בעריכה הספרותית והלשונית טיפלתי במשמעות האמירות בשיחה, בדקויות מאחורי מילים, ביצירת אמינות וטבעיות, בהיגיון, בחזרות היוצרות צרימה במנגינה. פעולות ניסוח אלה יוצרות זרימה, קצב, אווירה ועניין.
- מאת: עינת קדם
- 30.11.2022
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
פסקה 1 - פתיח
המקור
שמוליק תירוש, מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, קבע עם עליזה רוזנפלד בדיוק בשעה 12 בצוהריים בקפה גרג במרכז המסחרי של המושבה. יותר נכון, עליזה התקשרה ואמרה לו באיזו שעה היא רוצה לראות אותו. בגילה הרם, 95, היא אוכלת צוהריים בשעה קבועה. היא הייתה שמחה לדבר עם שמוליק באותה העת. ולעליזה אי אפשר לסרב.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
שמוליק תירוש קבע להיפגש עם עליזה רוזנפלד ב-12, בקפה גרג בכפר תבור. ליתר דיוק, עליזה היא זו שהתקשרה וקבעה את השעה. בגילה, היא הזכירה לו, היא אוכלת בשעות קבועות ולכן היא מעדיפה לדבר איתו בשעה של ארוחת הצוהריים, ולעליזה אי אפשר לסרב.
המשפט הראשון
המקור
שמוליק תירוש, מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, קבע עם עליזה רוזנפלד בדיוק בשעה 12 בצוהריים בקפה גרג במרכז המסחרי של המושבה.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
שמוליק תירוש קבע להיפגש עם עליזה רוזנפלד ב-12 בקפה גרג בכפר תבור.
דיוק משמעויות, מניעת דחיסה ובניית אמינות
במקור נכתב: "שמוליק תירוש, מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, קבע עם עליזה רוזנפלד בדיוק בשעה 12 בצוהריים בקפה גרג במרכז המסחרי של המושבה" – 22 מילים.
בעריכה שיניתי: "שמוליק תירוש קבע להיפגש עם עליזה רוזנפלד ב-12 בקפה גרג בכפר תבור" – 12 מילים. השמטתי את המילים: מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, בדיוק בשעה, בצוהריים, במרכז המסחרי של המושבה.
- מנהל מרכז השיטור של כפר תבור: בעריכה השמטתי את תפקידו של שמוליק מהפתיחה, כדי למנוע דחיסת מידע וסרבול. בדרך שבה המשפט כתוב במקור, המידע על התפקיד לא נובע באופן טבעי מהסיפור, אלא כדי לעדכן את הקוראים מיהו שמוליק. כתוצאה מכך, כבר במשפט הראשון נדחס מידע רב שאינו חלק אורגני מהעלילה, והמשפט נעשה ארוך ומסורבל ומרחיק בין הדמות שמוליק תירוש לבין המידע על הפגישה. את המידע הזה מסרתי בחלק 3, למקום מתאים יותר, שבו הוא משתלב באופן טבעי במהלך העלילה.
- השמטתי את המילה "בדיוק", במקור הכוונה הייתה כנראה להדגיש ששמוליק נדרש על ידי עליזה להגיע בדיוק בשעה 12 לבית הקפה. בעריכה, הדגש אינו בַּדיוק, אלא במסירת פרטים על הפגישה – שעה –ב-12, ואחר כך מקום:
- השמטתי את המילה "בשעה [12 בצוהריים]" וכתבתי "ב-12", בעיניי זה זורם יותר.
- השמטתי את המילה "[בשעה 12] בצוהריים", משום שזה די מובן שהם נפגשים ב-12 בצוהריים, מה גם שבהמשך, עליזה מבהירה שחשוב לה להיפגש בשעה של ארוחת הצוהריים.
- השמטתי את המידע "[בקפה גרג] במרכז המסחרי של המושבה", משום שהמיקום במרכז המסחרי מאריך את משפט הפתיחה ואינו משמעותי, וכתבתי: "בקפה גרג בכפר תבור".
מספר המילים הצטמצם מ-22 ל-12. הקיצור לא היה מטרה בפני עצמה, אלא תוצאה של חשיבה עריכתית. בכל פעם בחנתי פרט אחר. לאחר שכל פרט הוסר או השתנה, התברר שנותר רק המוקד החשוב באמת. התוצאה לא רק קצרה יותר, אלא גם ממוקדת וזורמת יותר.
מהלך דומה ביצעתי גם בסיפור על יהודה.
במקור נכתב: "סבא שלי, יהודה כהן, דור שני למייסדי כפר תבור, נולד ב-1922 בכפר תבור, נפטר בכפר תבור ב-2013, ומעולם לא עזב את המושבה." – 22 מילים.
בעריכה כתבתי: "סבא שלי, יהודה כהן, היה חקלאי, דור שני למייסדי כפר תבור." – 11 מילים.
פתיחה ממוקדת יוצרת חוויית קריאה טובה יותר, במיוחד כאשר מקפידים על העיקרון הזה לאורך כל הסיפור.
התאמת מוקד המשמעות: "קבע להיפגש" במקום "קבע עם"
המשפט השני
המקור
יותר נכון, עליזה התקשרה ואמרה לו באיזו שעה היא רוצה לראות אותו.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
ליתר דיוק, עליזה היא זו שהתקשרה וקבעה את השעה.
"ליתר דיוק" במקום "יותר נכון": העלאת משלב
במקור נכתב: "שמוליק תירוש, מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, קבע עם עליזה רוזנפלד בדיוק בשעה 12 בצוהריים בקפה גרג במרכז המסחרי של המושבה. יותר נכון, עליזה התקשרה ואמרה לו באיזו שעה היא רוצה לראות אותו". אומנם בשפת הדיבור כשאומרים "יותר נכון" לא מתכוונים בהכרח שמשפט הבא הוא תיקון של הראשון, אלא מבקשים להדגיש, אך בעריכה העדפתי: "שמוליק תירוש קבע להיפגש עם עליזה רוזנפלד ב-12, בקפה גרג בכפר תבור. ליתר דיוק, עליזה היא זו שהתקשרה וקבעה את השעה". הביטוי במשלב גבוה יותר, ומוסיף מידע ומדייק את אופן קביעת הפגישה: היוזמה לקביעת השעה הייתה של עליזה.
הדגשת חלקה של עליזה בקביעת הפגישה ומועדה
במקור נכתב: "עליזה התקשרה ואמרה לו באיזו שעה היא רוצה לראות אותו". בעריכה כתבתי: "עליזה היא זו שהתקשרה אליו וקבעה את השעה". המקור מציג מסירת מידע, ואילו בעריכה מודגש שעליזה היא שיזמה את הפנייה והיא גם זו שקבעה את מועד הפגישה.
שמירה על מוקד ההדגשה: התאמה בין "יותר נכון" לבין המשך המשפט
במקור, לאחר שנכתב ששמוליק קבע עם עליזה להיפגש בקפה, נכתב: "יותר נכון, עליזה התקשרה ואמרה לו באיזו שעה היא רוצה לראות אותו".
הצירוף "יותר נכון" (או "ליתר דיוק" בעריכה) נועד לדייק את המשפט הקודם ולהדגיש שלא שמוליק יזם את הפגישה אלא עליזה היא זו שהתקשרה והיא זו שקבעה את השעה. אולם ההמשך לא נשאר ממוקד בדיוק הזה. המשפט מוסיף את הפועל "היא רוצה לראות אותו", שאינו שייך להדגשה. כך ההמשך "רוצה לראות אותו" יוצר אפשרות נוספת לפרש את "יותר נכון" – כהדגשה של הפועל "לראות" – כאילו זה הדיוק המבוקש לעומת פועל אחר, אף שהרצון לדייק את העובדות נוגע רק להדגשת יוזמתה של עליזה ולקביעת השעה.
בעריכה שמרתי על מוקד ההדגשה: "ליתר דיוק, עליזה היא זו שהתקשרה וקבעה את השעה" – בלי "לראות" או כל פועל אחר אחריו. בצמצום כזה, המשפט ממלא את תפקידו במלואו. כך נוצרת התאמה מלאה בין חלקו הראשון של המשפט לבין המשכו.
מעבר לכך, הפועל "לראות" שנכתב במקור אינו מדויק, שכן עליזה לא התקשרה כדי לראות את שמוליק, אלא כדי לדבר איתו. גם המקור מבהיר זאת בהמשך: "היא הייתה שמחה לדבר עם שמוליק באותה העת".
המשפט השלישי
המקור
בגילה הרם, 95, היא אוכלת צוהריים בשעה קבועה. היא הייתה שמחה לדבר עם שמוליק באותה העת. ולעליזה אי אפשר לסרב.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
בגילה, היא הזכירה לו, היא אוכלת בשעות קבועות ולכן היא מעדיפה לדבר איתו בשעה של ארוחת הצוהריים, ולעליזה אי אפשר לסרב.
מסירה עקיפה וטפטוף מידע על ההיכרות בין הדמויות
במקור נכתב: "בגילה הרם, 95, היא אוכלת צוהריים בשעה קבועה". בעריכה כתבתי: "בגילה, היא הזכירה לו, היא אוכלת בשעות קבועות".
הוספת המילים "היא הזכירה לו" יוצרת מסירה עקיפה. במקום לצטט את עליזה במישרין, אני מביאה את דבריה באמצעות שמוליק. במובן מסוים זהו ציטוט בלי מירכאות. אפשר לראות זאת כאילו נכתב: "בגילי", היא הזכירה לו, "אני אוכלת בשעות קבועות", אך במקום לצטט אותה ישירות, המספר משחזר את דבריה ומשלב אותם באופן טבעי ברצף הסיפורי.
סיבה נוספת להוספה היא שבלעדיה – "בגילה היא אוכלת בשעות קבועות" – המשפט נשמע קצת ריק, והתוספת מעבה אותו.
מהלך נוסף שעשיתי באמצעות "היא הזכירה לו" הוא טפטוף מידע על מערכת היחסים בין הדמויות. במקור נרמז שהם מכירים, בין היתר על ידי "ולעליזה אי אפשר לסרב", ו"היא תמיד מטופחת". בעריכה, כבר בשלב זה אני רומזת לקוראים שלשמוליק ועליזה יש היכרות מוקדמת, אף שהדבר עדיין לא נאמר במפורש. אדם מזכיר בדרך כלל דבר מה שבן שיחו כבר יודע, ולא מידע חדש. כך נשתל רמז ראשון לקשר ביניהם. בהמשך מתברר שהם מכירים שנים רבות ממרכז השיטור. מידע זה לא הופיע במקור. זהו מהלך נוסף של טפטוף מידע והשהייתו, המאפשר לקוראים לגלות את מערכת היחסים בין הדמויות בהדרגה ולא באמצעות הסבר ישיר כבר בפתיח.
ההסבר להשמטת המילים "בגילה הרם, 95" מופיע בהמשך.
