עכשיו שמאלה, עינת: עריכה ספרותית ולשונית של סיפור חיים

אתמול עשיתי טסט לאוטו. לפני שיצאתי מהבית מרחתי אודם. אני לא נוהגת להתאפר, אבל האינטואיציה הנשית שלי אמרה לי שזה אף פעם לא מזיק להיראות הכי טוב שאפשר כשהולכים למקום ששולטים בו גברים.

חיכיתי באוטו בתור בכניסה לדינמומטר ביד אליהו תל אביב. כשהגעתי למעבר הצר לקראת השטח הרחב שבודקים בו את הרכבים, מישהי שעמדה לפניי עם יונדאי לבנה עצרה את הרכב שלה, יצאה ממנו, נעלה אותו ונעלמה, וככה תקעה אותי מאחור. צפצפתי לה כדי שתחזור, היא לא חזרה. רציתי לרדת במעלון ולחפש אותה, אבל כמובן שלא יכולתי, המעבר הצר לא אפשר את פתיחת המעלון. ובכלל, לכבות את המנוע (מנגנון הבטיחות לא מאפשר ניתוק של הכיסא בלי כיבוי של הרכב), לפתוח את המעלית, לרדת למטה, לחזור לאוטו ולעשות את כל הפעולות הנדרשות בהנעת רכב עם מערכת חשמלית כשמאחוריי משתרך תור ארוך של נהגים עצבניים, זה ממש לא מומלץ.

נכים עם רכב מסחרי מכירים את הבעיה הזאת. לפעמים נתקעים בחוץ כי מישהו חנה מול המעלון וחסם את הכניסה, ולפעמים תקועים בתוך האוטו ללא יכולת לצאת ממנו כיוון שאין לאן לפתוח את המעלון. אני זוכרת פעם שעמדתי לצאת מרחבת חניה, מישהי רצתה לחנות במקומי והתקדמה עם הרכב שלה, חסמה את היציאה היחידה לכביש ולא אפשרה לי לצאת. היא הייתה רחוקה ממני. ניסיתי לסמן לה ביד שתיסע לאחור עם הרכב, אבל לא יכולתי להושיט אותה הצידה ולמעלה. צעקתי לה שתזוז לאחור, היא לא זזה ממקומה. הגברתי את קולי, היא סימנה לי שהיא לא שומעת. הבנתי שהיא מצפה שארד מהאוטו ואדבר איתה, אבל לא יכולתי לרדת, לא היה מקום לפתיחת המעלון. היא המשיכה להישאר באוטו שלה, אני באוטו שלי. לבסוף היא יצאה והתקרבה אליי.

"אני רוצה לחנות במקומך, למה את לא יוצאת?" היא כעסה.

"אני צריכה שתיסעי קצת אחורה כדי שאוכל לצאת לכביש", אמרתי לה.

"אה, לא הבנתי אותך. למה לא אמרת לי?"

ניסיתי, לעזאזל, ניסיתי.

בחזרה לדינמו. הנהגים שחיכו מאחוריי ברכב עדיין לא ידעו שאני עומדת במקום בגלל היונדאית שלפניי, הרכב שלי הסתיר להם את מה שקורה. גבר כבן ארבעים ניגש לחלון של הרכב שלי.

"מה קרה?" הוא שאל בחיוך רחב.

"תראה איך היא תקעה אותי כאן", התלוננתי.

"אל תתרגזי, העולם יפה", הוא אומר לי.

מה אל תתרגזי. אני באטרף בהמתנה מורטת עצבים לתשובה ממשרד השיכון על הדירה, רק היונדאית הזאת חסרה לי עכשיו.

"אבל זה מעצבן. תראה מה היא עשתה, למה להעמיד את האוטו דווקא כאן במעבר הצר כשהיא חוסמת את כולם?"

"מה לעשות, ככה זה אנשים".

"זה לא בסדר, תקרא לה שתחזור לאוטו, אתה עובד כאן". היה לו סווצ'ר דומה לזה שלבשו עובדי המקום.

"אני לא עובד כאן, באתי לעשות טסט. שמעתי שצפצפת ובאתי לראות מה קרה. אקרא לה".

