סימני פיסוק בספרות הם אמצעי הבעה אומנותי סגנוני

בסדרת המאמרים על שילוב סימני פיסוק בעריכת ספרים ביקשתי להדגים את השפעתם המכרעת על הסגנון הספרותי, האווירה והזרימה בספר. סימני פיסוק בספר עם תכנים ספרותיים הם אמצעי הבעה אומנותי לא פחות מהמילים, וכך יש להתייחס אליהם. כמו בשירה, גם בספרי פרוזה חשובים רגישות, מינון ודיוק ספרותיים. כמו ניסוח, שיכול לפגוע בספר אם הוא נעשה על ידי עריכה לשונית ללא רגישות ספרותית, גם שימוש לא מתאים או מוגזם של סימני פיסוק עלול לפגוע בו. כשכתבתי על ספר פרוזה שהולך לים עם חליפה, התכוונתי בין היתר לסימני פיסוק שנעשים ללא רגישות ספרותית. כשכתבתי על ספר פרוזה המשנה לעיתים את פניו לרעה בעריכה לשונית לאחר עריכה ספרותית, התכוונתי בין היתר לשימוש מכני בסימני הפיסוק.

עריכה לשונית הפועלת בנפרד מעריכה ספרותית מקבלת בדרך כלל מנדט מלא בתחום סימני הפיסוק, על בסיס ההנחה שרק בעריכה לשונית יודעים לטפל בסימני פיסוק בספר. אני לא מסכימה עם הגישה הזאת. אם בעריכה לשונית משנים פסיק לקו מפריד, או מוסיפים נקודתיים, או פסיקים, או נקודה ופסיק או סימן קריאה או שלוש נקודות או מירכאות – הדבר לא מעיד על כלל מסוים מחייב שנקבע באקדמיה. כפי שהראיתי, האקדמיה מציינת שכללי הפיסוק מתאימים לכתיבה עיונית ומעשית, ומציגה כמה אפשרויות של פיסוק. בחירה בסימני פיסוק על ידי עורכי לשון מעידה בעיקר על סגנונם, על פרשנותם, על טעמם האישי ועל גישתם. בקורס עריכה לשונית לא לומדים להשתמש בסימני פיסוק. כמו ניסוח טקסטים, חלוקת פסקאות וסדר מילים טבעי במשפטים בטקסט שלם (שגם הם לא נלמדים בקורס עריכה לשונית), סימני פיסוק בספרות אמורים להתאים למבנה המשפט, למנגינה שלו, למשמעות ולסגנון הספר. צריך להקשיב להם.

הוספת מירכאות בעריכת ספרים לא אמורה לציין זיהוי של מילים שמקורן לא בעברית. הוספת פסיקים לא אמורה לציין זיהוי של שתי יחידות במשפט או של מילת הסגר. הוספת קווים מפרידים או נקודתיים לא נועדה לציין זיהוי של קשר סיבתי בין מילים. סימני פיסוק מסייעים בקריאה, אך הם גם אמצעי המחזק אמינות וטבעיות בספר אם מתייחסים אליהם כך. אם הדמות בספר נמצאת בסערת רגשות ומדברת בשטף, ומשתמשת ב"כמובן" ו"למשל", בעריכה לשונית צריכים לשים בצד את מה שהם יודעים על מילות הסגר, ולהימנע מפסיקים היוצרים הפוגות מתונות בדבריה. צריך להקשיב להתרחשות. כל סימן פיסוק הופך לנטל כשהוא מיותר. מילים עם מעמד מיוחד מושכות את תשומת הלב אליהן. זה גם מטעה את הקוראים, שחושבים שכך צריך להיות, ומי יתווכח עם עורכי לשון? 

אני. כעורכת לשונית, עורכת ספרותית ועורכת אקדמית, אני מערערת על כך שמאחורי בחירה בפסיקים, קווים מפרידים, נקודתיים, נקודה ופסיק, מירכאות, סימני קריאה ושלוש נקודות עומדת אמת בלעדית. אין כאן נכון או לא נכון. יש מתאים או לא מתאים, מינון עדין או הגזמה, גישה אומנותית או גישה טכנית. נקודה.