בעריכה הספרותית והלשונית טיפלתי במשמעות האמירות בשיחה, בדקויות מאחורי מילים, ביצירת אמינות וטבעיות, בהיגיון, בחזרות היוצרות צרימה במנגינה. פעולות ניסוח אלה יוצרות זרימה, קצב, אווירה ועניין.
התרמית חלק ראשון; התרמית חלק שלישי (12 עד הסוף).
- מאת: עינת קדם
- 30.11.2022
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
פסקה 5
מקור: "אני בטוחה שהיא רצחה אותם".
עריכה ספרותית ולשונית: דקה של שתיקה. שמוליק מתבונן בפניה של עליזה שהפכו להיות רציניות, מסמן לה בעיניו שהוא מקשיב.
"אני בטוחה שהיא רצחה אותם", היא אמרה.
שיקולים בעריכה 5
"אני בטוחה שהיא רצחה אותם": שמוליק שותה ופתאום עליזה אומרת את זה. חשבתי שכדאי לחכות עם האמירה המפתיעה ולהיכנס לאווירה רצינית לקראת דיון כבד מאוד. שמוליק שותה, מסתכל על עליזה ובכך מסמן לה שהוא מקשיב, ואז עליזה מתחילה לדבר: דקה של שתיקה. שמוליק מתבונן בפניה של עליזה שהפכו להיות רציניות, מסמן לה בעיניו שהוא מקשיב. "אני בטוחה שהיא רצחה אותם", היא אמרה.
פסקה 6
מקור: שמוליק הרחיק את הכוס משפתיו והניחה על השולחן העגול.
"עליזה, על מי את מדברת? יש רוצחים בכפר השלו הזה?"
עריכה ספרותית ולשונית: שמוליק הרחיק את הכוס משפתיו והניח אותה על השולחן.
"על מי את מדברת?"
שיקולים בעריכה 6
- והניחה (והניח אותה) על השולחן…" – סגנון מליצי הוא לגיטימי בהחלט ביצירות, אבל בסיפור הזה, הקו הספרותי שהוחלט עליו אינו כזה.
- והניחה על השולחן העגול – עודף בתיאור, שבעיניי לא תורם ועלול להכביד.
- "עליזה, על מי את מדברת?" – הפנייה בשם לא נראית לי מתאימה כאן, בגלל ההפתעה ששמוליק הרגיש כששמע את המשפט, התגובה מיידית: "על מי את מדברת?"
- יש רוצחים בכפר השלו הזה?" – חוקר משטרה מנוסה לא ישאל שאלה כה נאיבית. לכן מחקתי זאת.
פסקה 7
מקור: "רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות".
עריכה ספרותית ולשונית:
שיקולים בעריכה 7
"רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות": שמוליק הוא מנהל מרכז השיטור בכפר תבור. עליזה לא צריכה להסביר לו (ולקוראים) על עובדות החיים. לכן מחקתי.
פסקה 8
מקור: שמוליק התרווח בכיסאו. הוא יודע שעם ההיגיון הבריא של עליזה אי אפשר להתווכח. על כל טיעון יש לה טיעון נגדי.
עריכה ספרותית ולשונית:
שיקולים בעריכה 8
"שמוליק התרווח בכיסאו. הוא יודע שעם ההיגיון הבריא של עליזה אי אפשר להתווכח. על כל טיעון יש לה טיעון נגדי." בהמשך לטיעון שלי בפסקה 7, מחקתי משפט זה. אם עליזה היא בעלת ההיגיון הבריא, יש כאן בעיה.
פסקה 9
מקור: עליזה לקחה נשימה עמוקה. "הייתי בשבעה על עדי צפירה. הייתי בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות, ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה: אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון. אני בטוחה שאם יוציאו את הגופה של רביד וינתחו אותה, יגלו שהוא בכלל הורעל."
עריכה ספרותית ולשונית: עליזה לקחה נשימה עמוקה. "הייתי בשבעה על הילדה במשפחת צפירה. הייתי בטוחה שהיא לא תפסיק לבכות על הבת שלה, אבל כלום, היא לא הזילה דמעה. אתה מבין מה קורה כאן? ילד אחד מת מאלרגיה, הילדה טובעת בבריכה. זה לא קורה סתם. אתה חייב לחקור אותה. את שניהם. את האימא והאבא".
