בעריכת ספרי פרוזה, גישה תבניתית אינה מתאימה. סדר מילים הוא חלק בלתי נפרד מניסוח. במצב של פיצול תפקידים חשוב שהטיפול בסדר המילים במשפט ייעשה בעריכה ספרותית הקובעת את הסגנון, הזרימה והמשמעות, ולא בשלב העריכה הלשונית. אין תקן מחייב, אין "נכון / לא נכון", זה עניין של בחירה. כל שינוי המנוגד להיגיון ולזרימה הטבעית פוגע ביצירה ובאותנטיות. את סדר המילים בונים על פי המשמעות והדגש שרוצים ליצור, וסוג הטקסט והסגנון. גם אבא בנדויד מבחין בין סוגים שונים של משפטים שבהם מתאימים את סדר המילים על פי סגנון, כוונה, קצב, זמן, אורך המשפט ועוד.
- עינת קדם
- 25.7.2022
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
אחת הפעולות בעריכה לשונית והגהה לשונית היא מיקום של המילים במשפט. מיקום נכון של המילים יוצר את המשמעות הרצויה, יוצר זרימה טבעית של הטקסט, מנגיש לקוראים את הטקסט ותורם להבנה מיידית כבר בקריאה ראשונה.
אך כשמדובר ביצירה ספרותית, חשוב שהטיפול בסדר המילים במשפט ייעשה בעריכה ספרותית ועל פי שיקולים ספרותיים. כמו בפיסוק, כמו בניקוד עזר – אין תקן מחייב, אין חוקים, אין "נכון / לא נכון", זה עניין של בחירה. כל עוד המשפט הגיוני וזורם, אין צורך לשנות אותו. כל שינוי המנוגד להיגיון ולזרימה הטבעית פוגע ביצירה ובאותנטיות.
דוגמאות לסדר מילים המחדד את הכוונה
"כבר אמרו לך שאת יפה היום?" מהמשפט עולה שהיום היא יפה, ושואלים אותה אם כבר אמרו לה את זה. אבל אם התכוונו להחמיא לה ולהגיד שהיא יפה כל הזמן, הסדר יהיה: "כבר אמרו לך היום שאת יפה?" כלומר את יפה תמיד וראויה למחמאות בכל יום – האם כבר אמרו לך גם היום שאת יפה?
"אבל את גם לא בסדר". מהמשפט עולה שאת לא רק בסדר (או כל דבר אחר) – את גם לא בסדר. אם הכוונה היא שלא רק אני לא בסדר– גם את לא בסדר", "גם" תמוקם אחרת: "אבל גם את לא בסדר."
"אני חייבת ללכת גם". התיקון: "אני גם חייבת ללכת." כלומר נוסף לכל מה שאמרתי, אני גם חייבת ללכת. אם זה מופיע כציטוט בטקסט ספרותי, כעורכת ספרותית ולשונית הייתי יכולה לבחור גם באופציה הראשונה, בייחוד אם הדוברת מבולבלת. הרי כשאנחנו מדברים אנחנו לא מארגנים את המשפט באופן מסודר. זה טבעי.
"לא אכלתי ושתיתי מים אפילו." אפשר: "לא אכלתי, ואפילו מים לא שתיתי."
"זה יוצר אפשרות להגדיל את ההיצע במהירות יחסית גבוהה." התיקון: "זה יוצר אפשרות להגדיל את ההיצע במהירות גבוהה יחסית." המשפט לקוח ממאמר. בתיקון מיקמתי את תואר הפועל "יחסית" כך שיתייחס ל"גבוהה" ולא ל"מהירות". אם זה מופיע כציטוט של מישהו בטקסט ספרותי, בעריכה ספרותית הייתי יכולה לבחור גם בגרסה א', כי לפעמים מדברים כמו בגרסה הראשונה ולפעמים כמו בשנייה.
"פעולה זו חיזקה את תיאוריית הקונספירציה שהוא כבר מפיץ שנים." התיקון: "פעולה זו חיזקה את תיאוריית הקונספירציה שהוא מפיץ כבר שנים." תואר הפועל "כבר" מתייחס לשנים ולא למפיץ.
"היו לי הרבה סיטואציות שיכולות לקרות בראש." מהמשפט עולה שהסיטואציות יכולות לקרות בראש, אבל הכוונה היא לסיטואציות שהיא חושבת עליהן, שהיו יכולות לקרות במציאות. לכן עדיף: "היו לי בראש הרבה סיטואציות שיכולות לקרות."
"בסופי שבוע הבוטיק תמיד פתוח, נקי ומלא בסחורה עד מאוחר." התיקון: "בסופי שבוע הבוטיק תמיד פתוח עד מאוחר, נקי ומלא בסחורה." "בסופי שבוע הבוטיק תמיד נקי, מלא בסחורה ופתוח עד מאוחר."