במקור נכתב: "היא אוכלת צוהריים בשעה קבועה". אין סיבה להניח שהקפדתה על שעות קבועות מאפיינת רק את ארוחת הצוהריים.
בעריכה הרחבתי את הניסוח ל"היא אוכלת בשעות קבועות". כתבתי: "בגילה, היא הזכירה לו, היא אוכלת בשעות קבועות, ולכן היא מעדיפה לדבר איתו בשעה של ארוחת הצוהריים". כך ההרגל מוצג כחלק מאישיותה של עליזה ולא כמאפיין נקודתי של ארוחה אחת. עליזה מקפידה לאכול בשעות קבועות, שעת ארוחת הצוהריים היא אחת מהן, ולכן ביקשה להיפגש בשעה 12.
במקור נכתב: "… היא אוכלת צוהריים בשעה קבועה. היא הייתה שמחה לדבר עם שמוליק באותה העת". בעריכה כתבתי: "… היא אוכלת בשעות קבועות ולכן היא מעדיפה לדבר איתו בשעה של ארוחת הצוהריים".
הפועל "הייתה שמחה" יוצר רושם של פגישה רגילה ואף נעימה, בעוד שעליזה מבקשת להיפגש עם שמוליק משום שיש לה מידע המעורר חשד לרצח. "מעדיפה" משדר רצינות ומעביר את מרכז הכובד להעדפתה לקבוע את הפגישה בשעת ארוחת הצוהריים, ולא לעצם המפגש. כמו כן, "אוכלת" ו"מעדיפה" הם פעלים בזמן הווה והשימוש באותו זמן יוצר רצף טבעי.
סיבה נוספת: השימוש בפועל ש.מ.ח אפשרי כאן רק בעתיד – היא הייתה שמחה (במקור) או היא תשמח, ואני רוצה שהשיחה ביניהם תוצג בהווה במקביל ל"אוכלת" בהווה. לכן "מעדיפה" מתאים.
בנוסף, לעיתים ב"אשמח" ובפעלים דומים לכך עולה נימת פאסיב אגרסיב, ציווי, שליטה או ניכור. "אני אשמח אם תפסיק לדבר אליי ככה", "אני אשמח אם להבא תודיע לי", "אני אשמח לקבל את החשבון". "מעדיפה" מדויק יותר, משום שהוא מבטא העדפה עניינית ומתמקד במשמעות – העדפה לשעת פגישה מסוימת לאחר הצגת נימוק לגיטימי.
מניעת צרימה: "לדבר איתו" במקום "לדבר עם שמולק"
במקור נכתב: "היא הייתה שמחה לדבר עם שמוליק באותה העת". בעריכה כתבתי: "ולכן היא מעדיפה לדבר איתו בשעה של ארוחת הצוהריים".
הפסקה הראשונה מתחילה בשמו של שמוליק: "שמוליק תירוש, מנהל מרכז השיטור של כפר תבור", ובאותה פסקה שוב נזכר שמו – "היא הייתה שמחה לדבר עם שמוליק באותה העת".
אין צורך לחזור עליו שוב כעבור משפט אחד בלבד. החזרה יוצרת צרימה ופוגעת בזרימה, משום שהקוראים כבר יודעים במי מדובר. בנוסף, היא יוצרת תחושת ריחוק. במקום לעבור באופן טבעי ל"איתו", הטקסט ממשיך להתייחס אל שמוליק מבחוץ, כאילו הוא מוצג מחדש בכל פעם. גם בדיבור טבעי, לאחר שהוזכר שמו של אדם, נמשיך בדרך כלל בכינוי גוף ולא נחזור שוב על שמו. בעריכה כתבתי: "ולכן היא מעדיפה לדבר איתו…". כך נשמרים הרצף הטבעי והקרבה לדמות, והמנגינה נעימה ולא צורמת. להרחבה – "הכדור עדיין אצל שמוליק!" כשהמספר הופך לכרוז
התאמת ביטוי הזמן למשמעות: "בשעה של ארוחת הצוהריים" במקום "באותה העת"
במקור נכתב: "היא הייתה שמחה לדבר עם שמוליק באותה העת". הביטוי "באותה העת" מתאים בדרך כלל לזמן כללי או לתקופה, ואילו כאן מדובר בשעה מסוימת שנקבעה מראש. לכן כתבתי: "… ולכן היא מעדיפה לדבר איתו בשעה של ארוחת הצוהריים". כך הקשר בין שעת הפגישה לבין הסיבה לבחירתה ברור ומדויק יותר.
יצירת רצף רעיוני בין המשפטים במקום הנקודה
במקור נכתב: "בגילה הרם, 95, היא אוכלת צוהריים בשעה קבועה. היא הייתה שמחה לדבר עם שמוליק באותה העת". הפיצול לשני משפטים מחליש את הקשר בין שני הרעיונות. הרצון להיפגש באותה שעה נובע מההרגל שלה לאכול בשעות קבועות.
בעריכה איחדתי אותם למשפט אחד, שבו הסיבה והתוצאה מופיעות ברצף טבעי. "בגילה, היא הזכירה לו, היא אוכלת בשעות קבועות ולכן היא מעדיפה לדבר איתו בשעה של ארוחת הצוהריים…".
הנקודה מפצלת בין רעיונות גם במקום אחר. במקור נכתב: "… היא הייתה שמחה לדבר עם שמוליק באותה העת. ולעליזה אי אפשר לסרב". הפיצול יוצר נתק בין בקשתה של עליזה לבין תגובתו של שמוליק.
בעריכה חיברתי את שני הרעיונות למשפט אחד באמצעות פסיק: "…והיא תשמח לדבר איתו בשעה של ארוחת הצוהריים, ולעליזה אי אפשר לסרב". כך ברור שהעובדה שאי אפשר לסרב לעליזה היא הסיבה לכך ששמוליק נענה לבקשתה דווקא בשעה שביקשה.
אמינות השיחה והעלילה: השמטת הגיל "95" ו"בגילה הרם" מהפתיח
במקור נכתב: "בגילה הרם, 95, היא אוכלת צוהריים בשעה קבועה".
נראה שהבחירה בגיל כה מופלג נועדה להדגיש את חריפות מחשבתה ואת חיוניותה, ולהציג אותה כאישה שלמרות שאינה משמשת בתפקיד רשמי כלשהו, דווקא ממנה מגיעה התושייה ולא מאנשי המקצוע."גילה הרם" הופך אותה לאישה נערצת בעלת מעמד בלתי מעורער, היא המבוגרת האחראית ש"יודעת הכול" ומלמדת את מנהל מרכז השיטור על עובדות החיים וכיצד אנשים מתנהגים, וכל זאת על חשבון אמינותו כמנהל מרכז שיטור ועל חשבון אמינות הסיפור כולו:
- שמוליק: "עליזה, על מי את מדברת? יש רוצחים בכפר השלֵו הזה?"
- שמוליק התרווח בכיסאו. הוא יודע שעם ההיגיון הבריא של עליזה אי אפשר להתווכח. על כל טיעון יש לה טיעון נגדי.
- שמוליק: "ואיך את יודעת הכול?"
- "'את משהו, עליזה', חייך אליה שמוליק, וחשף טור שיניים לבנות. 'בכל יום את משתבחת'."
- עליזה: "רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות."
- "עליזה החלה לצחוק, וכבשה את צחוקה בכף ידה. 'שיגעון לא רואים כלפי חוץ. כולנו הולכים עם מסכות על הפנים. חוץ מזה, כשיש קשיים כלכליים, הכול אפשרי…'"
- עליזה: "כעת אתה מתחיל לדבר לעניין'. אחזה עליזה בכוס ולגמה ממנה."
- עליזה: "… אני יודעת לחבר אחד ועוד אחד."
כך, באמצעות גיל, התנהגות ועלילה, יש העצמה של עליזה במקביל להחלשת כל הדמויות האחרות, ובעיקר את שמוליק, מנהל מרכז השיטור, שאמור להיות הראשון לזהות סימנים חריגים או לפחות להעלות אפשרויות נוספות. הרחבתי על כך ב-עליזה ניצחה, אבל הקוראים הפסידו. על חוסר אמינות וניכור בספר.
בעריכה השמטתי את גילה ואת "הרם" ובמקומו מילאתי זאת במידע אחר: "בגילה, היא הזכירה לו…". גילה לא יהיה 95. שמרתי על גיל מבוגר, מעל 80, אך לא ציינתי זאת כאן. אפרט את השיקולים בחלק 4.
פסיק במקום נקודה, ליצירת רצף רעיוני
במקור נכתב: "בגילה הרם, 95, היא אוכלת צוהריים בשעה קבועה. היא הייתה שמחה לדבר עם שמוליק באותה העת". הפיצול לשני משפטים מחליש את הקשר בין שני הרעיונות. הרצון להיפגש באותה שעה נובע מההרגל שלה לאכול בשעות קבועות, ולכן איחדתי אותם למשפט אחד, שבו הסיבה והתוצאה מופיעות ברצף טבעי. "בגילה, היא הזכירה לו, היא אוכלת בשעות קבועות ולכן היא מעדיפה לדבר איתו בשעה של ארוחת הצוהריים…".
במקור נכתב: "… היא הייתה שמחה לדבר עם שמוליק באותה העת. ולעליזה אי אפשר לסרב". הפיצול יוצר נתק בין בקשתה של עליזה לבין תגובתו של שמוליק. בעריכה חיברתי את שני הרעיונות למשפט אחד באמצעות פסיק: "… ולכן היא מעדיפה לדבר איתו בשעה של ארוחת הצוהריים, ולעליזה אי אפשר לסרב". כך ברור שהעובדה שאי אפשר לסרב לעליזה היא הסיבה לכך ששמוליק נענה לבקשתה דווקא בשעה שביקשה.
טפטוף מידע, יצירת קצוות בפתיח וסגירתם בהמשך הסיפור
בפתיח טפטפתי מידע באופן הדרגתי ושתלתי קצוות שיקבלו משמעות בהמשך הסיפור. כאשר אותם קצוות נסגרים בהדרגה, הקוראים חווים את העלילה כתהליך מתפתח ולא כרשימת עובדות דחוסה שנמסרה מראש.
- בפתיח השמטתי את תפקידו של שמוליק. הוא נחשף בחלק 4 דרך תיאור הקשר בינו לבין עליזה.
- בפתיח מודגש שחשוב לעליזה לאכול בשעת ארוחת הצוהריים, ובחלק 4 מתברר שלמרות זאת היא לא רעבה. כך הפרט שנשתל בתחילת הסיפור הופך לרמז למצבה הנפשי, ובהמשך, אחרי שמספרת לשמוליק מה גילתה במשרדו של סוכן הביטוח, היא אומרת שלא ישנה כל הלילה.
