בעריכה ספרותית כתבו "הוא ניסה להשתיק", בעריכה לשונית – "ניסיון"

נאמר: "מישהו ניסה להשתיק אותו." השתנה ל: "היה ניסיון השתקה." וואלה? יש את זה ביותר אנמי? 

נאמר: "תהיי נחמדה ואל תעשי לי פדיחות. לזה אני מתכוון". נכתב: "… לזו הכוונה". הכוונה במרכז, לא אני.

הדוגמאות הבאות אינן המרות לשמות פעולה, אך הן שייכות לאותה משפחה. בכולן הזרקור מוסת מהדמויות אל רעיונות, מצבים ומושגים מופשטים. התוצאה דומה: הדמויות נחלשות, הקול שלהן מיטשטש והטקסט מתרחק מהחוויה האנושית שאמורה לעמוד במרכז הפרוזה.

נאמר: "אתה יכול ללכת, אני לא מחזיקה אותך בכוח." השתנה: "… אתה לא במאסר." נטלו את כוחה של הדוברת. זאת כבר לא היא שלא מחזיקה אותו בכוח.

הגבר, שלא אוהב את השאלות החטטניות של החוקר, אומר: "אני לא מבין את השאלה". השינוי – "השאלה לא ברורה לי". לקחו את הכוח מהדמות, את הציניות והעמדה (אני לא מבין מה אתה רוצה ממני / לאן אתה חותר / מה הקטע שלך), והעבירו את המשקל לשאלה. 

נאמר: "אני לא יודע על מה את מדברת. נכתב: "אין לי מושג על מה את מדברת". המושג במרכז.

נאמר: "הדבר האחרון שאני צריך זה אותך על הספה". נכתב: "רק חסר לי אותך על הספה".

נאמר: "אני לא יכולה לעשות לו את זה, הוא בוטח בי." השתנה ל: "אסור לי לעשות לו את זה…" יש כאן שינוי של משמעות וביטול ההנגשה והחידוד שנעשו בעריכה ספרותית. כשאני אומרת "אני לא יכולה לעשות לו", אני מתכוונת שאני לא מסוגלת לעולל לו את זה. אני במרכז, אני שולטת, אני יודעת מה אני מסוגלת ומה אני לא מסוגלת. בעריכה לשונית כבלו אותי וסיכמו זאת ב"אסור לי". 

נאמר: "אתה לא יכול להישאר כאן". בעריכה לשונית: "אסור לך להישאר כאן". 

נאמר: "אני יכול לדעת מה הבעיה?" נכתב: "אפשר לדעת מה הבעיה?"

נאמר: "הם לא עושים אם-אר-איי בשבת". נכתב: "אין אם-אר-איי בשבת".

נאמר: "זה לא מה שאת חושבת". נכתב: "זה לא מה שנדמה לך".

אחת הדמויות חזרה על טענה של מישהי, והדמות השנייה סתרה זאת: "זה מה שהיא אומרת". נכתב: "לדבריה", וכעת הדברים במרכז, לא היא.