שיקולים בעריכה 9
- "שהאימא לא תפסיק לבכות". יש כאן מסירת מידע לא טבעית לקוראים. האישה שעליזה מדברת עליה היא מהיישוב, כולם מכירים אותה בשמה, וזה לא הגיוני שהיא תגיד עליה "האימא". לכן: "הייתי בטוחה שהיא לא תפסיק לבכות על הבת שלה". מייד יתברר מי זאת "היא", מה גם שאם מדברים על הבת, מובן שמדובר באימא.
- "הייתי בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות". יש כאן מידע חלקי. אם היא הייתה בטוחה שמשהו יקרה והוא לא קרה, צריך לציין מה לא קרה: "הייתי בטוחה שהיא לא תפסיק לבכות על הבת שלה, אבל כלום, היא לא הזילה דמעה".
- "בייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה". כשעליזה אומרת שהיא חשבה שהאימא לא תפסיק לבכות, בייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה, יש בכך דירוג סמוי: היא אמורה לבכות, ובוודאי היא אמורה לבכות כשמתו עוד שני ילדים.
- "בייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה: אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון". 1. בעריכה ספרותית אני מעדיפה להמעיט ככל האפשר בנקודתיים. הן דידקטיות בעיניי ולא מתאימות ליצירה הספרותית. 2. יש כאן מעין סקירה או דיווח ומסירת מידע לשמוליק שיודע מה היה שם, ומכאן שמסירת המידע נועדה לקוראים והיא שקופה. 3. בסיפור המקורי מתו שלושה ילדים – בטביעה, בהרעלת מזון וברכב סגור. בהמשך נלמד שעליזה יודעת מה הסיבה. זה מוזר, בבחינת חור בעלילה, ששלושה ילדים מתים ואף אחד לא חושד בכלום, רק עליזה. לכן שיניתי כך שהפגישה נערכת אחרי שחושיה של עליזה מתעוררים כבר אחרי האירוע הקשה עם הילדה השנייה, עדי. אם הסיפור לא היה מועבר אליי לעריכה רק לצורך הדגמה, הייתי דנה עם המחברת על השינוי הזה. "אתה מבין מה קורה כאן? ילד אחד מת מאלרגיה, הילדה טובעת בבריכה". כדי להעצים את הדרמה ואת האי-היגיון במצב, אני חוזרת על המילה "ילד" ו"ילדה", במקום "אחד" "והשני".
- אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון" – את הטביעה שיניתי ל"טובעת בבריכה". את הרעלת מזון, שקל לחקור אותה, שיניתי לאלרגיה. בהמשך, כששמוליק מצדיק זאת, נבין יותר.
- בהמשך נלמד שהאב פשט את הרגל. לכן אי אפשר להתייחס לאימא כאם חד-הורית: "אתה חייב לחקור אותה. את שניהם. את האימא ואת האבא".
פסקה 10
מקור: שמוליק עיקם את אפו. "עליזה, אני מחבב מאוד אותך. אני חושב שהשתגעת לחלוטין. איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים."
עריכה ספרותית ולשונית: שמוליק קימט את מצחו. "עליזה, את יודעת שאני מאוד מעריך את החוכמה שלך, אבל האירועים נחקרו. הכול נבדק".
שיקולים בעריכה 10
- שמוליק עיקם את אפו. זה בסדר, אבל מכיוון שמדובר בנושא כבד ורציני אפשר גם "שמוליק קימט את מצחו. קימוט המצח מראה גם את ההתייחסות הרצינית שלו לנושא וגם את ההתייחסות לעליזה.
- "עליזה, אני מחבב מאוד אותך". סדר מילים שלא מתאים לשפת היומיום הטבעית.
- "אני חושב שהשתגעת לחלוטין. איני מתכוון". 1. שפה מליצית שלא מתאימה לסגנון שנבחר. המילה "לחלוטין" חזקה מאוד. 2. צריך הנגדה ל"אני מחבב אותך".
- "עליזה פסיק, אני מאוד מחבב אותך פסיק, אבל אני חושב…". עודף פסיקים.
- "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד…". היא לא אם חד הורית.
- "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים". זה לא הגיוני ששלושה ילדים במשפחה מתים מסיבות שונות ואף אחד לא חושד בכלום חוץ מעליזה. לכן אחרי מותה של הילדה השנייה, עדי, עליזה מקשרת את האירועים עם המידע שברשותה ומבקשת פגישה עם שמוליק. במצב רגיל הייתי דנה על שינוי זה עם המחברת.