- המשפט "ולעליזה אי אפשר לסרב", מקבל בחלק 4 הסבר באמצעות הרקע של עליזה ועבודתה רבת השנים במרכז השיטור.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
שמוליק תירוש […] ⇐
בגילה, היא הזכירה לו, […] ⇐
בגילה, היא הזכירה לו, […] ⇐
[…] היא אוכלת בשעות קבועות ולכן היא מעדיפה לדבר איתו בשעה של ארוחת הצוהריים […] ⇐
[…] ולעליזה אי אפשר לסרב. ⇐
השלמת מידע בהמשך
[…] ⇐ שנה לאחר ששמוליק מונה לעמוד בראש מרכז השיטור.
[…] ⇐ אישה מטופחת, מעל שמונים.
[…] ⇐הוא מכיר אותה שנים רבות, מאז שהחל את דרכו כשוטר צעיר במרכז השיטור של כפר תבור.
[…] ⇐ "למה לא הזמנת? חיכית לי?"
"לא לא, אני לא רעבה. אולי אחר כך אני אוכל משהו. אבל תזמין לך".
"קרה משהו?" […]
"… זה הורג אותי. לא ישנתי כל הלילה".
כך הקוראים לא מקבלים את כל המידע מראש, אלא בהדרגה, וכל פרט שנחשף מעניק משמעות חדשה למה שכבר קראו. מהלכים אלה משקפים עיקרון שאני מרבה לעסוק בו במאמריי על עריכה ספרותית: טפטוף מושכל של מידע והשהייתו. במקום למסור לקוראים את כל העובדות כבר בפתיח, אני מעדיפה לשתול רמזים ולאפשר למשמעותם להתברר בהדרגה. כאשר כל פרט נחשף במועד הנכון וסוגר קצה שנפתח קודם לכן, העלילה נתפסת כאמינה, טבעית ומשכנעת יותר. בעיניי, זהו אחד העקרונות החשובים בעריכה ספרותית, משום שהוא מכבד את האינטליגנציה של הקוראים ומאפשר להם להשתתף באופן פעיל בתהליך גילוי הסיפור.
סיכום המהלכים שבוצעו בפתיח
המקור
שמוליק תירוש, מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, קבע [ ] עם עליזה רוזנפלד בדיוק בשעה [ ] 12 בצוהריים בקפה גרג במרכז המסחרי [ ] של המושבה.
יותר נכון [ ], עליזה [ ] התקשרה ואמרה לו באיזו שעה היא רוצה לראות אותו [].
בגילה הרם, 95, [ ] היא אוכלת צוהריים בשעה קבועה . היא הייתה שמחה [ ] לדבר [ ] עם שמוליק באותה העת. ולעליזה אי אפשר לסרב.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
שמוליק תירוש קבע להיפגש עם עליזה רוזנפלד ב-12 בקפה גרג בכפר תבור.
ליתר דיוק, עליזה היא זו שהתקשרה וקבעה את השעה.
בגילה, היא הזכירה לו, היא אוכלת בשעות קבועות ולכן היא מעדיפה לדבר איתו בשעה של ארוחת הצוהריים, ולעליזה אי אפשר לסרב.
הפתיח המקורי דוחס מידע רב כבר במשפטים הראשונים, כולל תפקידו של שמוליק, גילה המדויק של עליזה ופרטים נוספים שאינם משתלבים באופן טבעי במהלך הסיפור. חלק מהמידע פוגע באמינות המסירה, משום שהוא מוצג כאילו נאמר בשיחה אף שאינו מתאים למערכת היחסים בין הדמויות. נוסף על כך, קיימים נתקים לוגיים בין חלקי המשפטים, קשרים סיבתיים שאינם מנוסחים במפורש, פעלים שאינם תואמים את הסיטואציה, וביטויי זמן ומשמעות שאינם מדויקים. התוצאה היא פתיח ארוך, דחוס, מסביר מדי ופחות טבעי מבחינה ספרותית.
בעריכה צמצמתי את הפתיח באמצעות הסרת מידע שאינו נחוץ בשלב זה, חיזקתי את האמינות של המסירה העקיפה, דייקתי את המשמעויות, בניתי קשרים סיבתיים ברורים יותר והתאמתי את הפעלים, סדר המילים וביטויי הזמן למשמעות הסצנה.
במקביל, יצרתי טפטוף מידע הדרגתי, שתלתי קצוות המקבלים משמעות בהמשך הסיפור, והעברתי מידע ביוגרפי למקומות שבהם הוא תורם לבניית הדמויות והעלילה. התוצאה היא פתיח קצר יותר, ממוקד יותר, אמין יותר ומבוסס על התפתחות הדרגתית של המידע במקום על מסירתו בבת אחת.
בפתיח החדש יש מנגינה. הוא נפתח במשפט קצר, כמעט כהצהרה, ולאחר מכן מתרחב בהדרגה. כל משפט מוסיף נדבך נוסף, והמידע נפרש בקצב טבעי, כמו יצירה מוזיקלית שנפתחת במוטיב פשוט ומתפתחת בהמשך.
הפתיח במקור כולל 54 מילים, ולאחר העריכה- 42 מילים. המטרה לא הייתה לקצר אלא לדייק. שמרתי על שמו של שמוליק, על הפגישה עם עליזה, השעה, המקום, ההדגשה שהיא זו שהתקשרה וקבעה, רמזתי לגילה המבוגר, ציינתי את האכילה בשעה קבועה בצוהריים, ציינתי את ההעדפה לדבר איתו בשעה של ארוחת הצוהריים, ושמרתי על "ולעליזה אי אפשר לסרב".
חלק 2 - שמוליק מגיע לבית הקפה
המקור
כשהתקרב לבית הקפה, כבר ראה אותה יושבת ושותה מים מכוס שקופה.
היא תמיד מטופחת: שרשרת פנינים לצווארה, לבושה שמלה וסיכת ראש משובצת פנינים תופסת את שערה הקצר והלבן. כשהיא הבחינה בו הפסיקה ללגום מן הכוס ונופפה אליו.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
כשהתקרב לבית הקפה ראה אותה כבר יושבת ומחכה לו.
חלק 2 - ניתוח המקור
"כבר ראה אותה יושבת ושותה" – מיקום המילה "כבר"
נכתב: "כשהתקרב לבית הקפה, כבר ראה אותה יושבת ושותה מים מכוס שקופה".
"כבר" מציינת שהדבר שמדברים עליו קרה קודם לכן. כאן, "כבר" מתייחסת ל"ראה", לפעולת הראייה של שמוליק, אך הראייה לא התרחשה לפני הישיבה של עליזה. "כבר" שייכת לעליזה – בזמן שהגיע או הסתכל, היא כבר ישבה שם. "כבר" יכולה להשתלב למשל במשפט "כבר הספיק לראות אותה", אך לא לפני "ראה" במקרה הזה.
"היא תמיד מטופחת" – מיקום המילה "תמיד"
נכתב: "היא תמיד מטופחת"
המוקד מתחיל בדמות ורק אחר כך נמסרת הקביעות. אני מעדיפה: "תמיד היא מטופחת". הקדמת "תמיד" מעמידה את הקביעות במוקד כבר בתחילת המשפט. הקביעות היא המסגרת שבתוכה הדמות מוצגת.
נקודתיים אחרי "מטופחת", ופרטים שלא מבטאים את הרעיון
במקור נכתב: "היא תמיד מטופחת: שרשרת פנינים לצווארה, לבושה שמלה וסיכת ראש משובצת פנינים תופסת את שערה הקצר והלבן". הנקודתיים נועדו לציין שהתיאור אחריהן יסביר באיזה אופן עליזה מטופחת, אולם הפרטים לא מבטאים זאת. שרשרת פנינים לא מעידה בהכרח על טיפוח, וגם סיכת ראש משובצת פנינים לא יוצרת בהכרח את הרושם הזה. כך גם "לבושה שמלה", שאינו מתאר איזו שמלה.
בנוסף, הנקודתיים. הן מופיעות גם כאן: "ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה:". אני מאוד לא אוהבת נקודתיים מהסוג הזה בספרי פרוזה ובורחת מהם כמו מאש, ביחד עם קווים מפרידים, סימני קריאה, פסיקים מרובים ועוד. הנקודתיים הן הכרזה לפני פירוט שיבוא, אולם גם נקודה או פסיק או מילת קישור היו עושות זאת. נוצרת רשימת מכולת ותחושה של מכניות.
"וסיכת ראש משובצת פנינים תופסת את שערה הקצר והלבן" – תיאור לא מתאים
נכתב: "היא תמיד מטופחת: שרשרת פנינים לצווארה, לבושה שמלה וסיכת ראש משובצת פנינים תופסת את שערה הקצר והלבן"
תיאור כזה מעורר קושי, משום שבשיער קצר, סיכת ראש אינה פרט טבעי או בולט כפי שהתיאור מציג אותו.
בנוסף, חסר פסיק אחרי "שמלה". בלעדיו, היא לבושה בשמלה ובסיכת ראש משובצת פנינים. לכן: "לבושה שמלה, וסיכת ראש משובצת פנינים תופסת את שערה…".
"שערה הקצר והלבן" – ו' החיבור מפרידה בין התכונות
נכתב: "סיכת ראש משובצת פנינים תופסת את שערה הקצר והלבן".
וי"ו החיבור ב"הקצר והלבן" מפרידה בין התכונות ויוצרת מעמד נפרד לכל אחת. אני מעדיפה להתחיל במאפיין הקבוע והדומיננטי, השיער הלבן, "שערה הלבן" הופך ליחידה אחת, ו"הקצר" מתאר את היחידה הזאת: "שערה הלבן הקצר".
"כשהיא הבחינה בו הפסיקה ללגום" – המילה "היא"
נכתב: "כשהיא הבחינה בו הפסיקה ללגום מן הכוס ונופפה אליו".
"היא". היא כבר נושא המשפטים הקודמים. "כשהיא הבחינה בו" מחזיר שוב את הנושא המפורש וקוטע מעט את הרצף.
"הפסיקה ללגום מן הכוס ונופפה אליו" – פירוק תחבירי שהופך את הדמויות לרובוטים
נכתב: "כשהתקרב לבית הקפה, כבר ראה אותה יושבת ושותה מים מכוס שקופה […] כשהיא הבחינה בו הפסיקה ללגום מן הכוס ונופפה אליו."
הפעולה מפורקת לשלבים שאין צורך למסור בנפרד. ברור שכדי לנופף היא מפסיקה לשתות, ההפרדה בין "הפסיקה ללגום מן הכוס" ו"נופפה אליו" יוצרת תחושה של מכניות. [1] כשהיא הבחינה בו [2] הפסיקה ללגום מן הכוס ונופפה אליו. דוגמה זו היא חלק משיטת ניסוח החוזרת לאורך הסיפור כולו. פעולות אנושיות מפורקות לשלבים נפרדים, וכל שלב מקבל ביטוי מפורש. הרחבתי על כך במאמר פירוק תחבירי כזה הופך אותנו לרובוטים שמבצעים כל פעולה בנפרד.
