הוספת נקודתיים היא פעולה פרשנית. בעריכה לשונית הפועלת בנפרד מעריכה ספרותית, הוספת נקודתיים שלא מונחית על ידי שיקולים ספרותיים פוגעת בזרימה וברוח היצירה. חלק ג'.
הקדמה; קווים מפרידים; נקודתיים; פסיקים; נקודה ופסיק; מקפים; סימן קריאה; שלוש נקודות; מירכאות; מירכאות במחשבות; סיכום
- עינת קדם
- 19.10.2023
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
שמתי לב שנקודתיים מאוד פופולריות בקרב עורכי לשון של ספרים, בייחוד בעריכת ספר פרוזה. אני לא אוהבת אותן. הן כמו חצוצרה המכריזה שהמשפט הבא הוא הסבר למשפט הקודם. כמו הקווים המפרידים, זוהי פעולה פרשנית. כמו המירכאות, זוהי פעולה עם יד מכוונת. כמו ניקוד עזר מיותר, הן דידקטיות והוראתיות. בעריכה לשונית הפועלת בנפרד מעריכה ספרותית, הוספת נקודתיים שלא מונחית על ידי שיקולים ספרותיים פוגעת בזרימה וברוח היצירה.
דוגמה לנקודתיים המפיעות בעמוד כללי הפיסוק באתר האקדמיה:
"[…] בייחוד הדברים אמורים בכללי הפסיק: בכללים אלו יש גמישות מסוימת.
זאת כתיבה עיונית וזה בסדר. האקדמיה מציינת שכללי הפיסוק "מיועדים בעיקר לכתיבה הרגילה – הכתיבה העיונית, המעשית וכדומה" (שם). גם אני משתמשת בנקודתיים בכתיבה עיונית. אך ריבוי של נקודתיים מהסוג הזה בספרים עם תכנים ספרותיים קוטע את הזרימה. בעיניי הן מלאכותיות ומנכיחות את העריכה הלשונית. אני תמיד בודקת האם הן נדרשות או שאפשר לוותר עליהן. מה שבעיקר מפריע לי בנקודתיים כקוראת, כמו בקווים המפרידים, הוא שהן מפעילות אותי, מפרשות עבורי את הטקסט ומושכות את תשומת ליבי לכל מיני דברים שאני לא רוצה לשים לב אליהם, משום שאני רוצה להתרכז במילים ולפרש את הטקסט באופן עצמאי.
הנקודתיים מסמנות לקוראים שקיים קשר לוגי או סיבתי שצריך להדגישו, אך נקודה מבטאת את הקשר בין המשפטים, באופן עדין המאפשר להם לגלות את הקשר בעצמם.
35 מקרים: נקודתיים מכריזות, מסבירות, מפרטות ותווכות
הנקודתיים הן אחד הסממנים למה שאני מכנה "ספר פרוזה הולך לים עם חליפה", שבו פעולותיה של עריכה לשונית יוצרות אווירה של נוקשות, קור, ריחוק וניכור – ההפך ממה שספר פרוזה אמור לשדר.
לדוגמה, בספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך", אחד הספרים המוערכים בספרות העברית, מצאתי שימוש מופרז בנקודתיים. בפרק הראשון בלבד, המוצג לקריאה חופשית באתר "עברית", 35 מקרים מתוך 66 הם משפטים עם נקודתיים בסגנון מכריז, מסביר או מפרט. בשאר המקרים הן באות לפני ציטוט או אמירה וזה בסדר. אציג כמה דוגמאות:
"נולדתי וגדלתי בדירת־קרקע קטנה מאוד, נמוכת תקרה, כשלושים מטרים רבועים: הורי ישנו על ספת־מגירה שהיתה ממלאת את חדרם…": משפט זה מופיע מייד בפתיחת ספרו של עמוס עוז. המשפט אחרי הנקודתיים על ספת המגירה שהייתה ממלאת את חדרם, מסביר את המשפט הראשון – דירת 30 מ"ר. הקוראים לא זקוקים לפרשנות הזאת. כל משפט צריך לעמוד בפני עצמו. האם הנקודה לא מקשרת מספיק בין המשפטים?