- "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים" – משתמע מכך שאם זה לא היה קורה תוך שלוש שנים, זה היה נסבל יותר. בנוסף, באופן מסירה זה של המקור יש דחיסת מידע מאולצת והדגשה של הפרטים, כאילו מבקשים להסב את תשומת ליבם של לקוראים: שימו לב! שלוש שנים, שלושה ילדים! לכן הוא אומר: "עליזה, את יודעת שאני מאוד מעריך את החוכמה שלך, אבל האירועים נחקרו. הכול נבדק".
פסקה 11
מקור: "זאת בדיוק הנקודה," קטעה אותו עליזה. "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?"
עריכה ספרותית ולשונית: "כן, שמעתי את הסיפורים שלה", עליזה אמרה. "הילד לקח מהתיק שלה חטיף אגוזים ואכל בלי שהיא ראתה, וכשהיא גילתה זה כבר היה מאוחר מדי, ועם הילדה היא מילאה מים בבריכה, הילדה שיחקה בבית, ואז מזי נזכרת במשהו דחוף בעבודה, אז היא נכנסה ודיברה בטלפון ולא שמה לב שהילדה נכנסה למים. נו באמת. ההיגיון אומר שאם ילד מת, ההורים ישמרו עוד יותר על הילדים שלהם ויגוננו עליהם. אז תגיד לי, איך יכול להיות שהיא לא שמרה על הילדה? ממלאת מים ופתאום דחוף לה להתקשר לעבודה? שכחה את הטלפון בבית? תעשה לי טובה".
שיקולים בעריכה 11
- "זאת בדיוק הנקודה", קטעה אותו עליזה. 1. היא לא קטעה אותו. 2. יש כאן הגבהה של המשלב על ידי הקדמת הנשוא לנושא. לדעתי זה לא מתאים כאן.
- "כשמת ילד אחד". הקדמת הנשוא לנושא, וגם ה"כשמת" יוצרים תיאור שבו מוות של ילד הוא עניין רגיל, יומיומי.
- "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?" לא ברור מי מגונן, מיהם השאר ומי השאיר את הילד ברכב. לכן: "ההיגיון אומר שאם ילד מת, ההורים ישמרו עוד יותר על הילדים שלהם ויגוננו עליהם".
- "מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?" אין הנגדה בין המצב ההגיוני שעליזה תיארה (ההורים אמורים לגונן שבעתיים) לבין השאלה. חידדתי: "אז תגיד לי, איך יכול להיות שהיא לא שמרה על הילדה? ממלאת מים ופתאום דחוף לה להתקשר לעבודה? שכחה את הטלפון בבית? תעשה לי טובה".
- זאת הגרסה שיצרתי לאירועים, והעדפתי שזה יבוא מפיה ולא מפיו, כדי שתוכל להפריך זאת באותה נשימה. זה יותר טבעי, וגם לא מוציא את שמוליק טיפש (אם כי לא ממש מבריק), ועדיין מעורר חשד בשל צירוף המקרים וגם בגלל הראיות הנוספות שעליזה תציג בהמשך. הגרסה הזו ממחישה שאם איכשהו הסיפור הראשון יכול להיות הגיוני – הסיפור השני, שמצטרף לראשון, מעורר חשד כבד: "כן, שמעתי את הסיפורים שלה", עליזה אמרה. "הילד לקח מהתיק שלה חטיף אגוזים ואכל בלי שהיא ראתה, וכשהיא גילתה זה כבר היה מאוחר מדי, ועם הילדה היא מילאה מים בבריכה, הילדה שיחקה בבית, ואז מזי נזכרת במשהו דחוף בעבודה, אז היא נכנסה ודיברה בטלפון ולא שמה לב שהילדה נכנסה למים. נו באמת. ההיגיון אומר שאם ילד מת, ההורים ישמרו עוד יותר על הילדים שלהם ויגוננו עליהם. אז תגיד לי, איך יכול להיות שהיא לא שמרה על הילדה? ממלאת מים ופתאום דחוף לה להתקשר לעבודה? שכחה את הטלפון בבית? תעשה לי טובה". כדי שיהיה טבעי, לא דחסתי את כל הפרטים בנשימה אחת. האלרגיה, הדיבור בטלפון והשכחה של הטלפון מפוזרים. בנוסף, לא נתתי פרטים מלאים ולא הקפדתי על דיוק, משום שזה אמור להיות רק אזכור של מידע ששמוליק יודע, ולא מסירת מידע חדש.
