אני נתקלת בספרים במקפים המתווספים בעריכה לשונית בספרים בין צמדי מילים שכלל לא נכללים בהמלצות האקדמיה. המילים עם המקפים נראות חגיגיות ויפות כמו בתנ"ך, אבל כשהם לא נדרשים וכשזה מצטרף לגשם של סימני פיסוק, זה יוצר עומס. חלק ו'.
הקדמה; קווים מפרידים; נקודתיים; פסיקים; נקודה ופסיק; מקפים; סימן קריאה; שלוש נקודות; מירכאות; מירכאות במחשבות; סיכום
- עינת קדם
- 9.10.2023
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
האקדמיה מציינת באתר שני סוגים של מילים שמקף מחבר ביניהן, שבהן המקף אינו חובה:
"למשל: בעל־בית, בית־מדרש, אב־בית־דין, אבי־אבות־הטומאה, שיקול חברתי־כלכלי, בן־יומו, ארץ־ישראלי, השלושה־עשר, אדם־מפלצת, תל־אביב". קבוצת מילים שנייה היא מילים המציינות יחד תיאור פועל. "למשל: שלבים־שלבים, אחד־אחד, איש־איש, יום־יום."
האקדמיה מוסיפה כי "ראוי לסמן מקף אחרי תחיליות ולפני סופיות. למשל: בין־לאומי, דו־שיח, האי־אמון, מוליכות־על. […]"
אני נתקלת בספרים במקפים רבים בין צמדי מילים המתווספים על ידי עריכה לשונית בספרים, שכלל לא נכללים בהמלצות האקדמיה:
בדרך־כלל, אחר־כך, רגעי־סתם, מחדר־המבואה, קצר־ראייה, כדור־שינה, פה־ושם, עדינות־נפש, מלחמת־עולם, חיית־בר, ארבעים־וחמש, שנייה־וחצי, אף־אחד, בכל־זאת, כל־כך, אף־פעם, כל־מיני, הרס־עצמי.
המילים עם המקפים נראות חגיגיות ויפות כמו בתנ"ך, אבל כשהם לא נדרשים וכשזה מצטרף לגשם של סימני פיסוק, זה יוצר עומס. בנוסף, בדומה למירכאות המתווספות כשאין בהן צורך, המקפים יוצרים רושם של מעמד מיוחד לאותן מילים, אך אלה מילים רגילות לגמרי.