"נולדתי וגדלתי בדירת־קרקע קטנה מאוד, נמוכת תקרה, כשלושים מטרים רבועים [ושימו לב עד כמה היא הייתה קטנה, התיאור הממחיש יבוא מייד – העורכת]: הורי ישנו על ספת־מגירה שהיתה ממלאת את חדרם…"
"הספרים מילאו אצלנו את כל הבית: אבי ידע לקרוא בשש-עשרה או בשבע־עשרה לשונות ולדבר באחת־עשרה": המשפט אחרי הנקודתיים על הידע של האב בשפות, מסביר את המשפט הראשון – הספרים מילאו את כל הבית. למה הקוראים צריכים את זה?
"אבל אותי לימדו אך ורק עברית [למה? אל דאגה, מייד אחרי הנקודתיים תוצג השערה – העורכת]: אולי חששו שידיעת שפות תחשוף גם אותי לפיתוייה של אירופה הנהדרת והקטלנית": הנקודתיים במשפט הראשונות הן הכרזה: קוראים נכבדים, אני, העורכת הלשונית (או העורך הלשוני), עומדת להציג בפניכם רשימה של הסיבות לכך שהוריו של עמוס עוז לימדו אותו רק עברית.
"אבל אפילו בטיפוח עציציהם הצנועים הם לא כל־כך הצליחו [למה? אל תדאגו, הסופר יציג את השערתו – העורך]: אולי השקו והשקו עד שהצמחים גוועו."
"אם כבר הגבהת את כף רגלך – אל תמהר לשוב ולהניח אותה: מי יודע איזו פקעת צפעונים רוחשת שם…"
"מתוך ניסיון ידעתי כמה קשה היה להם [ועכשיו, קוראים יקרים, הסופר ידגים – העורכת]: פעם מתחנו חוט מהחדר שלי לחדר של אליהו פרידמן…"
"אבל זה לא היה מצחיק: החיים היו תלויים בחוט דק."
"נדהמתי: לא הבנתי איך בן־גוריון והמוסדות המוסמכים מרשים לעשות דבר כזה".
גם אני נדהמתי. לפחות 35 מקרים! אפילו בטקסט עיוני אין כל כך הרבה נקודתיים.
שימוש מרובה בנקודתיים מרחיק את הקורא מהחוויה האותנטית
ניכר כאן מגע יד מובהק של עריכה לשונית. בספר שאמור לבטא את זיכרונותיו של ילד מתקופת הילדות, הנקודתיים יוצרות ריחוק ופורמליות שאינם תואמים את המצב הרגשי שלו. זה בהחלט חור בעלילה. מדובר בטקסט שאמור לשקף תודעה ילדית או רגשות אותנטיים. נוצר פער בין התוכן הרגשי של הטקסט לבין האופן שבו הוא מוגש לקורא. זוהי צרימה באוזן. האיכות הרגשית שאמורה להתלוות למסרים נפגמת.
כשהנקודתיים מופיעות בנרטיב שמבטא תודעה פנימית, הן מפרות את האמינות של היצירה. אם הקול והטון לא עקביים עם התוכן, הקורא חש, גם אם לא באופן מודע, שמשהו לא מסתדר, שהקול הפנימי שהוא שומע אינו אותנטי. זו לא תופעה ייחודית לספרו של עוז – היא מופיעה בספרים רבים של יוצרים.
שימוש מרובה בנקודתיים מרחיק את הקורא מהחוויה האותנטית ויוצר תחושה של הרצאה אקדמית במקום חוויה רגשית. זה מזכיר ספר ילדים שבו מוסיפים סימני קריאה מוגזמים ומסבירים לקוראים הצעירים את המתרחש דרך סימני פיסוק. ספר פרוזה למבוגרים אמור להתייחס לקוראיו כאל אנשים בוגרים. ספרי פרוזה, ולא רק ספריו של עוז, הם לא רשימת מכולת, והקוראים לא זקוקים להטרמות.
הבטחה שלא מתקיימת: הסכנה שבנקודתיים מדגישות
בעיה נוספת עם נקודתיים בפרוזה היא שהן לא רק מפרשות ומכווינות, אלא גם יוצרות הבטחה – שלא תמיד מתקיימת. כשסופר או עורך מציב נקודתיים אחרי הצהרה חזקה, הוא למעשה מכריז: "הנה, עכשיו אוכיח או אדגים את מה שאמרתי." אבל מה קורה כשההדגמה או ההוכחה לא עומדת ברף שהציבו הנקודתיים?