גם הכוס כבר הוזכרה.
משלב רשמי ומליצי
מילת היחס "מן" שייכת למשלב גבוה ורשמי:
"כשהיא הבחינה בו הפסיקה ללגום מן הכוס ונופפה אליו".
בהמשך, "מן" מופיע שוב:
"כשבאתי לחדש את הביטוח על הדירה שלי, יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת".
"אם לא תעצור אותה, גם הבת היחידה שנותרה תיעלם מן העולם הזה".
סגנון זה מצטרף לרשימה ארוכה של מילים בשפה רשמית ומליצית שאינה מתאימה לשיחה רגילה בין בני אדם. סגנון זה יוצר ריחוק וניכור וחוסר אמינות. ארחיב על כך בנפרד.
תיאור שלא תואם את נקודת מבטו של שמוליק
במקור מתואר כבר ברגע הראשון מגוון רחב של פרטים: הכוס השקופה, השולחן העגול ותיאור מפורט של הופעתה של עליזה. בעיניי, ריבוי הפרטים יוצר תחושה שחלקם אינם נובעים באופן טבעי ממה ששמוליק מבחין בו באותו רגע, אלא נוספו כדי לצייר לקוראים תמונה מלאה של הסצנה.
מכיוון שהתיאור נמסר מנקודת מבטו של שמוליק, לא נראה לי אמין שברגע ההתקרבות לבית הקפה הוא יבחין בפרטים כמו כוס שקופה או סיכת ראש משובצת פנינים. גם אילו היה מבחין בהם, אין זה טבעי בעיניי שאלה יהיו הפרטים שימשכו את תשומת ליבו. תיאור כזה מתאים יותר למספר חיצוני מאשר לדמות כמו שמוליק.
חלק 2 - שיקולי העריכה הספרותית והלשונית
המקור
כשהתקרב לבית הקפה, כבר ראה אותה יושבת ושותה מים מכוס שקופה.
היא תמיד מטופחת: שרשרת פנינים לצווארה, לבושה שמלה וסיכת ראש משובצת פנינים תופסת את שערה הקצר והלבן. כשהיא הבחינה בו הפסיקה ללגום מן הכוס ונופפה אליו.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
כשהתקרב לבית הקפה ראה אותה כבר יושבת ומחכה לו.
השהיית התיאור, ובניית קצב טבעי ואמין
במקור נכתב: "כשהתקרב לבית הקפה, כבר ראה אותה יושבת ושותה מים מכוס שקופה. היא תמיד מטופחת: שרשרת פנינים לצווארה…".
ראשית, כאמור זה לא אמין ולא מציאותי. שמוליק לא יכול לשים לב או לראות או לתת את דעתו לכל הפרטים האלה.
שנית, זה לא הזמן. זה מידע שמציף ומעמיס על הקוראים. לא רק שמוליק עדיין לא הספיק להתבונן בעליזה, גם הקוראים עדיין אינם מוכנים לעצור לתיאור מפורט שלה. כאשר התיאור נדחס כבר ברגע הראשון, נוצרת תחושה שהסיפור ממהר למסור כמה שיותר מידע בזמן קצר, במקום לאפשר לסצנה להתפתח בקצב טבעי.
שלישית, סקירה בפירוט כזה בשלב כזה מאפיינת אנשים שנפגשים לראשונה, בעוד שגם על פי המקור, שמוליק ועליזה מכירים.
בעריכה כתבתי: "כשהתקרב לבית הקפה ראה אותה כבר יושבת ומחכה לו".
הוא מתקרב לבית הקפה, הוא לא נותן את דעתו לכך שהיא שותה מים, שהכוס שקופה, שהיא לובשת שמלה, עונדת שרשרת פנינים, שיערה לבן וקצר, ויש בו סיכת פנינים.
את תיאורה החיצוני של עליזה העברתי להמשך, לאחר ששמוליק מתיישב, שותה מעט מים ומתחיל להתפנות לשיחה. כך התיאור נובע באופן טבעי מנקודת מבטו. כך לא רק שמוליק מתפנה להתבונן בעליזה, גם הקוראים מקבלים זמן להיכנס אל הסיפור בהדרגה, לפני שהתיאור המפורט עוצר את ההתרחשות. בעיניי, השהיה כזאת יוצרת אמינות רבה יותר, משום שהיא מחקה את האופן שבו בני אדם קולטים את המציאות. יש טפטוף מידע בקצב טבעי ולא דחיסה שלו כבר ברגע הראשון.
מהלך זה מתחבר לעיקרון שאני מרבה לעסוק בו במאמריי על עריכה ספרותית: טפטוף מידע והשהיה. הקוראים זקוקים לזמן כדי לנשום, לעכל ולהיכנס אל הסיפור בהדרגה. אין צורך להגיע מייד אל עיקרי הדברים או למסור כבר בתחילת הסצנה את כל המידע החשוב. דווקא החשיפה ההדרגתית היא שיוצרת אמינות, משום שכך מתנהלים גם החיים עצמם. כאשר הסיפור מתקדם בקצב טבעי, בלי להאיץ את התהליך, הקוראים נשאבים אליו כמעט מבלי להרגיש. ההדרגתיות אינה רק אמצעי ליצירת מתח, אלא אחד הכלים החשובים ביותר ליצירת אמינות ספרותית.
עיצוב דמותו של שמוליק באמצעות שינוי מוקד הפעולה של עליזה
יתרון נוסף של העריכה הוא שינוי מוקד התיאור. במקור נכתב: "כשהתקרב לבית הקפה, כבר ראה אותה יושבת ושותה מים מכוס שקופה". השתייה היא פעולה תיאורית רגילה.
בעריכה – "כשהתקרב לבית הקפה ראה אותה כבר יושבת ומחכה לו" – יצקתי משמעות חדשה לסצנה. עליזה לא רק יושבת בבית הקפה, אלא ממתינה לשמוליק.
זוהי תחילתו של מהלך רחב יותר שבניתי לאורך הסיפור בעיצוב דמותו של שמוליק. כבר ברגע הראשון נרמזת מערכת היחסים ביניהם. בניגוד למקור, עליזה לא מוצגת כדמות ששולטת במפגש ומכתיבה את התנהלותו. היא מחכה לשמוליק, ובהמשך מתפתחת שיחה בין שני אנשים שווים. נקודת פתיחה כזאת מתאימה יותר לדמותו של שמוליק כמנהל מרכז השיטור, ולא יוצרת את תחושת ההקטנה של דמותו כפי שעולה בהמשך הסיפור במקור.
סיכום המהלכים שבוצעו בעריכה
התיאור במקור מעורר כמה קשיים ספרותיים. מוקד המשמעות מוסת מהעיקר אל פרטים שוליים, התיאור המפורט מופיע מוקדם מדי ואינו תואם את נקודת מבטו של שמוליק, וחלק מהפרטים שנבחרו אינם משרתים את הרעיון שאותו הם אמורים לבטא. נוסף על כך, קיימים תיאורים ופעולות היוצרים תחושה מכנית, לצד משלב לשוני גבוה שאינו משתלב באופן טבעי בסגנון הסיפור. התוצאה היא פתיחה המתעכבת על תיאור חיצוני לפני שהקוראים והדמויות הספיקו להיכנס אל הסצנה.
בעריכה דחיתי את התיאור המפורט של עליזה לשלב מאוחר יותר, לאחר ששמוליק מתיישב ומתפנה להתבונן בה. בכך התאמתי את התיאור לנקודת מבטו, לקצב הסצנה ולאופן שבו בני אדם קולטים את המציאות. במקום פעולה תיאורית ניטרלית, יצקתי משמעות באמצעות הדגשת העובדה שעליזה ממתינה לשמוליק, וכבר מהרגע הראשון התחלתי לבנות את מערכת היחסים ביניהם. במקביל, יישמתי את עקרונות ההשהיה וטפטוף המידע, כך שהקוראים נכנסים אל הסיפור בהדרגה, והתיאור אינו עוצר את ההתרחשות אלא משתלב בה באופן טבעי ואמין.
חלק 3 - סצנת בית הקפה
המקור
"שב, שמוליק", הורתה על הכיסא שממולה.
שמוליק לא הספיק להתיישב, וכבר מלצרית ניגשה עם תפריט. שמוליק חייך אליה ואמר: "אין צורך בתפריט. אזמין כריך סלמון, המנה האהובה עליי, בבקשה".
המלצרית לקחה את התפריט והסתלקה.
"צוהריים טובים, עליזה, האם אינך מזמינה דבר?"
"ברור שהזמנתי. המנה שלי תגיע עם שלך. השירות כאן מצוין".
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
"צוהריים טובים עליזה", הוא הניח יד על כתפה, "מתנצל על האיחור, את יודעת איך זה אצלנו".
"היי", היא חייכה, "הכול בסדר, אין בעיה, בוא תשב".
"למה לא הזמנת? חיכית לי?" הוא התיישב מולה.
"לא לא, אני לא רעבה. אולי אחר כך אני אוכל משהו. אבל תזמין לך".
"קרה משהו?"
"תכף אני…"
המלצרית ניגשה אליהם.
"היי", היא חייכה לשמוליק והניחה על השולחן תפריט וכוס מים עם פלח לימון.
"היי. אני אקח כריך סלמון", הוא אמר.
"סבבה. משהו לשתות?"
"לימונדה. תודה".
"מאה אחוז. את רוצה להזמין?" היא פנתה לעליזה.
"בינתיים רק בורקיטס גבינה, תודה", עליזה השיבה.
"מעולה. כבר מגיע", היא חייכה והלכה.
חלק 3 - ניתוח המקור
חור בעלילה – פער בין תפקידו של שמוליק לבין ההתנהגות שלו וההתנהגות אליו
במקור עליזה פוקדת על שמוליק: "שב, שמוליק", הורתה על הכיסא שממולה. כבר כאן מתחיל להיווצר חור בעלילה. שמוליק הוא מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, ואין התאמה בין תפקידו לבין התנהלותו לאורך הסיפור. כבר מהרגע הראשון עליזה מכתיבה את התנהלותו, מחנכת אותו ומלמדת אותו כיצד לחשוב ולהתנהג, כאילו היה ילד. מגמת ההקטנה הולכת ומתעצמת לאורך הסיפור. הוא לא מתנהג כמנהל מרכז השיטור של כפר תבור, אלא כאדם שמקבל את דבריה של עליזה ללא שיקול דעת עצמאי. הפער בין מעמדו לבין האופן שבו הוא פועל, מגיב ומתנהל יוצר פגיעה באמינות הדמות ובאמינות הסיפור.
