במאמר אני מציגה צרימות שזיהיתי בשתי פסקאות מתוך סיפור, ומסבירה את משמעותן. הניסוחים, בחירת המילים, המבנים התחביריים והמבנה עצמו אינם משקפים כראוי את המשמעיות העולות, את הדמויות ואת העלילה. הם יוצרים סתירות, אי-היגיון ואי-סדר ופוגעים באמינות.
- מאת: עינת קדם
- 12.7.2026
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
הצרימות והפתרונות מגיעים ביחד
אחד הכישורים החשובים בעריכה ספרותית ולשונית הוא היכולת לזהות צרימות. קפיצות, היעדר קשרים בין היחידות, פערים, סתירות לוגיות, חורים בעלילה, חוסר התאמה להלך הרוח של הדמות, לאופן דיבורה, לאופן חשיבתה ועוד.
כפי שאני פועלת בעריכה הספרותית והלשונית בתהליך אחד, כך הזיהוי והתיקון הם פעולה אחת. התיקון נולד מקליטה אינטואיטיבית של משמעויות, ומפרשנות של מה שכבר קיים ביצירה ואין לו ייצוג, או שהוא מיוצג באופן שלא משקף אותו נאמנה, ומהתרגום שלו למה שצריך להופיע בעיניי. ברגע שהצרימה מופיעה, מתבהר לי הכיוון שאליו אוביל את הטקסט. ואולי התהליך פועל בכיוון ההפוך, כלומר מתוך הדרך מתחדדת ההבנה על מה שצרם לי מלכתחילה.
במאמר זה אציג את התהליך הזה בניתוח לשתי פסקאות מתוך הסיפור "הבעל שכר חוקר פרטי כדי לחשוף את בגידת אשתו – וגילה פרט מטורף על המאהב", שכתב גולן פנחס ופורסם באתר mako, במדור שם עיני גולן, ב-5.6.2026.*
במאמר בעריכה הספרותית והלשונית שלי קראתי לדברים בשמם אני מציגה את הפתרונות.
הטקסט המקורי
דביר הגיע לפגישה שקבענו שבור ומדוכדך. הוא החל לספר לי שהוא לא ישן כבר שבוע, מאז שדפי הטילה פצצה ואמרה לו שהיא רוצה להתגרש, על אף שרק לפני שלוש שנים הם התחתנו. לדבריה, קשה לה עם המריבות ביניהם בשנה האחרונה. דביר הודה שאכן היו ויכוחים, בעיקר סביב הרצון שלו להגדיל את המשפחה, אך דפי התנגדה באופן מוחלט.
"אני מביאה ילד רק אחרי חמש שנות נישואים", אמרה לו דפי. לדברי דביר, זו הייתה אמירה קבועה שלה מיום החתונה, והוא הוסיף: "יש כאן משהו נוסף, אין לי ספק בכלל". דביר סיפר שדפי עובדת כמנהלת במוקד שירות לקוחות בחברת תקשורת גדולה. "היא נראית נהדר ומתחילים איתה כל יום. החשש שלי הוא שמישהו גנב את ליבה", אמר דביר בקול חנוק.
הצרימות והתהיות שצצו
אתמקד במהלך החשיבתי שהניע את דביר לפנות לחוקר פרטי ובאופן שבו לדעתי הוא היה צריך להיות מיוצג בטקסט. במאמר זה אסביר באיזה אופן הייצוג שלו לא נכון בעיניי. במאמר נוסף אציג את האופן שבו לדעתי הוא היה צריך להיות מיוצג בטקסט.
התהיות והצרימות קשורים לדרך החשיבה שלי, לעולם הידע שלי, לתפיסות שלי, לאינטליגנציה הרגשית שלי, לעולם הרגש שלי, ניסיון החיים שלי, ולאופן שבו אני תופסת ומפרשת את המציאות, את התנהגותנו של בני אדם, את תגובותיהם, עולמם הפנימי ומערכות יחסים שהם מנהלים עם אחרים.
השאלות שעלו בתוכי היו למשל: מה עורר את חשדו של דביר והניע אותו להגיע לחוקר פרטי? איזה מהלך חשיבתי עבר במוחו לפני שהגיע אליו? אילו סימנים ונתונים הוא אסף? כיצד מדבר אדם שלא ישן שבוע מאז שאשתו הודיעה לו שהיא רוצה להתגרש, ורק מחכה להסביר למישהו – במקרה הזה לחוקר – מדוע הוא משוכנע שהיא לא אומרת לו את האמת? האם הוא ידווח עליה כאילו הוא מוסר מידע יבש, או שינסה לומר מייד מה הוא חושב?
