"מאמי, רק בקצוות. בסדר נשמה?" עקרונות בעריכה לשונית של ספר פרוזה

לפעמים אני תוהה אם קוראים חושדים בי שהפכתי להיות עורכת לשונית רק כדי שתהיה לי לגיטימציה לבקר עריכה לשונית בספרים, כמו באותו פרק בסדרה סיינפלד, שבו ג'רי חשד שרופא השיניים שלו, ד"ר טים ווטלי, המיר את דתו והפך להיות יהודי רק כדי שיוכל לספר בדיחות על יהודים.

אז קודם כול, אני עורכת לשונית ועורכת ספרותית מאז ומתמיד. אני מכירה את שני העולמות באופן מעשי וזה עוזר לי לחדד את הביקורת שלי על עריכה לשונית שאני נתקלת בה בספרים. הביקורת שלי עולה גם מנקודת המבט של קוראת ספרות. אני מתבאסת מספר שנראה כמו ספר עיון עם ציטוטים של דמויות פלקטיות חד ממדיות שלא קיימות בשום עולם. ספר שהולך לים עם חליפה, שחונקת אותו בשלל עניבות ורוכסנים סגורים, עד שהוא מאבד את הנשמה שלו, קורס ונכנע, וכך גם אני. אני מוותרת ונוטשת.

אני מאמינה בעריכה לשונית גמישה בעריכת ספרים. עריכה לשונית שמתנהלת בתנועה. בגלים, בזרימה, ומותאמת לסוג הספר ולסגנון. היא נעשית בשיקול דעת, בזהירות, ברגישות ובטוב טעם, תוך שמירה על רוח היצירה הספרותית. בספרי עיון העורכת הלשונית אחראית על התוכן, ומרחב הפעולה שלה רחב. בספר פרוזה, במצב של פיצול תפקידים, עריכת התכנים מסורה לעריכה ספרותית, ומרחב הפעולה של העורכת הלשונית מצומצם. אם היא תבצע פעולות של ניסוח, סדר מילים במשפט, מילות קישור, חיבור בין משפטים, קיצור או הארכה שלהם, חלוקת פסקאות והוספת סימני פיסוק הקשורים לרגש ודרמה – בפועל זוהי עריכת תוכן נוספת מבלי שעומדים מאחוריה שיקולים ספרותיים. זה יוצר התנגשות. לכן מומלץ שהעורכת הלשונית תימנע מעריכת תוכן, ותפעל בזהירות רבה ובמתינות. 

כמו הספָּר שלי. אחרי שכבר עשה לי עריכה ספרותית שכללה גוונים ועיצוב קו חדש של תספורת, אני מגיעה אליו כדי שיגזור את הקצוות השרופים: "מאמי, רק את הקצוות. טוב מאמי? רק את השרוף. אני אוהבת את האורך הזה, אז אל תיגע באורך. אל תכסח. בסדר נשמה? טיפה. בעדינות, ברגישות, בזהירות, במתינות. אוקי מאמי? טוב כפרה? הבנת את הכוונה שלי? לא באורך…", ואני חוזרת על הבקשה ומוודאת שהוא הבין, והוא מבין. הוא יודע שלא כדאי לו לגעת בלב היצירה. אחרת, ובייחוד במקרה של העורכת הספרותית והלשונית הזאת, זה ייגמר בבכי.