סגנון דיבור לא אמין של שמוליק ושפת דיבור לא טבעית
במקור נכתב: "שמוליק חייך אליה ואמר: 'אין צורך בתפריט. אזמין כריך סלמון, המנה האהובה עליי, בבקשה'". זה לא אמין בעיניי ששמוליק, מנהל מרכז השיטור, יספר למלצרית שזו המנה האהובה עליו. גם הפתיחה "חייך אליה ואמר" יוצרת תחושה של הכרזה לפני הציטוט במקום מעבר טבעי לדיאלוג.
במקור נכתב: "צוהריים טובים, עליזה, האם אינך מזמינה דבר?" זוהי שפה מליצית ורשמית, שאינה טבעית לשיחה רגילה בין שני אנשים.
ריבוי פסיקים, שיוצר סרבול
במקור נכתב:
- "שב, שמוליק".
- "אין צורך בתפריט. אזמין כריך סלמון, המנה האהובה עליי, בבקשה".
- "צוהריים טובים, עליזה, האם אינך מזמינה דבר?"
בעיניי, הפסיקים במשפטים קצרים מיותרים. הם יוצרים סגנון דידקטי, מסרבלים את הדיאלוג, מאטים את קצב הקריאה ופוגעים בזרימת הדיבור הטבעית. כתבתי על כך ב"פסיקים בעריכת ספרים של פרוזה – באמת צריך את כולם?" גם לפי כללי האקדמיה ללשון העברית אין חובה להפריד בפסיקים במבנים קצרים כאלה. לכן אני מעדיפה להימנע מפסיקים שאינם נחוצים להבנת המשפט, בייחוד בדיאלוג, שבו חשוב לשמור על קצב טבעי וזורם.
אילו הייתי משאירה את המשפטים כפי שנכתבו במקור, הייתי מפסקת אותם כך:
- "שב שמוליק".
- "אין צורך בתפריט. אזמין כריך סלמון בבקשה, המנה האהובה עליי".
- "צוהריים טובים עליזה, האם אינך מזמינה דבר?"
חזרה על שמות הדמויות, היוצרת צרימה
במקור נכתב:
"שב, שמוליק", הורתה על הכיסא שממולה.
שמוליק לא הספיק להתיישב, וכבר מלצרית ניגשה עם תפריט.
שמוליק חייך אליה ואמר: "אין צורך בתפריט. אזמין כריך סלמון, המנה האהובה עליי, בבקשה".
שמו של שמוליק מופיע 3 פעמים בארבעה משפטים קצרים, אף שאין כל קושי להבין מי מבצע את הפעולות. החזרה יוצרת צרימה ופוגעת בזרימת הקריאה. כאשר דמות אחת נמצאת במוקד הסצנה ואין חשש לבלבול, אין צורך לחזור שוב ושוב על שמה. רצף הפעולות עצמו מספיק כדי לזהות את מבצע הפעולה. חזרה כזאת יוצרת תחושה טכנית, כאילו הטקסט מקפיד לסמן שוב ושוב מי מבצע כל פעולה, במקום לסמוך על הקוראים שיעקבו אחר רצף ההתרחשות. כך הקריאה נעשית כבדה יותר, אף שאין בכך כל תרומה למשמעות.
בהמשך, חוזרת במקור שוב ושוב אותה תבנית: שמה של הדמות בתחילת פסקה או משפט, ולאחריו פועל. להרחבה – "הכדור עדיין אצל שמוליק!" כשהמספר הופך לכרוז
התנהלות מכנית של הדמויות
שמוליק שואל את עליזה אם אינה מזמינה דבר, ועליזה השיבה: "ברור שהזמנתי. המנה שלי תגיע עם שלך. השירות כאן מצוין". אך קודם לכן, כשהמלצרית הגיעה ושמוליק הזמין, היא כלל לא פנתה לעליזה. היא לא שאלה אם להביא גם את הזמנתה, לא התייחסה לכך שעליזה כבר הזמינה, ולא ניהלה איתה כל אינטראקציה. היא מתמקדת בשמוליק בלבד והולכת.
הדבר יוצר תחושה מכנית. ברגע שהמוקד עובר לשמוליק, עליזה כאילו מפסיקה להתקיים. או כשהשיחה חוזרת לשמוליק ולעליזה, המלצרית נעלמת כאילו מעולם לא הייתה שם. כל דמות פועלת רק ברגע שבו היא נדרשת לקדם את העלילה, ולא מתייחסת למה שהתרחש רגע קודם לכן או למה שקורה סביבה.
במציאות, אנשים ממשיכים להתקיים גם כאשר הם לא במוקד. הם זוכרים את מה שקרה לפני רגע, מגיבים אליו ומתייחסים זה לזה באופן רציף, סצנה ספרותית אמינה דומה יותר לצילום קולנועי: גם כאשר דמות אחת נמצאת במוקד, שאר הדמויות ממשיכות להתקיים. הן לא הופכות לרקע שחור עד שהתסריט יזדקק להן שוב.
חור בעלילה – פער בין משמעות האירוע המרכזי לבין ההתנהגות
במקור נכתב שעליזה השיבה: "ברור שהזמנתי. המנה שלי תגיע עם שלך. השירות כאן מצוין".
עליזה זימנה את שמוליק כדי לדבר איתו על חשד חמור של רצח ילדים בידי הוריהם. הסמול-טוק על איכות השירות בבית הקפה הוא תגובה מנותקת מהסיטואציה. הניתוק הזה הולך ומתעצם לאורך הסיפור. גם עליזה וגם שמוליק ממשיכים להתנהל כאילו מדובר בשיחה יומיומית ונינוחה, ולא בפגישה שנועדה לעסוק בחשד לרצח של ילדים ובסכנה לילדה נוספת. בפועל, כל הדיאלוג ביניהם מתנהל כמו ספר בלשי עם הפי אנד, ולא כמו שיחה בין מנהל מרכז שיטור לבין אישה המשוכנעת שהוריה של ילדה רצחו את ילדיהם ועלולים לרצוח הבת. זה חור בעלילה.
תחושת בהילות לא מוצדקת
במקור נכתב: "שמוליק לא הספיק להתיישב, וכבר מלצרית ניגשה עם תפריט." הכוונה היא כנראה להמחיש שירות מצוין ומהיר, אך הניסוח יוצר תחושת בהילות ולחץ ומסיט את תשומת הלב מהמפגש עצמו.
אווירת ניכור ומכניות
במקור נכתב: "המלצרית לקחה את התפריט והסתלקה". הפועל "הסתלקה" יוצר תחושת ניכור ומציג את המלצרית כאמצעי ולא כאדם.
כששמוליק אומר "צוהריים טובים, עליזה, האם אינך מזמינה דבר?", זוהי הרמה להנחתה כדי שבתגובה עליזה תשיב: "ברור שהזמנתי. המנה שלי תגיע עם שלך. השירות כאן מצוין".
אין כל סימן לכך שהמנות יגיעו ביחד מצד המלצרית, שכן אין כל תקשורת בינה לבין המלצרית. המלצרית התייחסה רק לשמוליק, ואז "לקחה את התפריט והסתלקה", ובכל זאת לעליזה ברור מאליו שהמלצרית כבר יודעת מה עליה לעשות. התיאור הזה מזכיר סרטים שבהם מופיעות דמויות בעלות כוח, מעמד או ממון, המוקפות במשרתים המבינים את רצונן ללא מילים. הם אינם זקוקים להוראות, אלא כבר יודעים מה תפקידם, פועלים בשקט ומסתלקים. גם כאן נוצרת תחושה דומה. עליזה, שהודגש "גילה הרם" כדי להראות עד כמה היא חדה לעומת אחרים שמסתלקים (המלצרית) או מחכים למוצא פיה (שמוליק) ועד כמה מעמדה מכובד, מתנהלת כאילו כל הסובבים אותה כבר יודעים מה תפקידם כשהם נמצאים בסביבתה. זה יוצר אווירה של ריחוק וניכור.
לאורך הסיפור מצטברים עוד ועוד רגעים דומים, והפרט הזה משתלב בדפוס רחב יותר של התנהלות שלא נחווית כהתנהגות אנושית טבעית, אלא כיחסים מרוחקים וכמעט טקסיים בין הדמויות. מצד אחד פעולות טבעיות מפורטות עד לרמת כל שלב ושלב –
"[1] כשהיא הבחינה בו [2] הפסיקה ללגום מן הכוס ונופפה אליו" ; "[1] שמוליק חייך אליה [2] ואמר:" ; "[1] שמוליק הרים את הקנקן [2] ומזג לעצמו כוס מים". ; "[1] אחזה עליזה בכוס [2] ולגמה ממנה" ; "[1] שמוליק הרחיק את הכוס משפתיו [2] והניחה על השולחן העגול" – ראו הרחבה בפירוק תחבירי כזה הופך אותנו לרובוטים שמבצעים כל פעולה בנפרד,
ואילו מידע שאינו מובן מאליו ונחוץ לאמינות, טבעיות ויצירת אווירה טבעית ונינוחה עם תקשורת בין הדמויות, כלל לא מופיע. התוצאה היא תחושת מכניות וניכור. כל דמות פועלת כמו רובוט בתוך המרחב שלה ומוסרת את דבריה, ולא באמת חיה ומתקשרת.
הדוגמאות האלה מבטאות שיטת ניסוח שאני מזהה בספרי פרוזה שעברו עריכה לשונית. זוהי שיטה המבוססת על תבניות ניסוח אחידות, על התעכבות במסירת מידע פרטני ועל ציון מפורש של כל פעולה ושל כל דובר, בדומה לסקירת ספרות בעבודה אקדמית. כאשר שיטת ניסוח כזו מיושמת בפרוזה, מתקבל סיפור שרוב הדמויות בו פועלות כמו רובוטים על פי הוראות, במקום בני אדם חיים שמתנהלים באופן טבעי בתוך המציאות שאנו מכירים.
סמול-טוק על השירות, והתעלמות מהטרגדיה
"שמוליק לא הספיק להתיישב, וכבר מלצרית ניגשה עם תפריט. שמוליק חייך אליה ואמר: 'אין צורך בתפריט. אזמין כריך סלמון, המנה האהובה עליי, בבקשה'. המלצרית לקחה את התפריט והסתלקה. 'צוהריים טובים, עליזה, האם אינך מזמינה דבר?' 'ברור שהזמנתי. המנה שלי תגיע עם שלך. השירות כאן מצוין'".
עליזה זימנה את מנהל השיטור לשיחה על חשד לרצח של שלושה ילדים על ידי הוריהם ועל החשש שיתרחש רצח נוסף של הילדה הרביעית, ואין כל רמז לכך באווירה, והשניים מנהלים סמול טוק קליל על השירות.