האם אדם שכבר גיבש מסקנה והחליט לפעול, יבטא את המהלך החשיבתי שהוביל אותו לחוקר כהרהור או בטפטוף אקראי של מידע או עצירות, או שידבר בשטף מתוך עמדה שכבר התגבשה אצלו?
המהלך החשיבתי שהוביל את דביר אל החוקר
דביר מגיע לחוקר פרטי לאחר שאשתו הודיעה לו שהיא רוצה להתגרש והציגה לו הסבר תמוה: קשה לה עם המריבות ביניהם בשנה האחרונה. אלא שזו לא המציאות שהוא מכיר. אין ביניהם מריבות, אלא ויכוחים סביב רצונו להביא ילדים עכשיו, בעוד שדפי רוצה להמתין. עמדתה לא חדשה לו. כבר כשהתחתנו דפי הבהירה שהיא רוצה לחכות חמש שנים.
מכאן הוא מסיק שההסבר של דפי לא אמיתי, ולכן חייבת להיות סיבה אחרת לרצונה להתגרש. כשהוא מצרף לכך נתונים נוספים – דפי נראית נהדר, גברים מתחילים איתה לעיתים קרובות, ובמסגרת עבודתה בחברת תקשורת גדולה היא פוגשת גברים רבים – הוא מגיע למסקנה הסתברותית שייתכן שיש גבר אחר בחייה. רק לאחר שרשרת ההסקה הזאת הוא מחליט לפנות לחוקר.
לדעתי, הצרימות שאציג הן תוצאה של שיטת עבודה המתאפיינת בהעלאה גורפת של המשלב הלשוני, קיצור, דחיסת מידע לתוך משפטי שעבוד, איחוד בין רעיונות שאינם קשורים זה לזה, דילוג על שלבי משמעות ועוד.
כתוצאה מכך משתנים הקשרים הלוגיים, נוצרת השטחה, משתבש סדר המסירה הטבעי של המידע, והדמויות מתנתקות מדרך חשיבתן, ממניעיהן ומאופן דיבורן הטבעי.
במקום שהמשפט יצמח מתוך משמעות הסיפור, המשמעות נדחקת, ומתקבל טקסט שנראה סביר למראית עין אך מנותק ממשמעות ורגש.
שרשרת ההסקה מתפזרת בין שתי פסקאות
דביר הגיע אל החוקר לאחר שכבר גיבש מסקנה שלפיה ההסבר של דפי לא אמיתי, ולכן חייבת להיות סיבה אחרת לרצונה להתגרש. אלא שבטקסט שרשרת ההסקה מתפזרת בין שתי פסקאות.
בפסקה הראשונה החוקר מספר, על פי דבריו של דביר, שדפי טוענת ש"קשה לה עם המריבות ביניהם בשנה האחרונה". מייד לאחר מכן מופיעה תגובתו של דביר: "דביר הודה שאכן היו ויכוחים…". שני הקולות מופיעים בזה אחר זה, ללא הפרדה ביניהם וללא מעבר ברור מטענתה של דפי אל תגובתו של דביר. במקום שהקוראים ירגישו שהם עוברים מהטענה אל ההפרכה, שני השלבים מתערבבים, וההפרכה מאבדת מעוצמתה.
הפיצול נמשך גם בפסקה השנייה: גם כאן אין מהלך מחשבתי רציף. הפסקה נפתחת לפתע בציטוט של דפי מנקודת מבט חיצונית של מספר ("אמרה לו דפי"), עוברת להערה קצרה של דביר, קופצת למסקנה, מוסיפה מידע על מקום עבודתה, ומסיימת בהבעת החשד שלו. הקשרים הלוגיים בין השלבים כמעט שאינם מיוצגים, והקוראים נדרשים להשלים בעצמם את החוליות החסרות.
סתירה לוגית
המילים "הודה" ו"אכן" יוצרות סתירה לוגית. הפועל "הודה" מציג את דביר כמי שמאשר את דבריה של דפי, והמילה "אכן" מחזקת עוד יותר את התחושה שמדובר בעובדה מוסכמת.
אלא שדפי טוענת שקשה לה עם ה-מריבות בשנה האחרונה. אם כך, כיצד ייתכן שדביר "הודה" וש"אכן היו ויכוחים"? הדחף המיידי של דביר הוא לא לאשר את גרסתה של דפי אלא להפריך אותה, ואם הוא מאשר, מצופה שיביע הסתייגות כלשהי וידגיש את ההבדל בין המריבות שהיא טוענת להן לבין הוויכוחים שהיו במציאות.
