העריכה הספרותית והלשונית של בינה מלאכותית לסיפור יהודה כהן

לסבא שלי יהודה כהן היה סיפור חיים שהתחיל והסתיים במקום אחד – כפר תבור. נולד ב-1922 כבן למשפחת מייסדים, דור שני במושבה, ועד פטירתו ב-2013 מעולם לא עזב את האדמה שאהב. הוא חי את חייו עם חנה, אשתו, והביא לעולם את בתם היחידה, אימי רות.

בביקוריי אצלו הייתי מקליטה את זיכרונותיו. חקלאי בנשמתו, יושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור – סבא היה איש אדמה פשוט. מה שהפך אותו למיוחד היה תואר שבדרך כלל אינו מחמאה: מסחאי. כן, הוא היה אדם פשוט שלמד רק עד גיל 14, כשמאורעות 1936 מנעו ממנו להמשיך ללמוד בתיכון כדורי. במקום זאת, חיים אחרים חיכו לו – הוא הצטרף לקורס נוטרים והפך לשומר.

אבל יהודה היה מסחאי במובן הנאצל של המילה – אדם שנושם את אהבת הארץ בכל תא בגופו. כשהיה מספר, עיניו היו בורקות והתרגשות ניכרה בקולו. הסיפור שהכי אהב לחזור אליו היה על הסליק של כפר תבור.

"אתה יודעת," היה אומר לי תמיד בחיוך שובב, "בזמנים ההם הייתי אחראי על הסוד הגדול ביותר של הכפר."

 הסליק הכיל ארסנל מרשים: שלושים רובים, מקלע פולני, מאות כדורים, מרגמה, פגזים ורימוני יד. בחכמה מקומית ויצירתיות, הנשק נעטף בנייר צלופן, נמשח בגריז והוחבא בצינורות שהוטמנו מתחת למרצפות בית המורים ומזכירות הכפר.

פעם בשנה, בחסות החשכה, היו מוציאים את הנשק לניקוי ולתחזוקה. ביום, כשסכנת הגילוי הייתה גדולה, הוסתרו כלי הנשק בעליית הגג של בית הכנסת. סבא תיאר את המבצעים הללו כאילו התרחשו אתמול.

אך הסיפור שתמיד גרם לו להתרגש במיוחד התרחש ב-1945. ההגנה הציעה לכפר תבור לרכוש רובה אנגלי ותת-מקלע תמורת 45 לירות. למימון הרכישה, סבא ומרדכי קרניאל פירקו ומכרו פסי ברזל מבריכת המים הישנה. הם רכשו את הנשק, אבל אז התגלה שתת-המקלע פגום וההגנה דרשה להחזירו.

סבא, שזה עתה סיים קורס מ"כים, נשלח להחזיר את הנשק למטה בכנרת. כנוטר, יכול היה לשאת את הרובה בגלוי, אבל את תת-המקלע הפגום פירק והסתיר במזוודה. הוא עלה על אוטובוס במדי נוטר, הניח את המזוודה ליד הנהג, והתיישב מאחור.

קולו של סבא היה רועד מעט כשהיה מגיע לחלק הדרמטי: בתחנת כפר קמא עלו לאוטובוס חיילים צ'רקסים עם קציניהם. קצין בדרגת מיג'ור נתקל במזוודה החשודה ושאל בערבית: "של מי המזוודה?"

שקט השתרר. הנוסעים קפאו. סבא סיפר איך הזיעה טפטפה במורד גבו. המיג'ור חזר על השאלה, אך איש לא ענה. כשהקצין איבד סבלנות ושאג את שאלתו בפעם השלישית, סבא ידע שאין ברירה.

"קמתי," היה מספר בדרמטיות, עיניו נוצצות בזיכרון, "הסתכלתי לו ישר בעיניים ואמרתי – 'אני בעל המזוודה'." רגע ארוך של מתח שבו סבא היה בטוח שנתפס.

אך המיג'ור רק הנהן: "אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב."

כשסבא היה מסיים את הסיפור, תמיד היה צוחק ומוסיף: "ידעתי שלא אמשיך בנסיעה הזאת, אבל המזל שיחק לי. אפילו המיג'ור לא שיער שיש לי באמת נשק במזוודה!"

בכל פעם שביקרתי בכפר תבור, כשעברתי ליד הספרייה הישנה, הייתי מסתכלת על הרצפה ומחייכת. מתחת למרצפות הפשוטות הללו הסתתר פעם סוד שסבא יהודה, המסחאי הפשוט והאוהב, שמר בגאווה ובמסירות.

——————————————–

"ראית?" היה מסיים סבא את סיפורו עם ניצוץ בעיניים, "לפעמים דווקא הפשטות מצילה. המיג'ור חיפש משהו מתוחכם, אבל לא העלה בדעתו שהאמת הפשוטה היא המסוכנת ביותר."

כיום, כשאני חולפת על פני הספרייה של כפר תבור, איני רואה רק בניין. אני רואה את המסירות השקטה של אנשים כמו סבא יהודה, שבלי הבטחות גדולות או דיבורים רמים, פשוט עשו מה שנדרש. לא בגלל תהילה או הכרה, אלא מתוך אהבה עמוקה למקום שבו נולדו.

אולי זה מה שהופך "מסחאי" לתואר כבוד. לא ההשכלה או התחכום קובעים את ערכו של אדם, אלא יכולתו לאהוב ולהיות נאמן למה שהוא מאמין בו. סבא יהודה לימד אותי שהגבורה האמיתית נמצאת לפעמים דווקא בפשטות, בעמידה איתנה מול סכנה, ובאומץ השקט של אלה שנשארים נאמנים לאדמתם.

זהו המסחאי האמיתי – אדם שיודע מי הוא, מה חשוב לו, ומוכן לעמוד מאחורי זה. וזה, אולי יותר מכל דבר אחר, היה סבא יהודה כהן.