אציג דוגמאות ברוח המקרים שנתקלתי בהם בספרים שהתפרסמו:
"הטיפול שקיבלתי היה בלתי נסבל: המטפל הגיע באיחור של עשר דקות ולא התנצל": הנקודתיים יוצרות ציפייה לדוגמה קיצונית של "בלתי נסבל", אבל מה שבא אחריהן – איחור קל והיעדר התנצלות – לא בהכרח עומד ברף הזה. הנקודתיים הבטיחו משהו שהטקסט לא מספק.
"הוא נהג לפתור בעיות בדרך יצירתית: פעם כשנתקענו בפקק, הוא הציע שניקח את הכביש העוקף": הנקודתיים מציבות ציפייה ליצירתיות שהדוגמה הבאה אחריהן – הצעה שגרתית למדי לקחת כביש עוקף – לא באמת ממלאת.
במקרים כאלה הנקודתיים לא רק מיותרות, הן יוצרות חוסר אמינות, בפער שבין ההבטחה למימושה, בין הרטוריקה המוצהרת לבין התוכן עצמו. גם זה חור בעלילה – פער באמינות שהקורא חש בו, גם אם לא תמיד מודע לו במפורש.
נקודתיים כתמרור הכוונה: כשעריכה לשונית הופכת למדריך התמצאות במבוכי הטקסט
עורכים לשוניים הפועלים כך מתפקדים כפרשנים וכמתווכים בין הסופר לקוראים. הם מסמנים: "ראו, כאן יש הסבר", "כאן יש דוגמה", "כאן יש פירוט". לתופעת הנקודתיים המיותרות יש שלושה הסברים:
1. הצורך להסביר דרך סימני פיסוק
עורכי לשון חשים לעיתים צורך להבהיר את הטקסט באמצעות סימני פיסוק, כאילו הקוראים לא יכולים להבין את הקשר בין המשפטים בעצמם. זוהי גישה דידקטית שאינה מכבדת את האינטליגנציה של הקוראים, וטעות בתפיסת התפקיד של אותם עורכי לשון. אולי הם סבורים שמתוקף תפקידם הם אמורים לפרש לקוראים את היצירה באמצעות סימני פיסוק, אך זוהי חריגה מתפקידם.
2. הרצון להטביע חותם לשוני של איכות ושפה גבוהה
ריבוי של סימני פיסוק כמו נקודתיים נתפס כסממן של שפה גבוהה וכתיבה איכותית. אך איכות של טקסט ספרותי אינה נמדדת בכמות או במורכבות של סימני הפיסוק, אלא ביכולתו לגעת בקורא באופן אותנטי.
3. עורכי לשון נתפסים כאוטוריטה ומקור סמכות
כשסופר מקבל את ספרו המוגמר מהוצאה מכובדת או מעריכה לשונית שערכה את הספר לאחר עריכה ספרותית בפיצול תפקידים, ורואה עשרות נקודתיים, הוא מניח שזו הדרך הנכונה והמקצועית. עבורו זהו מקור סמכות שלא מערערים עליו. הוא לא יודע שבשום מקום לא מלמדים עורכי לשון שיש להוסיף כך נקודתיים בפרוזה. הוא לא יודע שהאקדמיה מדגישה שסימני פיסוק בפרוזה נתונים לבחירה אישית.
בשירה, עורכים לא יוסיפו נקודתיים או קווים מפרידים ללא הסכמה של המשורר. הדבר מוכיח שאין כאן כלל אובייקטיבי או הכרח לשוני, אלא העדפה של העורך וציות לכללים שהוא עצמו קבע. הכפילות הזו בגישת העריכה חושפת הנחה בעייתית: בשירה, הפיסוק (או היעדרו) הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה האומנותית, ואילו בפרוזה, הוא כלי טכני שניתן לשינוי לפי שיקול דעתו של העורך הלשוני. זוהי אבחנה שרירותית ולא מוצדקת. גם בפרוזה הקצב, הזרימה וההפסקות הם חלק מהקול היצירתי של הסופר.
