בעריכה ספרותית עיבו והדגישו, בעריכה לשונית קיצצו ומחקו

בעריכה לשונית עם גישה נוקשה חושבים אולי שמשפט מדויק וקולע הוא משפט ללא חזרות וללא מילים מיותרות. מיותרות בעיניה כמובן. לא לא לא, אם בעריכה הספרותית קבעתי שלוש פעמים "לא" ברצף, אתם לא תקצצו לי שתיים. 

באחד המאמרים באינטרנט קראתי שהשפה העברית אוהבת קיצורים. שוחחתי עם השפה ושאלתי אותה אם זה נכון, והיא אמרה שבריאיון שערכו איתה פעם מזמן בתקופתו של אבא בנדויד, היא הדגישה שאחרי ניסוח של עריכה ספרותית בספרי פרוזה, המבוסס על שיקולים ספרותיים, עריכה לשונית צריכה לתקן במינימום ההכרחי, בעיקר כשמדובר באמירות של דמויות, והיא אפילו התחננה: "מאמי, רק בקצוות. בסדר נשמה?", אבל העריכה הלשונית שערכה את הריאיון קיצרה וקיצצה את המשפט החשוב ביותר שלה ודילגה עליו (את "מאמי" ו"נשמה" היא מחקה ראשונות), ומאז יש עורכי לשון הפועלים על פי המיתוס הזה ומאמינים שכך צריך לפעול בספרי פרוזה, ובשם הקיצור מקצרים את "רגע רגע רגע, לאן אתה הולך?" ל"רגע, לאן אתה הולך?". ההבדל בין שתי הצורות משמעותי. בצורה הראשונה המקורית יש הבלטה של הלך הרוח והדחיפות לעצור. בצורה השנייה יש פאוזה.

פעם ירדתי על השימוש הרב ב"בעצם", "בעיקרון", "האמת", "כאילו" ועוד. לקח לי זמן להבין את חשיבותן. הן מעבות את המשפט, מעידות על הלך רוח, על סוג הקשר, על הרושם שרוצים ליצור ועוד. למשל "האמת": תמיכה, הסכמה, הודאה, מחשבה נוספת, רושם של אותנטיות, אמינות, כנות, דיבור מהלב, אווירה קלילה, זורמת, פתוחה, סמול-טוק, חלק משפה של פלרטוט, גילוי לב, הרהורים בקול, תובנה, התנצלות, נימוס, ממלאת את המשפט כדי שלא יישמע קצר או תקיף, מעבירה מסר באופן עדין. ועוד. אז שלא יגידו לי שזאת מילת חלל. גם לא "אז". כעורכת ספרותית ולשונית אני מוסיפה "אז" במקומות הרצויים, כיוון שיש לה ערך רב ומשמעויות רבות. היא מניעה לפעולה, היא יוצרת קרבה, זרימה, היא מביעה חוסר סבלנות, ולא פחות חשוב – היא מעבה את הטקסט.

תמציתיות, קיצורים וקיצוצים במקומות הלא נכונים משנים את הסגנון ויוצרים אווירה נוקשה ומרוחקת. עיבוי של המשפט מעניק יכולת משחק ויוצר הדגשים, קצב ומנגינה. 

מה רע ב"עבודה שלי", למה "עבודתי"? ככה מדברים ביומיום? מעבר לכך, ב"העבודה שלי" יש הדגשה של שלי, ולא פחות חשוב, אלה שתי מילים, וכעת נשארנו עם אחת בלבד. ועל פי אותה חשיבה קיצצו את "מה, נעלבת ממני?" (כי לא צריך את "מה", מה שחשוב זאת השאלה עצמה); ואת "אני לא הולכת מפה עד שתקשיב" (כי ברור שאם היא הולכת, זה מפה); ואת "כן, גם בפעם האחרונה אמרת את זה" (בשביל מה צריך את "כן", ההמשך מבהיר את זה, ובשביל מה צריך "אמרת את זה". אמרת. נקודה); ואת "תעיף את זה ממני, תעיף את זה ממני יא מגעיל" (בשביל מה פעמיים, וכשאומרים "מגעיל" זאת כבר פנייה, לא צריך "יא"); ואת "אתה יותר לא נוגע בזה, אתה לא יוצא בלילות, אתה לא שותה, אתה לא עושה שום דבר בלי רשות ממני" (תגידי תודה שהורדתי רק פעמיים "אתה" ולא שלוש, כי כבר בפעם הראשונה יודעים שזה "אתה"); ואת "איזה אילו… איזה אילו קוקטיילים יש לכם?" (קוקטיילים זה ברבים. וברור שזה "לכם". מספיק "יש"); ואת "מתי אני אוכל לראות אותה?" (ברור ש"אוכל" זה "אני"); ואת "אז בבקשה תן לי לעשות את העבודה שלי עבודתי כמו שצריך" (כבר הסברתי את זה. בשביל מה צריך את "אז" הזה? וגם "בבקשה" ממש מיותר. ולמה העורכת הקרצייה הזאת לא נותנת אפשרה לי לבצע את העבודה שלי עבודתי? הלו, את שומעת מה אני אומרת לך?)