ספר פרוזה הולך לים עם חליפה: מאפייני ריחוק בעריכת ספר פרוזה

ריחוק כסגנון כתיבה בספרים פוגע באמינות, יוצר אווירה מנוכרת בספר ופוגע בחוויית הקריאה. לדוגמה: אישה מספרת בגוף ראשון על הקושי שלה ביום הראשון בארץ זרה, לאחר שהיא ובעלה היגרו אליה מישראל עם הילדים. יום אחרי שהגיעו, הבעל כבר בעבודה. היא לא מתארת בעיות וקושי ביחסים איתו. היא מתקשרת אליו כיוון שהבטיח שיגיע הביתה בזמן לארוחת ערב עם הילדים. כשהוא עונה, המילה הראשונה שהוא אומר לה היא "כן", כאילו פנו אליו בטלפון מהחדר השני במשרד. הוא שותק כשהיא מתארת במונולוג מה מפריע לה, כמה קשה לה ולמה הוא לא הגיע כפי שהבטיח, ורק כשהיא מסיימת לדבר הוא מתחיל להתנצל. מדובר בגבר ואישה שהיחסים ביניהם טובים, ומדובר בשבירת השגרה ביניהם – יום אחרי המעבר לארץ חדשה. זה לא הגיוני שיענה לאשתו בריחוק: "כן", או שיענה כך והיא לא תגיב ("מה זה כן?"), זה לא הגיוני שיחכה עד שתסיים לשטוח את תלונתה (שהוא כבר יודע מהי, הרי הוא זוכר שהבטיח לה והוא יודע היטב מה היא עוברת), ורק כשהיא מסיימת לדבר הוא יתחיל לדבר ולהתנצל, כאילו היא מדברת עם פקיד תלונות זר. 

לא רק שזה לא אמין, אווירת הריחוק בין הדמויות עוברת לקוראים. נוצרת אווירת ריחוק בספר במהלך הקריאה והיא מחלחלת, וכשסגנון הריחוק נשמר לאורך הספר, אווירת הניכור נשמרת. אם הייתי בונה את הסצנה בעריכה הספרותית – ברגע שהבעל רואה את מספר הטלפון של אשתו בנייד הוא מתנצל אפילו עוד לפני שהיא מתחילה לדבר.

ריחוק בין דמויות בספר זה בסדר גמור, או תיאור מונוטוני כמו אוטומט – בתנאי שזה מכוון. הכוונה ביצירת קרבה בעריכה ספרותית היא בבחירת המילים, ביצירת תנועה וזרימה, גם אם המצב התודעתי הוא תקיעוּת וגם אם האווירה בספר קודרת. 

אציג דוגמאות נוספות, רובן לקוחות מספרים שניכר בהם מגע יד של עריכה לשונית ללא רגישות ספרותית.