מיקום שמה של הדמות הוא חלק מניסוח בעריכה ספרותית ולשונית (התרמית)

משמעות, מנגינה ואינטואיציה בעריכה ספרותית ולשונית

אני הקוראת והעורכת

במאמר הכדור עדיין אצל שמוליק!" כשהמספר הופך לכרוז במשחק כדורגל

כתבתי על חזרות במסגרת תבנית אוטומטית של מסירה. דמות פועלת, מזהים אותה בשמה או בתפקידה. דמות אחרת פועלת, מזהים אותה. חוזרים לראשונה, מזהים אותה שוב. מתחילה פעולה חדשה, שוב מזהים. המספר מפסיק לספר סיפור ומתחיל ללוות אותו ככרוז.

ייתכן שרוב הקוראים כלל לא יבחינו בחזרות שהדגמתי – "שמוליק", "עליזה", "קורמן", "המים", "הכוס", "אמו", "האם" – אבל כשאני עורכת ספר, השאלה אם קוראים אחרים יבחינו בכך לא מעסיקה אותי. 

כשאני עורכת אני קוראת את המשפט בתוך ההקשר שלו וחווה את הטקסט. אם משהו צורם לי, אני מתקנת אותו. זה עובד באופן אינטואיטיבי: צרימה, תיקון; צרימה, תיקון. הרגישות לטקסט, הניסיון, האוזן המוזיקלית, הבנת המשמעות ותחושת המינון פועלים יחד בזמן אמת. במאמר "הצרימות צצות מתוך העולם שלי כעורכת ספרותית ולשונית" כתבתי שהצרימות שאני מזהה והפתרונות שאני בוחרת קשורים לדרך החשיבה שלי, לעולם הידע והרגש שלי, לניסיון החיים שלי ולאופן שבו אני תופסת ומפרשת את הטקסט.

הפירוק מגיע כשאני מסבירה את השיקולים. במאמרים ובהדגמות אני חוזרת אל המקומות שבהם ערכתי, מפרקת את הצרימה לגורמים ומנסחת במילים מה התרחש שם. אבל אין נוסחה. חזרה יכולה להיות מדויקת במקום אחד וצורמת במקום אחר. לפעמים השם נדרש לבהירות, לפעמים הוא מונע עמימות, לפעמים הוא מחזיר דמות למוקד לאחר התרחקות ממנה, ולפעמים דווקא החזרה עליו יוצרת את ההדגשה, הקצב או המשמעות הרצויים.

ההכרעה לא מתקבלת באמצעות בחינת המשפט הבודד. צריך לשמוע מה היה לפניו ומה בא אחריו ולבחון מה הבחירה עושה בתוך הרצף. מי נמצא במוקד, מה כבר נבנה, מה היחסים בין הדמויות, אם חל שינוי בנקודת המבט, מה מידת הקרבה לדמות ומה יקרה לקצב, למנגינה ולאווירה אם נבחר בשם ולא בכינוי גוף.

שמה של הדמות הוא חלק מהניסוח

הבחירה בין "שמוליק" ל"הוא", בין "עליזה" ל"היא" ובין "אמו", "האם" ו"היא" אינה החלטה נפרדת שאפשר לקבל לאחר שהמשפט כבר נוסח. היא חלק מהניסוח עצמו. הבחירה הזאת קובעת את הטון, את הקצב, את המנגינה ואת מידת הקרבה לדמות.

"שמוליק" מציג את שמוליק; "הוא" ממשיך איתו. "אמו" מציגה את הדמות דרך היחס שלה לבנה; "היא" מאפשרת לה להמשיך להתקיים בתוך הרצף שכבר נבנה. במקרים מסוימים החזרה לשם יכולה להאיר את הדמות ולהחזיר אותה למרכז. במקרים אחרים היא קוטעת את ההמשכיות, יוצרת ריחוק או מחזירה את הדמות להגדרה שכבר אין צורך בה.

גם "המים" בדוגמה "שמוליק הרים את הקנקן ומזג לעצמו כוס מים. הוא לגם את המים במהירות" שייכים לאותו עניין. הבחירה אם לחזור על "המים", להשמיט אותם או לבנות את הפעולה אחרת אינה החלטה טכנית על אזכור. היא חלק מהמנגינה ומהאופן שבו הפעולה כולה מסופרת.