כאשר הצגתי פעם טענה זו בפני עורך לשון בעל חיבה מיוחדת לסימני פיסוק, הוא השיב שבשירה אין צורך להוסיף סימני פיסוק משום שהשורות קצרות. מתגובתו עולות שתי הנחות יסוד בעייתיות: ראשית, אורך השורות קובע את מידת ההתערבות, ושנית, בטקסט ארוך יותר הקורא זקוק לעזרה בניווט. אך מה עם משפטים ארוכים בשירה? מה עם משפטים קצרים בפרוזה? יתרה מזאת, האם בזרם תודעה ארוך, כמו אצל יזהר, נדרשות יותר נקודתיים בגלל אורכו של הטקסט?
פרוזה עברית ללא עודף נקודתיים
פרוזה איכותית אינה זקוקה לשימוש רב בנקודתיים, כך עולה מיצירות מוערכות מהספרות העברית המוקדמת יותר, שנכתבו לפני התפשטות התופעה שאני מתארת.
ש"י עגנון, אחד מאומני הלשון הגדולים של הספרות העברית המודרנית, הוא דוגמה לכך. ביצירותיו המוקדמות כמו "והיה העקוב למישור" או "סיפור פשוט", ניתן לראות שימוש מדוד ומדויק בסימני פיסוק. עגנון, שסגנונו העשיר והמורכב נשען לא פעם על תבניות תחביריות ממקורות קלאסיים, לא נזקק לנקודתיים כדי להסביר לקוראיו את הקשרים בין המשפטים. הוא סמך על הקוראים שיבינו את הזרימה הטבעית של הטקסט.
גם ס. יזהר, המפורסם בזרם התודעה הייחודי שלו, נמנע משימוש יתר בנקודתיים דידקטיות. ביצירות כמו "חירבת חיזעה", המשפטים הארוכים והמתפתלים זורמים באופן אורגני, ללא הכוונה יתרה של סימני פיסוק מתווכים.
גם בספרות העברית המודרנית, כשבוחנים יצירות שהעריכה הלשונית שלהן נעשתה ברגישות, ניתן למצוא דוגמאות לשימוש מאופק וזהיר בנקודתיים. בספרו של יום קניוק "בתו", אחת היצירות המרגשות והמורכבות בספרות העברית המודרנית, מופיעות בספר כולו 16 נקודתיים בלבד, ונראה שכולן מוצדקות ומופיעות לפני ציטוט ישיר או אמירה ולא כאמצעי להכרזה על הסברים או פירוטים.
כדי להבהיר עוד יותר את ההבדל בין פיסוק טבעי וזורם לבין פיסוק מלאכותי עם עודף נקודתיים, הינה כמה דוגמאות מספרו של קניוק, המדגימות כיצד משפטים יכולים לזרום באופן טבעי ללא נקודתיים:
"ליד עינה נחרץ זיק שובב של הבנה, אולי היה זה בוז חומל"
"עמדה שם הזקנה שמדי בוקר מדדה אותנו במבט מרושע ועתה לחמה ברוח. היא היתה עטופה צעיפים רבים והאוטובוס הגיע בשעטה."
"אבל הלוא הכרתי את עצמי, לא האמנתי שיהיה לי אומץ לבקש ממנה לשבור מסגרת, אפילו למעני."
"השארתי את מי המקלחת זורמים כדי שיתחממו והלכתי למטבח. שפתתי מים לקפה שלה, סחטתי כמה תפוזים… "
בחרתי במכוון משפטים שהיו יכולים להיראות אחרת אחרי טיפול של עורך לשון שנוטה להשתמש בנקודתיים: ליד עינה נחרץ זיק שובב של הבנה: אולי היה זה בוז חומל ; עמדה שם הזקנה שמדי בוקר מדדה אותנו במבט מרושע ועתה לחמה ברוח: היא היתה עטופה צעיפים רבים והאוטובוס הגיע בשעטה. ; אבל הלוא הכרתי את עצמי: לא האמנתי שיהיה לי אומץ לבקש ממנה לשבור מסגרת, אפילו למעני. ; השארתי את מי המקלחת זורמים כדי שיתחממו והלכתי למטבח: שפתתי מים לקפה שלה, סחטתי כמה תפוזים…
הנקודתיים הופכות את הקריאה למודרכת ושטוחה יותר. הן קוטעות את הזרימה הטבעית של המשפטים ומפרשות עבור הקורא את היחסים בין חלקי המשפט. במקום לאפשר לטקסט לדבר בעד עצמו, הן מתערבות בחוויית הקריאה ומדריכות את הקורא כיצד לפרש את מה שהוא קורא.
