"כש" מגביהה את המשלב הלשוני, אך פוגעת במשמעות ובמנגינה (התרמית)

ניתוח השימוש ב"כש" בסיפור "התרמית" – קורמן

בסיפור "התרמית", עליזה מספרת לשמוליק, מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, איך היא הגיעה למסקנה שמזי רצחה את שלושת ילדיה במסגרת הונאה ביטוחית:

"מזי ומשה שקעו בחובות לפני כמה שנים לאחר שפשט משה את הרגל. הם לפני ארבע שנים ביטחו את ילדיהם בסכום כסף גדול מאוד. ואז הילדים התחילו למות זה אחר זה. אם לא תעצור אותה, גם הבת היחידה שנותרה תיעלם מן העולם הזה".

"קורמן הוא סוכן הביטוח שלי. כשבאתי לחדש את הביטוח על הדירה שלי, יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת. כשישבתי ליד השולחן של קורמן, ראיתי טפסים מונחים על השולחן. כשקורמן קם להביא את הטפסים שלי, הצצתי בטפסים שעל השולחן. ראיתי את שמות הילדים. אני יודעת לחבר אחד ועוד אחד".

אדון בפסקה על סוכן הביטוח קורמן.

צפיפות החזרות יוצרת מנגינה מכנית

יש כאן שלושה משפטים באותה תבנית:

1. כשבאתי לחדש את הביטוח על הדירה שלי, יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת.
2. כשישבתי ליד השולחן של קורמן, ראיתי טפסים מונחים על השולחן.
3. כשקורמן קם להביא את הטפסים שלי, הצצתי בטפסים שעל השולחן.

מבחינה מוזיקלית יש אותה פתיחה, אותו מבנה ואותה נפילה של המשפט שלוש פעמים. האוזן כבר יודעת מה עומד להגיע.

בפסקה קצרה של 48 מילים, "כש" מופיעה 3 פעמים, "קורמן" 3 פעמים, "טפסים" 3 פעמים ו"שולחן" 3 פעמים.

• "כש": כשבאתי לחדש, כשישבתי ליד השולחן, כשקורמן קם להביא
• השם קורמן: קורמן הוא, השולחן של קורמן, כשקורמן קם
• המילה טפסים: ראיתי טפסים מונחים, כשקורמן קם להביא את הטפסים שלי, הצצתי בטפסים שעל השולחן.
• המילה שולחן: כשישבתי ליד השולחן של קורמן, ראיתי טפסים מונחים על השולחן. הצצתי בטפסים שעל השולחן.

החזרות מצטברות זו על גבי זו ויוצרות מנגינה קבועה ומכנית: כש… קורמן… שולחן… טפסים; כש… קורמן… טפסים… שולחן; כשקורמן… טפסים… שולחן. הקוראים שוב ושוב מוחזרים לאותם שמות, חפצים ומבנים תחביריים.

סגנון של כריזה והבהרה

זוהי אותה תפיסת מסירה שכתבתי עליה ב"הכדור עדיין אצל שמוליק!" כשהמספר הופך לכרוז במשחק כדורגל. הצורך להבהיר לקוראים בכל שלב מי פועל, במה הוא פועל והיכן הפעולה מתרחשת. קורמן עדיין קורמן, הטפסים עדיין הטפסים והשולחן עדיין השולחן – ובכל זאת הטקסט מזהה אותם מחדש.

בפועל יש כריזה מאחורי הסצנה: קורמן. השולחן של קורמן. הטפסים. הטפסים שלי. הטפסים שעל השולחן. השולחן. שוב השולחן. אף שהקוראים נושאים איתם את המידע שכבר נמסר, הטקסט ממשיך למסור אותו. החזרות המילוליות מצטרפות לחזרת "כש" ולרצף הפעולות המפורקות, ויחד הן יוצרות את אותה תחושה מכנית: הכול נאמר, הכול מזוהה, הכול ממוקם – ושום דבר לא מורשה פשוט להישאר בתודעת הקוראים ולהמשיך משם.

תבנית תחבירית שבה כש-X קרה, קרה Y

נוצרת תבנית תחבירית שבה כש-X קרה, קרה Y. הסיפור לא מתפתח באופן חופשי. כל שלב נארז באותה מסגרת.

כשבאתי – מזי יצאה.
כשישבתי – ראיתי.
כשקורמן קם – הצצתי.

זה כמעט שקול ל:

בשעה 10:00 – מזי יצאה.
בשעה 10:10 – ראיתי טפסים.
בשעה 10:20 – הצצתי בהם.

