איך נפלו גיבורים: עריכה ספרותית ולשונית של סיפור חיים

זה היה שלשום, בדרכי לרכב שלי. אישה כבת חמישים צעדה על המדרכה, לפתע היא מעדה על בליטה קטנה מברזל והשתטחה על הארץ. לא יכולתי לעזור לה לקום אבל נשארתי לצידה. היא קמה ונעמדה והחלה לאסוף לאט את הדברים שנפלו מהתיק והתפזרו לכל עבר. שאלתי אותה אם היא רוצה שאקח אותה ברכב שלי. היא הודתה לי ואמרה שהיא בסדר. האירוע הזה החזיר אותי שתים עשרה שנה אחורה, לכל הפעמים שבהן נפלתי בבית כשאני לבד או בחוץ. הבום הזה שאת אף פעם לא צופה אותו, שמשכיב אותך על הרצפה בבת אחת ומעמת אותך עם האכזריות של החיים. איך לפני שנייה היית למעלה ועכשיו את למטה.

אני נזכרת באותם ימים. גרתי אז עם שותף בדירה שכורה בתל אביב. באותן שנים הצליעה שלי, שהחלה באופן מרומז והדחקתי אותה, כבר הייתה בולטת. הדירה שגרתי בה לא הייתה מטונפת אבל גם לא ממש נקייה. במצבי מילאתי איכשהו את חלקי בניקיון ככל שיכולתי. פה ושם היו ג'וקים בדירה, ותפקידו של עודד השותף שלי היה להרוג אותם. הוא היה אלוף בזה. אבל היה ג'וק אחד גדול שלא הצלחנו לתפוס. הוא היה ערמומי ותמיד הצליח להתחמק מהנעל הענקית מידה 46 של עודד. מתרוצץ לו כמו מלך מחדר לחדר, מפינה לפינה, מכאן לשם, עושה מה שבא לו. לא לאורך זמן. לבסוף הנעל של עודד השיגה אותו. זהו, הג'וק הזה לא יפריע לנו יותר.

אלא שלעודד היה הרגל מגונה. את הג'וקים שהרג הוא לא פינה, והשאיר אותם על הרצפה. כנראה עצלנות, אולי מעין תזכורת לגבורתו הגדולה או מחווה של רחמים. זה לא הפריע לי במיוחד, גם לא הפעם. בכל פעם שעברתי ליד הג'וק המובס לגלגתי עליו: חשבת שאתה גיבור גדול, אה? חשבת שאתה חכם? תראה לאן הגעת.

אחרי כמה ימים חזרתי לדירה עם שקיות מהסופר. היה לי קשה מאוד לסחוב אותן במדרגות עד לקומה השנייה. כשעודד נמצא אני מתקשרת אליו והוא יורד לעזור לי, אבל באותם רגעים הוא לא היה בבית. הייתי מותשת. תנועה אחת לא נכונה כשפתחתי את הדלת בכניסה, וטראח, נמרחתי על הרצפה.

שכבתי כך על הרצפה. תמיד כשזה קורה לי אני צריכה כמה דקות של שקט עם עצמי. כשאני נופלת לבד בבית אין מי שיעזור לי, אבל לפחות נחסכת ממני ההמולה מסביב. בחוץ אנשים מתקהלים סביבי ומייד מתחילים להיכנס לשורה של פעולות שבמהלכן נתלשת לי יד, נעקרת לי עין, נמחצים לי הציצים, נופלים לי המכנסיים וכואב לי, הכול כואב נורא. הם נלחצים ורוצים לעזור מבלי לדעת איך עוזרים לאדם עם מוגבלות. אחר כך הם הולכים ואני נשארת עם ההלם והכאב. איך, איך זה קרה לי? איך הגעתי לזה? למה?

אז נשארתי לשכב ככה בשקט על הרצפה הקרה, מנסה לעכל את מה שקרה לי ולהתאושש בזמן שלי. לאט לאט הרמתי את הראש והסתכלתי סביבי. השקיות מהסופר היו קרועות, כל הדברים שקניתי היו פזורים על הרצפה. ושם, בין העגבניות לקופסת הגבינה שנמחצה לגמרי, ראיתי אותו. את הג'וק. הוא הביט בי ישירות, אני הבטתי בו. זה היה רגע של אמת. ראיתי בעיניו את התבוסה שלי. אז מה, הוא אמר לי, חשבת שאת גיבורה גדולה, אה? לא הצלחת להתחמק. הנעל הגדולה של החיים תפסה אותך. עכשיו את על הרצפה בדיוק כמוני.

אחרי דקות ארוכות התחלתי לקום לאט. אז עוד יכולתי להתרומם בעצמי. אספתי את העגבניות אחת אחת, את הגבינה, את הלחם, את החלב. לקחתי חתיכת נייר טואלט, אספתי לתוכה את הג'וק וזרקתי לפח הזבל. כשעודד הגיע ביקשתי ממנו שיוריד את הזבל למטה.