כפי שהוא מבין, ה-מריבות אינן הסיבה לגירושים, משום שאין מריבות אלא ויכוחים, והם אינם תופעה חדשה. הפער הזה שבין המציאות כפי שהוא מכיר אותה לבין האופן שבו דפי מציגה אותה הוא שמעורר את חשדו ומוביל אותו למסקנה שההסבר שנתנה לא אמיתי.
לכן, במקום לראות את דביר מפריך את טענתה של דפי, הקוראים פוגשים ניסוח שלפיו הוא כביכול מאשר אותה. כך נוצרת סתירה בין מה שדביר יודע, חושב ומנסה להוכיח, לבין האופן שבו תגובתו מופיעה בטקסט.
מסמוס המהלך שהוביל לפנייה לחוקר
זה המהלך החשיבתי שיש להניח שדביר גיבש לפני שפנה לחוקר פרטי:
טענתה של דפי; המציאות שדביר יודע עליה;
ההבנה שלו, שההסבר של דפי לא אמיתי;
נתונים נוספים: דפי עובדת בחברה גדולה, היא יפה, גברים מתחילים איתה;
המסקנה שלו: יש גבר אחר בחייה;
הפעולה: לפנות לחוקר פרטי כדי שיעקוב אחריה.
השלבים האלה קיימים בין השורות, אך מפוזרים לאורך הטקסט ולא מיוצגים כשרשרת רציפה. כמובן שאין צורך לציין את כולם במפורש. פירוט כזה יהיה דידקטי, יכביד על הסיפור ויפגע בו. אולם בין השלבים צריכים להיות קשרים עדינים ורמזים שיאפשרו לקוראים לעקוב אחר דרך החשיבה ועולם הרגש של דביר וההתנהגות המותאמת לכך.
"הודה שאכן היו ויכוחים" - אין הנגדה בין מריבות לוויכוחים
התגובה הראשונה של דביר לטענתה של דפי הייתה אמורה להיות ההנגדה שבין המציאות כפי שהוא מכיר אותה, לבין האופן שבו היא מציגה אותה. במקום לומר: "אין מריבות, יש ויכוחים", מופיע הניסוח: "דביר הודה שאכן היו ויכוחים".
לא רק שהמילים "הודה" ו"אכן" יוצרות אישור במקום הפרכה, אלא שגם הוויכוחים מתוארים בעבר – "היו ויכוחים" – כאילו הסתיימו, אף שהם עדיין מלווים את מערכת היחסים. כך נעלמת החוליה הראשונה בשרשרת ההסקה של דביר.
"זו הייתה אמירה קבועה" - ההנגדה נעלמת
גם בהמשך חסרה ההנגדה. דפי אומרת: "אני מביאה ילד רק אחרי חמש שנות נישואים." מייד לאחר מכן נכתב: "זו הייתה אמירה קבועה שלה מיום החתונה."
אלא שהמשפט הזה לא בנוי כחלק מטיעון, אלא כעוד פרט מידע. חסרה מילת ניגוד, כגון "אבל", שתמחיש שזה בדיוק מה שמעורר את חשדו של דביר: אם זו הייתה עמדתה מהיום שהתחתנו, כיצד היא יכולה להסביר באמצעותה את רצונה להתגרש דווקא עכשיו? אם המריבות גברו בשנה האחרונה, למה היא לא אומרת זאת?
דביר לא אומר, למשל: "אבל את זה היא אומרת מאז שהתחתנו." במקום להציג את ההנגדה שהובילה אותו למסקנה שדפי לא אומרת אמת, הטקסט מסתפק במידע יבש.
גם כאן הדברים מתוארים בעבר -"זאת הייתה אמירה קבועה שלה" – כאילו מדובר בעמדה שהסתיימה, אף שהיא עדיין תקפה.
כתוצאה מכך נעלם המהלך המחשבתי של דביר. אם הוא "מודה", "אכן", "היו ויכוחים", וזו "הייתה אמירה קבועה", מדוע הוא חושד בה? כיצד הגיע למסקנה ש"יש כאן משהו נוסף"? הקוראים כבר אינם יכולים לעקוב אחר דרך החשיבה שלו, ולכן גם המניע לפנייתו לחוקר מתמסמס.
"והוא הוסיף" - נתק בין הטענה למסקנה
גם המעבר אל המסקנה חסר. לאחר המשפט "זו הייתה אמירה קבועה שלה מיום החתונה" מגיע המשפט: "והוא הוסיף: 'יש כאן משהו נוסף. אין לי ספק בכלל.'"
אלא שהקשר ביניהם לא נבנה. הטקסט מדלג מן הנתון אל המסקנה בלי לייצג את פעולת ההסקה עצמה.