אינטואיציה, תחושת בטן ואוזן מוזיקלית

בזמן העריכה הרבה מההחלטות שלי מגיעות כתחושת בטן. משהו צורם, והכיוון לתיקון מגיע איתו. האוזן שומעת שהשם מכביד, שהכינוי זורם טוב יותר, שהחזרה הגיעה מוקדם מדי או שדווקא עכשיו חסר השם כדי להחזיר את הדמות למרכז.

לשם כך נדרשים אוזן מוזיקלית, רגישות לקצב, תחושת מינון, אינטואיציה ספרותית וטוב טעם. אי אפשר לכמת אותם באמצעות מספר המשפטים שעברו מאז האזכור האחרון. גם אי אפשר לקבוע מראש כמה פעמים מותר להזכיר שם. צריך להרגיש את הרצף.

תחושת המינון חשובה במיוחד. אותה בחירה יכולה לעבוד פעם אחת ולהכביד בפעם החמישית. חזרה אחת יכולה ליצור הדגשה יפה, ורצף של חזרות יכול להפוך אותה לתבנית מכנית. המינון לא נמצא במילה עצמה. הוא נוצר ביחסים שבינה לבין כל מה שסביבה.

האינטואיציה נשענת על ניתוח המשמעות

לצד תחושת הבטן פועל ניתוח של הטקסט. צריך להבין מי נמצא כרגע במוקד, מה כבר התרחש, מה הדמות יודעת, מה הקוראים כבר יודעים, אם נכנסה דמות נוספת, אם נוצרה עמימות, אם השתנתה נקודת המבט ומה המשמעות של כל אחת מהאפשרויות.

האינטואיציה והניתוח לא פועלים אצלי כשני שלבים נפרדים. הניתוח מזין את הרגישות לטקסט, והרגישות מאפשרת לקלוט במהירות דברים שלא תמיד מנוסחים בזמן העבודה כשיקול מודע. לכן לעיתים אני יכולה להרגיש מיד ש"היא" נדרש במקום "אמו", ורק כאשר אני חוזרת אל הדוגמה לצורך מאמר, לפרק את הצרימה ולהסביר שהבחירה משפיעה על הקרבה לדמות, על נקודת הייחוס ועל הרצף.

החלטה ספרותית ולשונית בתוך רצף ספרותי

וכאן נמצאת מבחינתי הבעיה בהפרדה בין עריכה ספרותית לעריכה לשונית בפרוזה. עריכה לשונית לא אמורה לנסח את היצירה. ברגע שהיא משנה "הוא" ל"שמוליק", מוסיפה שוב את "המים", מחליפה מבנה של משפט או מסדרת מחדש את מסירת המידע, היא כבר נוגעת בניסוח. בפרוזה, ניסוח הוא לא מעטפת לשונית שאפשר להפריד מהיצירה. הוא הקצב שלה, הקול שלה, המנגינה שלה, המרחק מהדמויות והדרך שבה הסיפור נע.

בפועל, בעולם הספרים עריכה לשונית עוסקת פעמים רבות בניסוח. היא רואה את תפקידה כמגביהה של המשלב הלשוני, מפסקת, מבהירה ומוסיפה מידע. לדעתי, זה לא תפקידה. כאשר ההחלטות האלה מתקבלות מתוך דפוסים של כתיבה עיונית ולא מתוך ניתוח ספרותי, עלולה להיווצר התופעה שהדגמתי כאן: כל דמות מזוהה שוב כדי שיהיה ברור מי פועל, כל פרט נמסר במפורש כדי שלא יחסר מידע, כל קשר מוסבר וכל יחידה מקבלת מבנה מסודר משלה.

התוצאה יכולה להיות טקסט מכני וטכני. הבחירות מצטברות. עוד זיהוי, עוד הסבר, עוד פרט, עוד מבנה קבוע. בהדרגה הניסוח מפסיק לנוע עם הסיפור ומתחיל למסור אותו.

לכן ההחלטה אם לכתוב "שמוליק" או "הוא" לא יכולה להישאר לשלב נפרד. היא צריכה להיבחן בתוך מערכת שלמה של שיקולים ספרותיים ולשוניים בעריכה ספרותית ולשונית, יחד עם כל שאר הבחירות שמעצבות את הסיפור.

אין כאן כלל שצריך ללמוד וליישם. יש טקסט שצריך להקשיב לו. יש משמעות שצריך לנתח, מנגינה שצריך לשמוע, קצב שצריך להרגיש ומינון שצריך לדעת לזהות. השם, כינוי הגוף וההשמטה הם חלק מהכתיבה עצמה, ולכן כל בחירה ביניהם היא בחירה ספרותית ולשונית.