הכרזה על הסבר שיבוא: נקודתיים בעריכת ספרים של פרוזה

שמתי לב שנקודתיים המתפקדות כקווים מפרידים מאוד פופולריות בקרב עורכי לשון של ספרים, בייחוד בעריכת ספר פרוזה. אני לא אוהבת אותן. הן כמו חצוצרה המכריזה שהמשפט הבא הוא הסבר למשפט הקודם. כמו המקפים, זוהי פעולה פרשנית. כמו המירכאות, זוהי פעולה עם יד מכוונת. כמו ניקוד עזר מיותר, הן דידקטיות והוראתיות. בעריכה לשונית הפועלת בנפרד מעריכה ספרותית, הוספת נקודתיים שלא מונחית על ידי שיקולים ספרותיים פוגעת בזרימה וברוח היצירה.

דוגמה לנקודתיים המפיעות בעמוד כללי הפיסוק באתר האקדמיה: 

"[…] בייחוד הדברים אמורים בכללי הפסיק: בכללים אלו יש גמישות מסוימת. 

זאת כתיבה עיונית וזה בסדר. האקדמיה מציינת שכללי הפיסוק "מיועדים בעיקר לכתיבה הרגילה – הכתיבה העיונית, המעשית וכדומה" (שם). גם אני משתמשת בנקודתיים בכתיבה עיונית. אך ריבוי של נקודתיים מהסוג הזה בספרים עם תכנים ספרותיים קוטע את הזרימה. בעיניי הן מלאכותיות ומנכיחות את העריכה הלשונית. אני תמיד בודקת האם הן נדרשות או שאפשר לוותר עליהן. מה שבעיקר מפריע לי בנקודתיים כקוראת, כמו בקווים המפרידים, הוא שהן מפעילות אותי, מפרשות עבורי את הטקסט כמו "שומעים? יש כאן מטפורה!" ומושכות את תשומת ליבי לכל מיני דברים שאני לא רוצה לשים לב אליהם, משום שאני רוצה להתרכז במילים ולפרש את הטקסט באופן עצמאי.