"מחקרים מראים שחיסונים מצמצמים את הסיכון לפתח לונג קוביד פי שניים." התיקון: "מחקרים מראים שחיסונים מצמצמים פי שניים את הסיכון לפתח לונג קוביד."
דוגמאות לסדר מילים תבניתי בספרים, מגע יד מובהק של עריכה לשונית
דוגמאות למשפטים שנתקלתי בהם בספרים. נראה שידה של עריכה לשונית טיפלה בהם ובנתה סדר שבו התואר בא אחרי הפועל או שהנשוא מקדים תמיד את הנושא. בעיניי, שינויים כאלה יוצרים נוקשות ופוגעים באמינות, בזרימה ובטבעיות.
למשל (מופיעים בתמונה):
"למה קמת כל כך מוקדם?" מדגיש את "כל כך". זה גם סדר מילים טבעי בדיבור. בדרך כלל כך אנחנו מדברים. אבל במקרה שנתקלתי בו שינו לסדר על פי תבנית: "למה קמת מוקדם כל כך?"
"תעשה את זה לפחות פעם ביום" – סדר מילים טבעי. בעריכה לשונית שינו: "תעשה את זה פעם ביום לפחות".
"אני מאוד אוהב את זה" – סדר מילים טבעי המדגיש את "מאוד". בעריכה לשונית ממקמים את "מאוד" בסוף: "אני אוהב את זה מאוד". אם זאת הכוונה במשפט זה בסדר, כשזה נעשה אוטומטית בגלל תבנית, זה פוגע באמינות.
"הוא בכלל לא הקשיב לי" – מדגיש את "בכלל". בעריכה לשונית ממקמים את "בכלל" בסוף: "הוא לא הקשיב לי בכלל", על פי התבנית הקבועה. הכוונה והדגש משתנים.
"אם הוא טיפש מספיק כדי להשתתף…" – מגע יד נוקשה של עריכה, במקום הזרימה הטבעית: "אם הוא מספיק טיפש כדי להשתתף".
הדבר מסור לחוש המקצב ולטיב טעמו של הכותב, ומקצת לרחמי שמיים
בספרי פרוזה גישה תבניתית אינה מתאימה. חשוב לדעת היכן להדק ולהגביה והיכן לשחרר. את סדר המילים אני בונה על פי שני עקרונות: א) מיקום המילה במקום מסוים יוצר את המשמעות והדגש שאני רוצה ליצור, לעומת מיקום אחר שלה; ב) סוג הטקסט שלפניי והסגנון שאני רוצה לבנות – רשמי או ספרותי: האם הוא מתאים למאפייני הדמות, האם הוא מתאים לסגנון המספר, האם הוא מתאים לסגנון הספר ולמשלב הלשוני, ועוד. סדר מילים הוא חלק בלתי נפרד מניסוח. זוהי עוד סיבה המדגימה את חשיבותו של ניסוח על פי שיקולים ספרותיים בעריכה ספרותית מקצועית במצב של פיצול תפקידים, ולא בשלב העריכה הלשונית.
גם אבא בנדויד, במאמרו "כיצד סדר נושא ונשוא" [מתוך לשוננו לעם ט (ח"תשי)] מבחין בין סוגים שונים של משפטים שבהם מתאימים את סדר המילים על פי סגנון, כוונה, קצב, זמן, אורך משפט ועוד. הינה כמה ציטוטים מהמאמר:
"… ולעומת זה, אם יבוא אדם וינסה 'לתקן' בשיר השירים ולומר בזו הלשון "כי הנה עבר הסתו; חלף הלך לו הגשם; נראו הנצנים בארץ; הגיע עת הזמיר; נשמע קול התור בארצנו; חנטה התאנה פגיה; נתנו הגפנים ריח; קומי לך רעיתי" – קלקול גדול מזה אין לשער. זוהי שפת כותרות של עיתונים, פסוקי שמועות וחדשות, כמין קול הברה שנפלה בעיר. כל משפט כזה כאילו מאורע מפתיע בפני עצמו – ואין זאת כוונת הכתוב…" (עמ' 1, ההדגשות שלי)
"מקצב: יש שלא דירוג האינפורמציה אלא הריתמוס בלבד כוחו יפה לקבוע את סדר האיברים.." (עמ' 7)
"… ובכן עלינו לזכור שמידת הנושא גם היא קובעת סדר. ואם תאמר: איזהו נושא ארוך ואיזה קצר? מי יודיענו את קנה המידה? לכך אין עצה יעוצה מראש. הדבר מסור לחוש המקצב ולטיב טעמו של הכותב, ומקצת לרחמי שמים – ושומר פתאים ה'…" (עמ' 8–9)