אפשר להסתדר מצוין בלעדיהן
הינה כמה דוגמאות של משפטים עם נקודתיים במספרים שהתפרסמו. המשפטים אינם ציטוט, אבל שמרתי על רוח הדברים ועל מיקומם ותפקידם של הנקודתיים כפי שהיו במקור. אחרי כל משפט אציג אלטרנטיבות אחרות, בלי נקודתיים. בכחול – ההצעות שלי:
- הוא היה מתוח והשתדל לא להפגין זאת. כשאחיו הציע שיצאו למרפסת הוא שמח: זה הקל את תחושת הבלבול.
- הוא היה מתוח והשתדל לא להפגין זאת. כשאחיו הציע שיצאו למרפסת הוא שמח. זה הקל את תחושת הבלבול.
- הוא היה מתוח והשתדל לא להפגין זאת. כשאחיו הציע שיצאו למרפסת הוא שמח, זה הקל את תחושת הבלבול.
היא חייכה כשראתה עד כמה הוא מופתע מכך שגילתה את התוכנית הסודית שלו. שידע: היא לא מנותקת כמו שתמיד נהג להטיח בה.
היא חייכה כשראתה עד כמה הוא מופתע מכך שגילתה את התוכנית הסודית שלו. שידע, היא לא מנותקת כמו שתמיד נהג להטיח בה.
ברגע שהשכן נכנס לביתם היא הבינה מייד. לא שצריך להיות כזאת חכמה בשביל זה: הסימנים היו שם כל הזמן.
ברגע שהשכן נכנס לביתם היא הבינה מייד. לא שצריך להיות כזאת חכמה בשביל זה. הסימנים היו שם כל הזמן.
ברגע שהשכן נכנס לביתם היא הבינה מייד. לא שצריך להיות כזאת חכמה בשביל זה, הסימנים היו שם כל הזמן.
הוא היה רגוע יותר כשהיה נרדם ומתעורר כשפניו אל התינוקת. בלי לפתוח בכל פעם את המיטה המתקפלת: שתעמוד לה שם נטושה.
הוא היה רגוע יותר כשהיה נרדם ומתעורר כשפניו אל התינוקת. בלי לפתוח בכל פעם את המיטה המתקפלת. שתעמוד לה שם נטושה.
גישה הוליסטית בעריכה ספרותית ולשונית
במקומות רבים מקובל להפריד בין עריכה ספרותית לעריכה לשונית: בעריכה ספרותית עובדים על העלילה, המבנה והסגנון, ובשלב הבא הטקסט עובר לעריכה לשונית, שבה העורכים עלולים להחיל עליו מוסכמות פיסוק המתעלמות משיקולים אומנותיים. כמו בחירות מילוליות וסגנוניות אחרות, פיסוק הוא חלק אינטגרלי מהטון והקול של היצירה. עריכה לשונית הפועלת בנפרד מהשיקולים הספרותיים מסכנת את האינטגריטי הזה.
בעריכת ספרי פרוזה נדרשת גישה הוליסטית, הרואה את הטקסט הספרותי כמכלול שבו כל אלמנט, כולל סימני הפיסוק, משרת את המטרה האומנותית והרגשית של היצירה. קיים קשר הדוק בין עריכה ספרותית ועריכה לשונית ומומלץ שהיא תיעשה על ידי עורך בעל רגישות ספרותית המשלב את שתי ההתמחויות, או על ידי עורך לשון המכיר בקשר ההדוק בין שני סוגי העריכה. העריכה הלשונית צריכה לשרת שיקולים ספרותיים ולא להפך, והן העריכה הספרותית והן העריכה הלשונית צריכות לשרת את האומנות.
