בעריכת ספרים עם תוכן ספרותי, שבה יש פיצול בין עריכה ספרותית ועריכה לשונית, מומלץ שחלוקת הפסקאות תוכרע על ידי שיקולים ספרותיים.
- עינת קדם
- 29.7.2023
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
במאמרים שלי אני ממליצה על עריכת ספרים המשלבת עריכה ספרותית ולשונית על ידי עורכת ספרותית ולשונית (או עורך), אך כמו תמיד אני מסייגת ומוסיפה שאיכות הספר תלויה בכישורים. במאמר זה אתייחס למצב שבו לאחר עריכה ספרותית על ידי עורכת ספרותית שאינה עורכת לשונית, הטקסט עובר לעורכת לשונית שאינה עורכת ספרותית.
בעריכה לשונית ועריכת תוכן של טקסטים שאינם ספרותיים, אחת הפעולות היא חלוקת פסקאות. עורכת לשון ותוכן קובעת מה הפסקה תכיל, מה יהיה אורכה, לאן היא מעבירה את הפסקה או חלק ממנה, היכן היא מתחילה והיכן היא נגמרת. אך במקרים שבהם נתקלתי, עורכי לשון שאינם עורכי ספרות מכלילים בשורת הפעולות שהם עושים גם חלוקת פסקאות, וגם באתרים המציעים עריכה ספרותית בלבד, או עריכה ספרותית ועריכה לשונית במשולב, הם מציינים את חלוקת הפסקאות בתחום האחריות של עריכה לשונית.
אני סבורה שפסקאות בספרות הן עניין לעריכה ספרותית ולשיקולים ספרותיים, כולל חלוקת פסקאות. העורכת הספרותית קובעת מה הפסקה מכילה, מה יהיה אורכה, לאן היא מעבירה את הפסקה או חלק ממנה, היכן היא מתחילה והיכן היא נגמרת. לפעמים בעריכה ספרותית מכוונים דווקא לציטוט עם תיאור באותה פסקה, לפעמים לא, בהתאם לשיקול ספרותי. עורכת ספרותית בוודאי יודעת היכן לקטוע את הפסקה והיכן לחבר אותה עם אחרת. למשל, בפירוט שיקולים בעריכה ספרותית ולשונית בסיפור יהודה כהן, חילקתי את הפסקה האחרונה כשיקול ספרותי, לא לשוני (פסקה 8, סעיף 9), וכך הסיפור מתחיל עם המספרת בגוף שלישי, נמשך בשפתו של סבא, ומסתיים עם המספרת בגוף שלישי. בפסקה 5 אי מקצצת את הפסקה כדי להימנע מדחיסת מידע מובן מאליו. זה שיקול ספרותי. כלומר כל מה שקשור לתכנים של הפסקה הוא מנדט של עריכה ספרותית, ורק במקרים חריגים עריכה לשונית אמורה להתערב בכך.
קמתי בבוקר.
(אנטר)
שתיתי קפה.
(אנטר)
בהיתי במחשב.
(אנטר)
חשבתי על הספר שאערוך היום.
(אנטר)
לא ידעתי איך בדיוק אערוך אותו, אבל ידעתי שזה יהיה עם הרבה אנטרים.
(אנטר)
עינת
(אנטר)
קדם.
לפעמים אני נתקלת בספרים עם חלוקת פסקאות לא טובה בעיניי. למשל, חלוקת פסקאות דרמטית שמבליטה מאוד את המשפט כמו בשירה. זה לגיטימי, אין חוקים, אם זה סגנון שנועד לשרת מטרה ספרותית מסוימת. אבל אם יש חריגה לפתע מהפסקה, זה מבלבל ומטעה. לפעמים, כמו סימן קריאה או שלוש נקודות, זה מכוון ומפעיל את הקוראים להתרגש או להתרשם במקומות שאליהם מכוונת העורכת הספרותית או הלשונית.
לדוגמה:
פתחתי את המקרר במשרד, הייתה שם עוגת הבית.
קמצן.
אם "קמצן" היה בהמשך פסקה 1 אחרי הנקודה, זה היה נהדר ומשעשע. אבל כקוראת, כשאני חושדת שמאלצים אותי לשים לב להברקה (שומעים? יש כאן מטפורה!) אני נסגרת.
לעיתים חלוקה של פסקאות קוטעת את הרצף ואת חוט המחשבה. היא יוצרת אשליה שיש כאן משהו קצת חדש, אבל זה באותו עניין. פסקאות לא אמורות להיות ארוכות מדי, זה יכול להתיש את הקוראים, אבל חלוקה של פסקאות קצרות מבלי שיהיה צורך בכך יוצרת אי שקט. במובנים רבים ספרות היא כמו שירה, ויש חופש ויצירתיות, אבל חלוקה שרירותית לשורות קצרות מבלי שעומדים מאחוריה שיקולים ספרותיים, יכולה להרחיק.
לסיכום, ההמלצה שלי היא שבעריכת ספרים שאלת חלוקת הפסקאות תיקבע על פי סוג הספר:
בעריכת ספרים עם תכנים עיוניים ומעשיים, כגון ספר בישול, ספר אפייה, ספר מתכונים, ספר לימוד, ספר מחקר, ביוגרפיה, ספר הגות ופילוסופיה וכדומה, שבה מתבצעת עריכה לשונית ועריכת תוכן, העורכת הלשונית תהיה אחראית על חלוקת פסקאות.
בעריכת ספרים עם תכנים ספרותיים, כגון ספר מתח ופעולה, רומן, ספר זיכרונות, סיפורי חיים, קובץ סיפורים, ספר פנטזיה ומדע בדיוני, סיפור קצר וכדומה, שבה מתבצעת עריכה ספרותית ועריכה לשונית ויש פיצול בין התפקידים, העורכת הספרותית תהיה האחראית העיקרית על חלוקת הפסקאות.