הקוראים מקבלים תשובה לשאלה מתי כל דבר קרה ביחס לדבר אחר. זה מסביר למה הקטע נשמע דיווחי. "כש" משעבד בכל פעם אירוע אחד לאחר כנקודת זמן: בזמן שבאתי, בזמן שישבתי, בזמן שקורמן קם. כך הפעולות הופכות לאמצעי – סימוני זמן ולא עומדות בפני עצמן.

הבלעה תחבירית, המידע מאבד מעמד

המבנה התחבירי כבר מארגן עבורנו את ההיררכיה של המידע. מה שנכנס לפסוקית ה"כש" נדחק לרקע, ומה שבא במשפט העיקרי מקבל את מרכז הבמה.

כשבאתי לחדש את הביטוח על הדירה שלי – משני.
יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת – עיקרי.

כשישבתי ליד השולחן של קורמן – משני.
ראיתי טפסים מונחים על השולחן – עיקרי.

כשקורמן קם להביא את הטפסים שלי – משני.
הצצתי בטפסים שעל השולחן – עיקרי.

כלומר, הטקסט לא רק מספר לנו מה קרה; התחביר מחליט מראש מה עלינו לתפוס כרקע ומה כאירוע המרכזי. העובדה שקורמן קם להביא את הטפסים שלה אינה בהכרח רק רקע ל"הצצתי". אם הקימה שלו היא זו שמאפשרת לה להציץ, יש ביניהן קשר סיבתי-עלילתי שצריך להיבנות. הכנסת הפעולה ל"כשקורמן קם…" הופכת אותה לאמצעי תחבירי שמשרת את הפעולה הבאה, במקום לתת לה להתקיים כחלק מההתרחשות.

"כשבאתי לחדש את הביטוח…" – עצם הגעתה של עליזה למשרד היא תחילתו של האירוע, אבל התחביר כבר מניח אותה בצד ומורה לנו: זה רק הרקע; הדבר שחשוב עכשיו הוא שמזי יצאה.

פסוקיות "כש" מארגנות את המידע בהיררכיה של עיקר וטפל. הפעולה שבתוך פסוקית הזמן הופכת לרקע, לנסיבה או לאמצעי לפעולה שבמשפט העיקרי. כאשר המבנה הזה חוזר שוב ושוב, פעולות שהיו יכולות להשתתף באופן שווה בבניית הסצנה נעשות משניות מראש: כשבאתי – רקע; יצאה מזי – עיקר. כשישבתי – רקע; ראיתי – עיקר. כשקורמן קם – רקע; הצצתי – עיקר. במקום שהמשמעות תקבע את היחסים בין האירועים, התבנית התחבירית קובעת עבורנו מה חשוב ומה משני.

המידע לא נמחק, הוא מאבד מעמד. הוא הוכנס למבנה שמורה לקוראים לחלוף עליו בדרך אל "העיקר". זו הבלעה תחבירית.

קשרים מלאכותיים

נוצרים קשרים מלאכותיים. "כשקורמן קם… הצצתי" יוצר קשר בעייתי במיוחד: קימתו של קורמן מוצגת כמעט כתנאי שאפשר את ההצצה — ומכאן מתקבלת אותה תחושה שהיא חיכתה להזדמנות לחטט.

רצף של פעולות רובוטיות

הפירוק לשלושה משפטים נפרדים שכל אחד מהם נפתח ב"כש" מדגישה את הפירוק הפיזי המלאכותי של הפעולות של עליזה, קורמן ומזי. זה מתחבר לרובוטיות שזיהיתי וכתבתי עליו (פירוק תחבירי כזה הופך אותנו לרובוטים שמבצעים כל פעולה בנפרד). רצף של פעולות פיזיות המדווחות בזו אחר זו באתי לחדש, מזי יצאה, ישבתי ליד השולחן, ראיתי טפסים, קורמן קם, הצצתי בטפסים.

במקום שהאירוע ייתפס כסצנה אחת זורמת, הדמויות כמו מופעלות בשלבים: עליזה מגיעה, מזי יוצאת, עליזה מתיישבת, רואה, קורמן קם, עליזה מציצה. זה אותו פירוק רובוטי שחוזר לאורך הסיפור: התעכבות על כל שלב בפעולה האנושית והפיכתו ליחידת ביצוע נפרדת.

ככל שמפרטים יותר את שלבי הפעולה, הסצנה נעשית פחות חיה, לא יותר מוחשית.