
הוספת מירכאות לציון מחשבות, שנעשית בעריכה לשונית בספרי פרוזה, היא פעולה דידקטית המרדדת את הספר ופוגעת באיכותו. מחשבות והרהורים אינם דיבור, והקוראים הבוגרים יודעים היטב להבחין בין מחשבה לבין ציטוט של אמירה, ואינם זקוקים למירכאות מהסוג הזה.
הקדמה; קווים מפרידים; נקודתיים; פסיקים; נקודה ופסיק; מקפים; סימן קריאה; שלוש נקודות; מירכאות; מירכאות במחשבות; סיכום
- עינת קדם
- 7.9.2023
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
"זה מוזר", חשבתי לעצמי כשנתקלתי לא פעם ולא פעמיים במירכאות כפולות או יחידות לתיאור הרהורים שנעשים בעריכה לשונית של ספר פרוזה, "ממש מוזר".
כן, אני מרגישה מוזר כשאני קוראת מחשבות במירכאות בספרים שאני נתקלת בהם. לעיתים הן מופיעות בסוגריים. זה לא פחות תמוה בעיניי מניקוד עזר במילים שהגייתן וקריאתן משתמעות בקלות מההקשר ומבנה המשפט, ולא פחות מוזר, בעיניי, מ"שומעים? יש כאן מטפורה!", שבה מצמידים מירכאות למילים רגילות כדי להבהיר לקוראים שאלה מילים בעלות מעמד מיוחד.
האקדמיה ללשון העברית מציגה בעמוד סימני פיסוק שימושים עיקריים במירכאות. השימוש הראשון הוא לסימון דיבור ישיר או ציטוט:
26 – מֵירכאות: שימושים עיקריים
נוהגים להקיף במירכאות (כפולות או יחידות):
א. דיבור ישיר או ציטוט. למשל:
(1) "אדם מתקן עצמו מתקן עימו את העולם", אמר עגנון.
(2) אפשר כמדומני כבר לקיים בנו את הכתוב "ושבו בנים לגבולם".
דוגמאות לדיבור במקרא:
- וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי-מַשְׁחִית יְהֹוָה אֶת-הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו (בראשית יט יד)
- וַיַּשְׁכֵּם אֲבִימֶלֶךְ בַּבֹּקֶר וַיִּקְרָא לְכָל-עֲבָדָיו וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד (בראשית כ ח)
- וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל-שְׂפַת הַיְאֹר (בראשית מא יז)

"דיבור" הוא מושג רחב, ומחשבות והרהורים הם סוג של דיבור ביני לבין עצמי, אך מכיוון שהם לא נאמרים בקול אני מעדיפה לא לסמן אותם במירכאות. בעיניי, הן פוגעות באותנטיות וביחסי הקִרבה בין הדובר לקוראים, בין שהדובר מדבר על עצמו בגוף ראשון ובין שהמספר מדבר עליו. זה גם מרחיק את הדובר מעצמו. הוא כאילו מתייחס לעצמו באופן שבו הוא מתייחס לאחרים, כמו לדבר על עצמו בגוף שלישי. אני מניחה שכשם שהקוראים יודעים מתי מדובר במטפורה ולכן הם אינם זקוקים למירכאות לשם כך, הם יודעים שמדובר בהרהורים ואינם זקוקים לסימנים חיצוניים שמעידים על כך.
אוסיף מירכאות כשהדמות אומרת משהו לאחרים או כשהיא מדברת עם עצמה בקול. דוגמאות מספרים, שאינן ציטוטים זהים. ההצעות שלי בכחול:
"למה צריך לפרט כל דבר?" חשבתי.
למה צריך לפרט כל דבר? חשבתי.
"למה צריך לפרט כל דבר?" מלמלתי לעצמי.
"למה צריך לפרט כל דבר?" היא חשבה.
למה צריך לפרט כל דבר? היא חשבה.
"למה צריך לפרט כל דבר?" היא שאלה אותו.
נראה לי שבמקרים שנתקלתי בהם זוהי ידה של עריכה לשונית. ספר פרוזה טוב לא נמדד רק בעריכה ספרותית טובה. גם אם היא מעולה והספר מעניין וכתוב טוב, מירכאות מהסוג הזה עלולות לקלקל את חוויית הקריאה ולפגוע בזרימה ובאותנטיות. ספר פרוזה למבוגרים עלול להפוך לספר ילדים. בעריכת ספרים כדאי לשים לב גם לעניינים כאלה.