ניגש אליה עם תפריט. נורית חייכה אליו ואמרה: "אין צורך בתפריט, אזמין קפה."

הדוגמה הראשונה אפשרית, אבל כדאי לגוון מדי פעם לגוון כדי שלא תהיה תבנית "תנכית" קבועה של הקדמה+נקודתיים+ציטוט. בנוסף, בתבנית כזו נוצרת לעיתים הפרדה מלאכותית בין שני דברים הכרוכים זה בזה, ובמקרה הזה, החיוך והאמירה שבאה איתו. כאן זה: 1. חייכה. 2. אמרה. חיסרון נוסף בתבנית הזאת הוא הרשמיות העולה ממנה, קצת כמו מחזה או תסריט כתוב עם הוראות לשחקנים:

נורית [מחייכת למלצר]: אין צורך בתפריט.

בתיקון הבא אין צורך ב"אמרה", "חייכה" מחליף את "אמרה" משום שזה נעשה בנשימה אחת:

"נורית לא הספיקה להתיישב וכבר מלצר ניגש אליה עם תפריט. "אין צורך בתפריט", היא חייכה אליו, "אזמין קפה."