היונדאית חזרה לרכב. התקדמתי פנימה. יופי, אני בתוך הרחבה. עכשיו צריך לטפל בתשלום. הבחור עדיין עמד לידי.

"אתה מוכן לקרוא לאחד העובדים שיבוא לעזור לי?" ביקשתי.

"מה את צריכה?"

"להעביר את הטפסים בדואר".

"לא צריך לקרוא להם. אני אעזור לך. תביאי לי רישיון נהיגה, ביטוח חובה וטופס טסט".

נתתי לו. אחרי רגע הוא יצא מהדואר. "צריך לשלם 110 שקל". אחרי דקה חזר עם עודף.

"תודה רבה, אתה מקסים", חייכתי אליו עם האודם.

תורי הגיע. שלומי מדינמומטר טיפל בי.

"עינת, תזיזי את ההגה ימינה, עכשיו שמאלה, עינת. וינקר ימינה עינת. עינת, וינקר שמאלה. תני גז עינת. עוד קצת, עינת, עוד קצת עינת".

עינת. עינת. עינת. אני כל כך אוהבת שאנשים הוגים את השם שלי, זה חם ואישי, נותן תחושה של נוכחות, של התייחסות אישית. בקיבוץ שגרתי בו שרבבנו בכל משפט את השם: "אבל עינת, את צריכה להבין ש…", "עינת, זה לא אומר שזה בסדר".

במוקדי שירות הבינו שזה תורם לקשר עם הלקוח, ובצ'טים הם משיבים כל הזמן תוך אזכור השם הפרטי. "אשמח לעמוד לשירותך עינת". בטח יש להם שם שבלונה כזאת עם משפטים קבועים שרק צריך להכניס בתחילת השיחה את שם הלקוח. בשיחות הטלפון זה לא קורה. לרוב אני מגיעה לשירות הודעות חיצוני או למוקד טלפוני של חברה חיצונית. היום במסגרת מה שהם מכנים התייעלות, זה כמעט בלתי אפשרי להגיע ולדבר עם הפקידים. הם לא נגישים. או שהם קוראים לי "גברתי", והכי מעליב זה "גיברת".

לפני חודש הייתה בעיה עם העברת השם שלי לחשבון המים אחרי שעברתי דירה. בארנונה כבר העברתי את שם הצרכן לשמי. מילאתי את הטפסים וביקשתי ממי רמת גן שיחליפו גם שם. הגעתי למוקד שירות טלפוני. הם אמרו שתחילה עליי להחליף את השם בארנונה בעיריית רמת גן. אמרתי שכבר החלפתי, הם אמרו שמופיע אצלם שם אחר ושעליי לדבר עם העירייה. התקשרתי לארנונה. הגעתי למוקד שירות טלפוני. הם אמרו שהשם שלי מופיע בארנונה ושהכול בסדר. ביקשתי שידברו עם מי רמת גן ויאשרו שזה אכן כך, אבל הם אמרו שהם לא בקשר עם מי רמת גן ושעליי לפנות אליהם בעצמי. ביקשתי לדבר עם מישהו מעיריית רמת גן, הם אמרו שזה בלתי אפשרי. התקשרתי למי רמת גן, הגעתי למוקד הטלפוני. אמרתי להם שבעיריית רמת גן אישרו שהשם שלי מופיע. במוקד של מי רמת גן אמרו שאצלם מופיע שם אחר. ביקשתי לדבר עם מישהו ממי רמת גן, הם אמרו שזה לא אפשרי. ביקשתי שידברו עם עיריית רמת גן, הם אמרו שזה לא אפשרי. אמרתי להם שאי אפשר להסדיר דברים כשאני בתווך בין מוקד טלפוני אחד לאחר, שזה לא בסדר, שזה מאלץ אזרחים להגיע אליהם פיזית ושזה לא אמור להיות כך ומקשה בייחוד על אנשים עם מוגבלות. לא אמרתי דבר על כך שכל השיחות איתי מתנהלות בלי אף עינת אחד.

העיקר שבסוף קיבלתי בדינמו את המדבקה הכחולה של 2015.

עינת, סעי בזהירות עינת, ואל תתרגזי עינת. תקווי לטוב, עינת.