בסיפור ניכרת האדרה עקבית של דמותה של עליזה המוצגת כדמות מפתח הפותרת את מקרי הרצח בזכות פיקחותה ותושייתה, אלא שההאדרה הזאת באה על חשבון הרגש האנושי ומשמעות העלילה. היא מתחילה בהסתלקותה של המלצרית, המפנה את הבמה לדיאלוג שנועד להבליט את עליזה, נמשכת בהנמכת דמותו של מנהל השיטור שמרבה לשאול כתלמיד, להתפעל ולהרים לה להנחתה; ומגיעה לשיאה בהיעלמותה של הטרגדיה. במקום לעסוק ברצח של ילדים ובסכנה לילדה נוספת, הסיפור עוסק שוב ושוב בכישוריה של עליזה: חכמה, חדה ומרשימה.
להרחבה – עליזה ניצחה, אבל הקוראים הפסידו. על חוסר אמינות וניכור בספר
חלק 3 - שיקולי העריכה הספרותית והלשונית
המקור
כשהתקרב לבית הקפה, כבר ראה אותה יושבת ושותה מים מכוס שקופה. היא תמיד מטופחת: שרשרת פנינים לצווארה, לבושה שמלה וסיכת ראש משובצת פנינים תופסת את שערה הקצר והלבן. כשהיא הבחינה בו הפסיקה ללגום מן הכוס ונופפה אליו.
"שב, שמוליק", הורתה על הכיסא שממולה.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
כשהתקרב לבית הקפה ראה אותה יושבת ומחכה לו.
"צוהריים טובים עליזה", הוא הניח יד על כתפה, "מתנצל על האיחור, את יודעת איך זה אצלנו".
במקור, שמוליק מתקרב לבית הקפה ומייד עליזה אומרת לו "שב שמוליק". הוא לא מדבר. שמוליק מברך אותה רק אחרי שהמלצרית הולכת. עד אז הוא מתעלם ממנה.
בעריכה הוא מתקרב אליה, מברך אותה, מניח יד על כתפה, מתנצל על האיחור ומעיר הערה שמרמזת על הקשר ביניהם – "את יודעת איך זה אצלנו". הנחת היד על הכתף והמילה "אצלנו" מרמזת שעליזה מכירה את אופי עבודתו, גם אם הקוראים לא יודעים היכן הוא עובד. זהו טפטוף מידע נוסף, שיקבל משמעות בהמשך, כאשר יתברר שעבדה שם במשך ארבעים שנה כמזכירה.
המקור
"שב, שמוליק", הורתה על הכיסא שממולה.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
"היי", היא חייכה, "הכול בסדר, אין בעיה, בוא תשב".
הזמנה במקום פקודה, ריכוך יחסי הכוחות בין הדמויות
במקור עליזה מורה לו לשבת, בעריכה היא מזמינה אותו לשבת. כך מתקבלת תחושה חמה ואימהית, ולא מערכת יחסים שבה היא מכתיבה את ההתנהלות. "היי, הכול בסדר, אין בעיה, בוא תשב": עליזה יודעת מה תפקידו של שמוליק ומבינה את אילוצי עבודתו, ולכן לא מבינה את האיחור.
המקור
שמוליק לא הספיק להתיישב, וכבר מלצרית ניגשה עם תפריט.
שמוליק חייך אליה ואמר: "אין צורך בתפריט. אזמין כריך סלמון, המנה האהובה עליי, בבקשה".
המלצרית לקחה את התפריט והסתלקה.
"צוהריים טובים, עליזה, האם אינך מזמינה דבר?"
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
"למה לא הזמנת? חיכית לי?" הוא התיישב מולה.
התייחסות ודאגה לעליזה
במקור, שמוליק פונה לעליזה רק אחרי שהמלצרית הולכת, ותוהה אם היא לא הזמינה דבר. הוא שואל על כך רק משום שהמלצרית הולכת בלי לדבר עם עליזה, ואין בדבריו רמז לכך שהוא חושב כל כל שעליזה אמרה לו בטלפון שהיא אוכלת בשעות קבועות.
בעריכה, שמוליק תוהה מייד: "שמוליק התיישב מולה. 'למה לא הזמנת? חיכית לי?": השאלה מתקשרת לפתיח, שבו עליזה אמרה שהיא מקפידה לאכול בשעות קבועות. דווקא משום שהרגל זה כבר הוצג, העובדה שלא הזמינה הופכת לרמז ראשון לכך שמשהו אינו כשורה. בהמשך היא מספרת שלא ישנה כל הלילה. זה רמז ראשון למצבה של עליזה.
המקור
"ברור שהזמנתי. המנה שלי תגיע עם שלך. השירות כאן מצוין".
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
"לא לא, אני לא רעבה. אולי אחר כך אני אוכל משהו. אבל תזמין לך".
בניית דמותה של עליזה באמצעות התנהגות
דבריה של עליזה במקור חושפים את המטרה שנבנתה: עליזה כבר הזמינה, היא דאגה לעצמה, היא הבוסית, והשירות כאן מצוין.
בעריכה – "לא לא, אני לא רעבה. אולי אחר כך אני אוכל משהו. אבל תזמין לך": עליזה לא מסבירה את מצבה, משום שזה עדיין לא הזמן. במקביל, המשפט "אבל תזמין לך" ממשיך לבנות אותה כדמות אימהית ודואגת, שרוצה ששמוליק יאכל בלי קשר אליה.
המקור
שמוליק הרים את הקנקן ומזג לעצמו כוס מים. הוא לגם את המים במהירות. בעבודתו הוא לעיתים שוכח לשתות ואז בהפסקה הוא שותה כמו גמל.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
"קרה משהו?"
"תכף אני…"
השהיית המידע להגברת האמינות
במקור, אחרי שעליזה אומרת שהזמינה, שמוליק מתחיל לשתות. אין סימן לכך שעליזה התקשרה וזימנה את הפגישה. הם מתנהגים כמו בפגישה רגילה.
בעריכה, שמוליק מרגיש שיש בעיה, אבל אני משהה ומזמינה את המלצרית. כך המתח נבנה בהדרגה, אך בעיקר מתקבלת התנהלות טבעית ואמינה יותר. בני אדם לא מגיעים למפגש ומתחילים מייד לדבר על חשד לרצח. צריך פרטיות ותנאים מתאימים, ואלה עדיין לא בשלו.
המקור
שמוליק לא הספיק להתיישב, וכבר מלצרית ניגשה עם תפריט.
שמוליק חייך אליה ואמר: "אין צורך בתפריט. אזמין כריך סלמון, המנה האהובה עליי, בבקשה".
המלצרית לקחה את התפריט והסתלקה.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
המלצרית ניגשה אליהם. "היי", היא חייכה לשמוליק והניחה על השולחן תפריט וכוס מים עם פלח לימון.
"היי. אני אקח כריך סלמון", הוא אמר.
"סבבה. משהו לשתות?"
"לימונדה. תודה".
"מאה אחוז. את רוצה להזמין?" היא פנתה לעליזה.
"בינתיים רק בורקיטס גבינה, תודה", עליזה השיבה.
"מעולה. כבר מגיע", היא חייכה והלכה.
עיבוי הסצנה, בניית אווירה חמה וטבעית, התאמה להתנהלות טבעית בבית קפה, השהיה
בעריכה בניתי אינטראקציה מתמשכת בין שלוש הדמויות. המלצרית לא רק מגישה תפריט והולכת, אלא ממשיכה את השיחה מהמקום שבו הופסקה, מתייחסת גם לעליזה ורק לאחר מכן מסיימת את תפקידה בסצנה. כך מתקבלת תחושה של מרחב חי, שבו כל הדמויות קיימות כל הזמן, ולא רק כאשר העלילה זקוקה להן.
מעבר לבניית האווירה, יצרתי ברצף ההזמנה בבית הקפה השהיה מכוונת. אילו עליזה הייתה עוברת מייד לנושא שלשמו הזמינה את שמוליק, הסצנה הייתה לא אמינה. אחד מתפקידיה של העריכה הספרותית הוא לעבות את הסיפור באמצעות קטעי ביניים טבעיים, שאינם ממלאים מקום בלבד, אלא בונים קצב, אמינות וחוויית קריאה. דווקא הרגעים הקטנים שלפני המידע החשוב, מעניקים לסיפור עומק ומאפשרים לקוראים להיכנס אליו בהדרגה.
"המלצרית ניגשה אליהם. 'היי', היא חייכה לשמוליק והניחה על השולחן תפריט וכוס מים עם פלח לימון": בניגוד למקור, שבו המלצרית כמעט שאינה מדברת ומסתלקת מייד לאחר הגשת התפריט, כאן היא מברכת, מחייכת, שואלת ומנהלת שיחה קצרה, ובהמשך יש לה תפקיד נוסף – היא נכנסת בדיוק ברגע השיא, שבו עליזה מספרת לשמוליק מה גילתה במשרדו של סוכן הביטוח קורמן.
'סבבה. משהו לשתות?' 'לימונדה. תודה": כך מתנהלת בדרך כלל הזמנה בבית קפה. לאחר בחירת המנה המלצרית שואלת מה ירצה לשתות, והדיאלוג מתקדם באופן טבעי וללא הסברים מיותרים.
"מאה אחוז. את רוצה להזמין?": המלצרית פונה לעליזה לאחר ששמוליק הזמין, משום שכעת הגיע תורה להזמין.
עיצוב הדיבור של שמוליק – קצר, ענייני, בלי הסברים מיותרים
"היי. אני אזמין כריך סלמון": אין צורך להסביר שהוא לא זקוק לתפריט או שזו המנה האהובה עליו. התפריט כבר מונח על השולחן והוא מכיר את בית הקפה ויודע מה הוא רוצה להזמין.
"לימונדה. תודה": דיבור קצר וענייני, ומתאים בעיניי לדמותו של מנהל מרכז שיטור. אין צורך להקצין. לא צריך להפוך אותו לאדם לא נעים. מידתיות, מינון נכון ומדויק.
התאמת הדיבור למצבה של עליזה
עליזה נשארת עקבית. היא לא חוזרת ואומרת שאינה רעבה, משום שכבר אמרה זאת לשמוליק. היא מזמינה בוריקיטס קטן. נשנוש לא מחייב, כדי שתאכל משהו, אבל לא משהו רציני – גם משום שהיא נסערת וגם כדי שתוכל לדבר. מאפה קטן יאפשר לה להמשיך לדבר בלי שהאוכל ישתלט על הסצנה. בנוסף, בהמשך, כשהמלצרית תחזור עם המגש, לא יופיע עליו רק כריך אחד.
סיכום המהלכים שבוצעו בעריכה
בסצנה זו ניכרות בעיות החוזרות גם בהמשך הסיפור. הדמויות אינן מתנהלות כבני אדם הפועלים באופן רציף בתוך אותה סיטואציה, אלא כאילו כל אחת מהן קיימת רק ברגע שבו העלילה זקוקה לה. המלצרית מתפקדת כאמצעי לקידום העלילה ולא כדמות, שמוליק מתנהל באופן שאינו תואם את תפקידו, ועליזה מוצגת לעיתים כדמות השולטת בו ולעיתים נעלמת מהסצנה. כתוצאה מכך נפגעים הרצף, האמינות ומערכת היחסים בין הדמויות.
