כשספר פרוזה נערך באותם עקרונות של ספר עיון, נמחקים כל סממני הקִרבה ואי אפשר לזהות אותה, משום שמאחורי האמירות, המבטים וההתנהגות יש מסכות. עריכה ספרותית ולשונית טובה בונה סגנון של קרבה ושחרור ושוברת את המחיצות.
- מאת: עינת קדם
- 21.8.2023
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
אם הייתי צריכה להגדיר בשלוש מילים את ההבדל בין יצירת סגנון בעריכת ספר עיון ליצירת סגנון בעריכת ספר פרוזה, הייתי בוחרת במילים "ריחוק לעומת קרבה". ספרי עיון, ספרי מחקר, ספרי לימוד, ספרי ייעוץ והדרכה ומאמרים אקדמיים מתאפיינים בדרך כלל בסגנון כתיבה מרוחק ורשמי. את הסגנון בסוגה זו מנסחים בעריכה לשונית ובעריכת תוכן.
בספר פרוזה יש כמה סוגים של יחסי קרבה:
1. קרבה בין הדובר לקוראים, כשהמספר כותב בגוף ראשון.
2. קרבה בין הדמויות בספר לבין הקוראים, באמצעות המספר.
3. קרבה בין דמויות שיש ביניהן יחסי קרבה.
קרבה היא סגנון. ניסוח יוצר סגנון. בעריכת ספר פרוזה הסגנון נקבע בעריכה הספרותית. העריכה הספרותית אמורה לשקף את יחסי הקרבה באמצעות ניסוח מסוים, בחירה של מילים מסוימות והימנעות ממילים אחרות, סגנון דיבור מסוים, אופן מסוים של תיאורים, סדר מילים, מבנה של משפטים וחיבור ביניהם. אם הניסוח נקבע בעריכה לשונית, או אם העריכה הספרותית לא מדייקת בבחירת מילים שמבחינות בין ריחוק לקרבה, נוצר סגנון נוקשה המאפיין ספרים עם תכנים עיוניים, אף שהתכנים ספרותיים.
אתן דוגמה מסרט קולנוע בריטי. צפיתי בו לפני שנים רבות, אולי בשנות השמונים, אני לא זוכרת את שמו ולא זוכרת ממש את הפרטים, רק זוכרת שזה היה סרט מעולה. סצנה אחת נחקקה במוחי. הסרט הוא על זוג נשוי, הגבר בוגד באשתו ובמשך זמן רב היא לא יודעת על כך. כשהבעל מספר לה שיש לו רומן, היא אומרת לו שהיא כבר יודעת. ייתכן שהיא אומרת את זה לפני שהוא מספר לה. הבעל שואל אותה איך היא יודעת, והיא אומרת לו שהיא קלטה את זה באירוע, במפגש שהם הוזמנו אליו. כל המוזמנים לחצו את ידיהם וחייכו, חוץ מאישה אחת שלא לחצה את ידו של הבעל. מבטיהם היו רציניים והסגירו את הקרבה ביניהם. הם ניהלו יחסים קרובים ואינטימיים וכל כך התרגלו להיפגש בלי מחיצות, עד ששכחו לשחק את משחק הרשמיות כשהם בציבור. אם זוג הנאהבים היה לוחץ ידיים ברשמיות, והיה אומר מילים שנהוג להגיד כשלא מכירים ומשחק זאת היטב ולא מחליף מבטים, האישה לא הייתה יודעת על הקרבה ביניהם בדרך הזו.
זוג הנאהבים בלי המסכות מסמל את הסגנון הקרוב שעליו אני מדברת ואמור להופיע בספרי פרוזה, לעומת הסגנון המרוחק המאפיין ספרי עיון ומופיע בספרי פרוזה. כשספר פרוזה נערך באותם עקרונות של עריכת ספר עיון, נמחקים כל סממני הקרבה ואי אפשר לזהות אותה, משום שמאחורי האמירות, המבטים וההתנהגות יש רשמיות. כעורכת ספרותית אני רוצה להסיר את הרשמיות, לקלף את המעטה החיצוני, לשבור את המחיצות, לדמות את הסצנות לחיים עצמם. עריכה נוקשה לא מאפשרת זאת. היא מוסיפה עוד ועוד מחיצות וגינוני רשמיות. נוצר ריחוק בין הדובר לקוראים, בין הדמויות לקוראים ובין הדמויות עצמן.
הגבר והאישה בצילום נראים מאוהבים למרות שהם לא מחובקים, לא מחזיקים ידיים, לא מתנשקים ולא מביטים זה בזה במבט מאוהב. תנועת הניגוב של האישה בידה על לחיו או עינו של הגבר מולה מעידה על הקרבה ביניהם. היא לא אומרת לו: "יש לך משהו בלחי, תנגב". היא פשוט עושה את זה בעצמה. כשיש קרבה זה הכי טבעי. כפי שהמצלמה לכדה את הקרבה ואנחנו רואים אותה בעיניים, כך עריכה ספרותית אמורה ליצור אווירה של קרבה ושחרור באמצעות בחירה במילים. אם היא לא מדייקת בכך, או שהיא מדייקת אך בפיצול תפקידים בין העורכים העריכה הלשונית משנה מילים ופורמת את מלאכת התפירה המדויקת, היחסים בין הדמויות ובין המספר לקוראים יהיו חד ממדיים.
אני מתחברת לדמותו של הגבר בצילום בגלל הישירות שבה. מבט ישיר שמאפשר לי לראות הכול. האיש הזה לא מסתיר דבר, ומי שצילם אותו לא מנסה לייפות כלום. המצלמה תפסה אותו ברגע אחד בשגרת החיים שלו. הוא עצר, הצטלם כפי שהוא והמשיך הלאה. זה מה שעריכה ספרותית מקצועית עושה. היא לוכדת רגעים אותנטיים ומקרבת אותם אלינו.
עריכה שיוצרת ריחוק בספרי פרוזה מביימת את הדמות, מתקנת ומשפצת אותה לקראת הצילום. היא מסדרת את הזקן של הגבר, שמה מייקאפ שמחליק את הפנים ומבהיר אותם, מסרקת את השיער, מלבישה אותו בחליפה, אומרת לו להניח בצד את מה שמייצג אותו – כיסוי ראש, מקל רועים – מבקשת ממנו לחייך חיוך גדול ורחב, וכשהוא מחופש היטב על פי התחפושת שנקבעה לו, היא לוקחת אותו לסט הצילומים ומותחת מאחוריו סדין לבן נקי.
במאמר "ספר פרוזה הולך לים עם חליפה" אציג דוגמאות לסממנים תוכניים וחיצוניים של ריחוק בספרי פרוזה.