אנחנו לא חושבים כך. אנחנו פורשים את הנתונים, משווים ביניהם, מזהים את הסתירות, ורק אז מגיעים למסקנה: "אם כך…", "מכאן ש…", "אין מנוס מהמסקנה ש…"
זה התהליך שדביר עבר לפני שהגיע אל החוקר. הוא לא הגיע כדי לחשוב יחד איתו או לערוך סיעור מוחות. הוא הגיע לאחר שכבר גיבש את מסקנתו, וביקש לעבור לשלב הבא – אימות המסקנה באמצעות מעקב. אולם בטקסט אין כמעט ביטוי לקשרים שהובילו אותו אליה.
"דביר סיפר" מנתק את רצף הטיעון
לאחר שקבע: "יש כאן משהו נוסף", הקורא מצפה לראות כיצד דביר מבסס את מסקנתו. במקום זאת נכתב: "דביר סיפר שדפי עובדת כמנהלת במוקד שירות לקוחות בחברת תקשורת גדולה."
גם כאן הפועל "סיפר" פותח נושא חדש ומנתק את רצף החשיבה. במקום לראות את הקשר בין עבודתה של דפי לבין חשדו, הקוראים מקבלים עוד פרט מידע, בדומה לכך שהוא סיפר שהם נשואים שלוש שנים או שלפני שבוע היא הודיעה לו שהיא רוצה להתגרש. מקום עבודתה של דפי לא מוצג כחלק משרשרת ההסקה אלא כעוד עובדה ברצף העובדות.
הנתונים והמסקנה לא מתחברים
המשפט: "היא נראית נהדר ומתחילים איתה כל יום. החשש שלי הוא שמישהו גנב את ליבה" מציג את הנתונים ואת המסקנה, אך לא מייצג את הדרך המחברת ביניהם.
הנתונים, המסקנה והרגש "אמר בקול חנוק" מופיעים בטקסט, אך הקשרים ביניהם כמעט שאינם מיוצגים. עד אותו רגע אין ביטוי ממשי לסערה הנפשית של גבר שלא ישן שבוע, גיבש מסקנה שאשתו מסתירה ממנו את האמת, ומגיע לחוקר כדי להוכיח זאת.
חור בעלילה וחוסר אמינות
נוצר פער בין מה שדביר יודע, חושב ומרגיש לבין האופן שבו הוא מיוצג בסיפור. הפער הזה פוגע הן באמינות הדמות והן בהיגיון העלילתי.
דביר הגיע לחוקר משום שכבר גיבש מסקנה שדפי לא אומרת לו את האמת. הוא הגיע בעקבות כל ה"אבלים" שעברו בראשו: אבל אין מריבות אלא ויכוחים, אבל הם אינם חדשים, אבל עמדתה של דפי בנוגע לילדים ידועה לי מאז תחילת הנישואים. ההנגדות האלה הובילו אותו למסקנה שחייבת להיות סיבה אחרת לרצונה להתגרש.
אלא שבטקסט דביר כמעט לא מבטא את המהלך הזה. הוא לא נזעק, לא מתווכח עם גרסתה של דפי ולא שוטח בפני החוקר את שרשרת ההסקה שהביאה אותו אליו. במקום זאת הוא מצטט, "מודה", "מוסיף", "מספר" ו"אומר". הוא נשמע כאילו הוא מהרהר תוך כדי השיחה, ולא כאדם שהגיע לאחר שבוע של מחשבות, לבטים וחוסר שינה, כשהוא כבר משוכנע שאשתו מסתירה ממנו את האמת.
גם סערתו הרגשית לא נבנית בהדרגה. רק בסוף נכתב שהוא אומר את דבריו "בקול חנוק", בלי לתאר ממש מה הוביל אותו לכך. הנתונים קיימים, גם הפחד קיים, אך הקשר ביניהם כמעט שלא מיוצג. כתוצאה מכך דביר לא נשמע כמו אדם שפנה לחוקר לאחר שגיבש מסקנה, אלא כמו אדם שמעלה מחשבות אקראיות תוך כדי השיחה.
אדם שלא ישן שבוע חשב על הדברים בלי סוף ורק מחכה שהם יפרצו החוצה. לכן קשה להאמין שדווקא מול החוקר, שאליו הגיע כדי לשכנע אותו לפעול, דביר יסתפק בציטוטים, בדיווחים ובהרהורים במקום לפרוש את המהלך שהוביל אותו למסקנתו.
* הקטעים המצוטטים מובאים לצורכי ביקורת, לימוד, מחקר והדגמה מקצועית, בהתאם לעקרונות השימוש ההוגן. הניתוח משקף את תפיסתי המקצועית בלבד. הוא לא מתיימר להציג אמת מוחלטת ולא מביע עמדה על טיבה של היצירה או של העריכה.