בנוסף, הדיאלוגים נוטים להיות רשמיים, דידקטיים ולעיתים אף מליציים. הם כוללים מידע שהדמויות אינן צריכות לומר זו לזו, הסברים שאינם מתאימים לשיחה טבעית, וריבוי פסיקים המאט את קצב הקריאה. חלק מהפעולות והתיאורים אינם תורמים להתפתחות הסצנה, אלא מוסיפים תחושת סרבול, ניכור ובהילות שאינה מוצדקת.
בסופו של דבר מתקבלת סצנה המעבירה את עיקרי העלילה, אך היא לא יוצרת תחושה של מפגש אמיתי בין בני אדם. במקום שהסיפור יתפתח באופן הדרגתי מתוך התנהגות הדמויות והאינטראקציה ביניהן, רבות מן הפעולות נראות כמשרתות בעיקר את מסירת המידע לקוראים.
בעריכה בניתי רצף אירועים אמין יותר. המלצרית הפכה מדמות מכנית המופיעה רק כדי לקדם את העלילה לאדם המשתתף בסצנה, מתייחס לשני הסועדים ומגיב למה שקורה סביבו. כך גם נוצר רצף הגיוני בין פעולותיה לבין דבריה של עליזה, וכל אחת מן הדמויות ממשיכה להתקיים גם כאשר מוקד הסצנה עובר לדמות אחרת.
הרחבתי את קטע הביניים בבית הקפה כדי ליצור השהיה מכוונת לפני המעבר לנושא המרכזי. במקום להגיע מיד לחשד ברצח, הסצנה מאפשרת לדמויות להיפגש באופן טבעי, לשוחח, להזמין ולשבת. בכך נבנים קצב אמין יותר, אווירה טבעית יותר וחוויית קריאה הדרגתית יותר.
לאורך הסצנה טפטפתי מידע ורמזים במקום למסור אותם במפורש. הקשר בין שמוליק לעליזה, אופייה האימהי של עליזה, מצבה הנפשי, האיחור של שמוליק ואופי עבודתו, כולם נבנים בהדרגה מתוך ההתנהגות והדיאלוגים ולא באמצעות הסברים ישירים.
בנוסף, עיצבתי מחדש את הדיאלוגים כך שיישמעו טבעיים יותר. הפחתתי לשון רשמית ומליצית, צמצמתי פסיקים מיותרים, הסרתי הסברים שהדמויות אינן אומרות במציאות, והחלפתי פעולות ותיאורים חסרי משמעות בפעולות המקדמות את בניית הדמויות ואת מערכת היחסים ביניהן.
המטרה בכל המהלכים הללו הייתה לאפשר לו להתפתח באופן אמין יותר, כך שהקוראים ירגישו שהם נוכחים במפגש אמיתי בין בני אדם, ולא בסצנה שכל פרט בה נכתב רק כדי למסור מידע או לקדם את העלילה.
לצד השינויים הרבים, שמרתי על שלד הסצנה ועל סדר התרחשותה. עליזה אומרת לשמוליק לשבת, עדיין לא מזמינה ארוחה, שמוליק שואל אותה על כך, המלצרית ניגשת אליהם עם תפריט, שמוליק מזמין כריך סלמון מבלי לעיין בו, והמלצרית הולכת, אך בניתי אותה מחדש כמעט בכל היבט אחר. יחסי הכוחות בין שמוליק לעליזה השתנו מיחסים של הקטנה ושליטה למערכת יחסים של כבוד, קרבה ואמון. דמותו של שמוליק קיבלה מעמד המתאים לתפקידו כמנהל מרכז השיטור, ועליזה הפכה מדמות המכתיבה את ההתנהלות לדמות אימהית, רגישה ואנושית.
חלק 4 - שמוליק שותה
המקור
שמוליק הרים את הקנקן ומזג לעצמו כוס מים. הוא לגם את המים במהירות. בעבודתו הוא לעיתים שוכח לשתות ואז בהפסקה הוא שותה כמו גמל.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
שמוליק לקח את הכוס ושתה מהר, ואז מזג עוד מים ושוב שתה. בעבודה אין לו אף פעם זמן לשתות, וכשהוא יוצא להפסקה הוא שותה כמו גמל.
"אז מה קורה עליזה?" הוא שאל לבסוף, מסתכל לתוך עיניה הכחולות. "את נראית מוטרדת".
אישה מטופחת, מעל שמונים, לובשת שמלה עם פרחים גדולים, שערה הלבן אסוף בקפידה. הוא מכיר אותה שנים רבות, מאז שהחל את דרכו כשוטר צעיר במרכז השיטור של כפר תבור. עליזה עבדה כמזכירה והייתה הראשונה שקיבלה את פניו. במשך ארבעים שנה הייתה חלק בלתי נפרד מהמקום והפכה לאימא של כולם. גם כשהגיעה לגיל פרישה המשיכה לעבוד עוד כמה שנים, עד שפרשה, שנה לאחר ששמוליק מונה לעמוד בראש מרכז השיטור. מדי פעם הם נפגשים לקפה.
שמוליק מוזג לכוס שלא הוזכרה
במקור נכתב: "שמוליק הרים את הקנקן ומזג לעצמו כוס מים. הוא לגם את המים במהירות. בעבודתו הוא לעיתים שוכח לשתות ואז בהפסקה הוא שותה כמו גמל".
סביר שעל השולחן היה קנקן מים, אך לא סביר שהייתה מונחת לפני שמוליק כוס מים עוד לפני שהתיישב. במסעדות בדרך כלל לא מגישים כוס מים לאדם שעדיין לא הגיע. כל עוד מקומו ריק, אין סיבה להניח לפניו כוס, הן משום שהיא תדגיש את היעדרו והן משום שמקובל להגיש מים טריים רק עם הגעת הסועד.
בעריכה ספרותית חשוב לשים לב גם לפרטים כאלה. כל פרט קטן תורם לאמינות הסצנה. בדיוק כפי שבסרט לא סביר שנראה על השולחן כוס מים הממתינה לאדם שעדיין לא הגיע, כך גם בפרוזה. הקוראים אולי לא יחשבו על כך במודע, אך כאשר המציאות הסיפורית אינה מתנהלת כפי שהיו מצפים לה, נוצרת צרימה שפוגעת באמינות. עריכה ספרותית בוחנת גם את הפרטים האלה, משום שדי בפרט אחד שאינו משכנע כדי ליצור חור קטן בסצנה. כעורכת ספרותית, אני לא שואלת את עצמי האם הקוראים ישימו לב לכך או לא. תפקידי הוא לבנות עולם סיפורי אמין ועקבי ככל האפשר. גם אם פרט מסוים יעבור מבלי שאיש יבחין בו, אני חייבת לעמוד בסטנדרטים המקצועיים שלי ולדעת שכל פרט בסצנה עומד במבחן ההיגיון והאמינות.
לכן בעריכה, המלצרית מגישה לשמוליק כוס מים עם פלח לימון לאחר שהתיישב, ואז: "שמוליק שתה את המים במהירות ואז מזג לעצמו מים מהקנקן ושוב שתה. בעבודה אין לו אף פעם זמן לשתות, וכשהוא יוצא להפסקה הוא שותה כמו גמל". הוא שותה את המים במהירות, ממלא את הכוס מחדש מהקנקן ושוב שותה. כך נוצר רצף פעולות טבעי, ובמקביל נשמר גם האפיון שבמקור שלפיו בהפסקה הוא שותה כמו גמל.
"אין לו אף פעם זמן" במקום "שוכח": עיצוב דמותו של שמוליק
במקור נכתב: "בעבודתו הוא לעיתים שוכח לשתות ואז בהפסקה הוא שותה כמו גמל".
בעריכה כתבתי: "בעבודה אין לו אף פעם זמן לשתות וכשהוא יוצא להפסקה הוא שותה כמו גמל".
הניסוח במקור יוצר רושם ששתיית המים מעסיקה את שמוליק, ולעיתים הוא שוכח לשתות וכשנקרית בדרכו הזדמנות הוא משלים את החסר. כאילו קיימת אצלו מעין משמעת מים, ובגלל העבודה הוא לא תמיד מצליח לעמוד בה.
בעיניי, אפיון כזה אינו מתאים לדמותו של שמוליק. הוא מצטרף לרושם הכללי העולה מהמקור, שבו שמוליק מוצג כדמות רכה, פסיבית ולא אסרטיבית. בעריכה נקודת המוצא שונה. שמוליק לא שותה משום שקודם שכח לשתות בעבודה, אלא משום שאף פעם אין לו זמן לשתות בעבודה, והפסקה היא הזדמנות לשתות. מוקד המשפט עובר ממשמעת מים אל עומס העבודה.
זה משנה את כל תפיסת הדמות. במקור מתקבלת תחושה של אדם שמנהל את עצמו לפי הרגלי בריאות, בעריכה מתקבלת תחושה של דמות קשוחה יותר, אדם השקוע בעבודתו. במקור המוקד הוא בהרגל השתייה שלו. כאילו הבעיה היא בו, הוא זה שלא מקפיד לשתות בזמן. בעריכה המוקד עובר לעבודה: העבודה היא הבעיה, לא הוא.
חיזוק לכך עולה מהמקור שבו נכתב ששמוליק "לגם את המים במהירות". אם הסיבה היא שהוא "לעיתים שוכח לשתות", אין בכך כדי להסביר מדוע הוא שותה במהירות. לעומת זאת, אם שמוליק שותה משום שבעבודה אין לו זמן לשתות ולא כי הוא שוכח, טבעי שכשהוא יוצא להפסקה הוא גם ישתה במהירות וגם ישתה כמו גמל. שני התיאורים נובעים מתחושת צמא שנוצרה עקב עומס בעבודה, וההתנהגות אמינה ועקבית יותר.
"אף פעם" במקום "לעיתים": התאמה לנקודת המבט של שמוליק
במקור נכתב: "בעבודתו הוא לעיתים שוכח לשתות ואז בהפסקה הוא שותה כמו גמל".
בעריכה כתבתי: "בעבודה אין לו אף פעם זמן לשתות וכשהוא יוצא להפסקה הוא שותה כמו גמל".
הסיפור מסופר מנקודת מבטו של שמוליק, וחשוב שגם האפיון יתאים לאופן שבו הוא היה מתאר את העניין. אפשר לדמיין אותו אומר: "בעבודה אין לי אף פעם זמן לשתות, אז כשאני יוצא להפסקה אני שותה כמו גמל". קשה לדמיין אותו ואומר: "בעבודתי אני לעיתים שוכח לשתות ואז בהפסקה אני שותה כמו גמל".
המוחלטות תורמת לאמינות הדיבור. "אין לו אף פעם זמן" הוא ניסוח מוחלט, אבל כך בני אדם מדברים כשהם מתארים עומס. באמצעות ביטויים מוחלטים, כמו "אין לי אף פעם זמן", "אני לא מספיק לנשום", "אין לי רגע לעצמי". אין הכוונה למשמעות מילולית, אלא לתחושת העומס. לכן הוא נשמע טבעי יותר ומתאים לנקודת המבט של הדמות. "אין לו אף פעם זמן לשתות" נשמע כמו משהו ששמוליק עצמו היה אומר על עצמו. "לעיתים שוכח לשתות" הוא תיאור מדוד ואובייקטיבי נשמע יותר כמו תיאור של מספר חיצוני. מכיוון שהסיפור מסופר מנקודת מבטו של שמוליק, הניסוח החדש קרוב יותר לאופן שבו הוא היה מתאר את חייו.
"בעבודה" במקום "בעבודתו": התאמת הסגנון לנקודת המבט וליחסי הקרבה
במקור נכתב: "בעבודתו הוא לעיתים שוכח לשתות ואז בהפסקה הוא שותה כמו גמל".
בעריכה כתבתי: "בעבודה אין לו אף פעם זמן לשתות וכשהוא יוצא להפסקה הוא שותה כמו גמל".
השינוי נובע משלוש סיבות. א. במקור המשלב רשמי ומרוחק. ב. יחסי הקרבה עם עליזה: שמוליק ועליזה מכירים ועליזה יודעת היכן הוא עובד. כשקיים ידע משותף, בני אדם לא נוטים להוסיף מידע כמו "בעבודה שלי" או "בעבודתו". הם פשוט אומרים "בעבודה". כך הדיאלוג נשמע טבעי יותר ומתאים להיכרות המוקדמת ביניהם. ג. נקודת המבט שממנה מסופר הסיפור. "בעבודתו" הוא ניסוח מרוחק יותר, המתאים ללשון מספר. לעומת זאת, "בעבודה" הוא האופן הטבעי שבו שמוליק היה מתאר את שגרת יומו.
"וכשהוא יוצא להפסקה", במקום "ואז בהפסקה": מניעת חלוקה מלאכותית לשני שלבים
במקור נכתב: "בעבודתו הוא לעיתים שוכח לשתות ואז בהפסקה הוא שותה כמו גמל".
בעריכה כתבתי: "בעבודה אין לו אף פעם זמן לשתות וכשהוא יוצא להפסקה הוא שותה כמו גמל".
מילת הקישור השתנתה. במקור נכתב "ואז בהפסקה הוא שותה כמו גמל". המילה "ואז" מחלקת את המשפט לשני שלבים נפרדים: קודם שמוליק שוכח לשתות, ולאחר מכן הוא שותה. אולם השכחה אינה פעולה העומדת בפני עצמה, אלא מצב מתמשך המלווה אותו לאורך יום העבודה. לכן בעריכה חיברתי את שני חלקי המשפט: "בעבודה אין לו אף פעם זמן לשתות וכשהוא יוצא להפסקה הוא שותה כמו גמל". ההפסקה אינה באה לאחר השכחה, אלא היא ההזדמנות הראשונה לשתות. כך שני חלקי המשפט מתארים מציאות אחת רציפה, ולא שני שלבים נפרדים.
חזרה על המילה "מים", היוצרת צרימה
במקור נכתב: "שמוליק הרים את הקנקן ומזג לעצמו כוס מים. הוא לגם את המים במהירוות". המילה "מים" מופיעה פעמיים ברצף ובשתי הפעמים היא מתייחסת לאותם מים. תחילה הם מופיעים כחלק מפעולת המזיגה, ומייד לאחר מכן כחלק מפעולת הלגימה. החזרה אינה מוסיפה מידע חדש ולכן היא צורמת.
בעריכה כתבתי: "שמוליק שתה את המים במהירות ואז מזג לעצמו מים מהקנקן ושוב שתה". גם כאן המילה "מים" מופיעה פעמיים, אך בפעם הראשונה מדובר במים שהוגשו לו בכוס, ובפעם השנייה מדובר במים שהוא מוזג מהקנקן לאחר שסיים את הכוס הראשונה. לכן אין כאן חזרה על אותו מידע, אלא התקדמות טבעית של הסצנה.
"שתה" במקום "לגם": החלפת פועל גבוה שאינו מותאם למשמעות
במקור נכתב: "שמוליק הרים את הקנקן ומזג לעצמו כוס מים. הוא לגם את המים במהירות. בעבודתו הוא לעיתים שוכח לשתות ואז בהפסקה הוא שותה כמו גמל".
מאחר שלגימה היא גם שתייה וגם אופן השתייה, השתייה נבלעה בתוך הפועל "לגם" ושתי הפעולות נכרכו יחד. כאילו נכתב שהוא לגם-שתה את המים, ולגם-שתה אותם במהירות. כלומר פעולה אחת שמבליעה בתוכה גם את פעולת השתייה וגם את אופן השתייה.
אני משערת שהסיבה לכך היא העדפת הפועל "לגם", שנשמע עשיר וגבוה יותר מ"שתה", ושזאת כנראה הסיבה שהכותבת לא השתמשה בחלק הראשון של הרעיון בפועל "שתה". אך הבחירה הזאת אינה מתאימה למשמעות. לגימה היא בדרך כלל פעולה קטנה ומדודה, והיא אינה מתיישבת עם שתייה במהירות ואף לא עם התיאור שבהמשך – "שותה כמו גמל".
כשהכותבת כתבה: "כשהיא [עליזה] הבחינה בו הפסיקה ללגום מהכוס ונופפה אליו" – הפועל "ללגום" מתאים, אך לא במקרה של שמוליק. מכאן מתחזקת התחושה שהפועל "לגם" הוא פועל מועדף מעצם היותו פועל גבוה יותר, והוא מופיע גם במקום שבו הוא מדויק וגם במקום שבו הוא לא מתאים. המבחן הפשוט להתאמתו של פועל הוא לבדוק אם אפשר להחליפו במקומות שבהם מתוארת אותה פעולה. במקרה הזה התשובה שלילית. הכותבת לא כתבה "בעבודתו הוא לעיתים שוכח ללגום ואז בהפסקה הוא לוגם כמו גמל", משום שכאן הצרימה בולטת. אך רגע קודם נכתב "לוגם במהירות". אם שמוליק שותה כמו שגמל שותה, מדוע הוא לוגם? חוסר העקביות הזה מחזק את התחושה שהבחירה ב"לגם" לא נבעה מהסצנה ומהמשמעות, אלא מהרצון להשתמש בפועל שנשמע ספרותי יותר.
בעריכה כתבתי: "שמוליק שתה את המים במהירות ואז מזג לעצמו מים מהקנקן ושוב שתה. בעבודה אין לו אף פעם זמן לשתות, וכשהוא יוצא להפסקה הוא שותה כמו גמל". השתמשתי פעמיים ב"שתה", "לשתות" ו"שותה". בפעם הראשונה שמוליק שתה את המים שבכוס – זה הפועל שמתאר בצורה מדויקת את הפעולה. בפעם השנייה הוא מזג מים ושוב שתה. זוהי אותה פעולה ואין סיבה להחליף אותו. בפעם השלישית כתבתי, בדומה למקור, שאין לו זמן לשתות – אין פועל אחר שיתאר את הפעולה הכללית הזאת באופן טבעי ומדויק. בפעם הרביעית כתבתי, כמו במקור, שהוא שותה כמו גמל, זה הביטוי המתאים למשמעות. פעמים רבות דווקא הפועל הפשוט הוא גם הפועל המדויק ביותר.
"הרים את הקנקן ומזג": פירוט ופיצול שיוצרים מכניות
במקור נכתב: "שמוליק הרים את הקנקן ומזג לעצמו כוס מים. הוא לגם את המים במהירות".
המקור מתעכב על כל שלב בפעולה: הרמת הקנקן והמזיגה לכוס מים. נוצרת תחושה של הסברת יתר. כאשר מצטברים פרטים מסוג זה לאורך הטקסט, הוא נעצר שוב ושוב על פעולות טכניות שאינן מקדמות את הסיפור. מתקבלת קריאה כבדה, טכנית ומסורבלת.
הנקודה מפרידה בין המזיגה לשתייה. כאשר כל פעולה מוצגת כיחידה עצמאית, ההתנהגות האנושית מתפרקת לרצף של פעולות נפרדות. כל פעולה מקבלת גבול חד וברור, ונוצרת תחושה מלאכותית של התנהגות מכנית. נוסף על כך נוצר גם עודף דרמטיות, כאילו כל פעולה היא אירוע העומד בפני עצמו, או כאילו הדמות עוברת שלב חדש בכל פעם. נוצר כאן גם מתח פנימי נוסף. מצד אחד, הטקסט מבקש לתאר פעולה מהירה – שמוליק שותה במהירות. מצד אחר, הפיצול לשני משפטים מאט את הקצב. כלומר, התוכן מתאר מהירות, אך המבנה התחבירי מייצר דווקא איטיות. המבנה סותר את המשמעות שהוא אמור לייצג.
הוספת פעולת הרמת הקנקן יצרה מלכוד והובילה לפיצול. אילו המשפט היה מתחיל במזיגת המים, היה אפשר להמשיך באופן טבעי אל השתייה: "שמוליק מזג לעצמו מים מהקנקן ושתה אותם במהירות." אך מכיוון שהמשפט נפתח בפעולת הרמת הקנקן, הבחירה הותירה במשפט מקום לשתי פעולות בלבד – הרמת הקנקן ומזיגת המים. פעולת השתייה נדחקה למשפט הבא, וכך נשבר הרצף הטבעי של הסצנה. נראה שכאן פועלת תפיסה שלפיה כל שלב בתהליך צריך לקבל ביטוי מפורש בטקסט. אם שמוליק מזג מים, צריך קודם לתאר שהוא אחז בקנקן. אלא שהאחיזה כבר כלולה בפעולת המזיגה. אין אפשרות למזוג בלי לאחוז בקנקן, ולכן תיאור האחיזה אינו מוסיף משמעות חדשה לסצנה. הוא רק מפרק את הפעולה לחלקים קטנים יותר.
בעריכה כתבתי: "שמוליק שתה את המים במהירות ואז מזג לעצמו מים מהקנקן ושוב שתה". אין התעכבות על הקנקן או הכוס, משום שאין להם משמעות בפני עצמם. התיאור נותר רק במידה הדרושה כדי להוביל למה שבאמת חשוב: שמוליק לוגם במהירות ושוב שותה, משום שבעבודה אין לו אף פעם זמן לשתות. כך מוקד הסצנה עובר מן הפעולות הטכניות אל משמעותן, והתיאור כולו נעשה טבעי, זורם ומשכנע יותר. לא כתבתי למשל: "שמוליק שתה את המים במהירות. הוא מזג לעצמו מים מהקנקן ושוב שתה", כיוון שזה היה שובר את הרצף של שתה במהירות ואז מזג ושוב שתה.
