פירוק תחבירי כזה הופך אותנו לרובוטים שמבצעים כל פעולה בנפרד (התרמית)

תפיסת הפיסוק שלי

תפיסת הפיסוק שלי שונה מתפיסות פיסוק אחרות. כתבתי באריכות על תפיסות הנשענות בעיקר על זיהוי חיצוני של המבנה התחבירי, תוך התייחסות לחלק מהנחיות האקדמיה ללשון ככללים מחייבים אף שהן לא כאלה, לעיתים מתוך פרשנות שגויה שלהן ולעיתים תוך התעלמות מהוראה מפורשת.

הפיסוק שלי נשען על שני עקרונות.

1. הקפדה על כללי פיסוק מחייבים

אני מקפידה על כללי פיסוק שאני רואה בהם כללים מחייבים. למשל, תמיד אוסיף פסיק ברשימת פריטים ואימנע מפסיק לפני ו' החיבור בפריט האחרון, למעט מקרים מסוימים.

כאשר קיים כלל מחייב, מבחינתי אין שאלה של העדפה סגנונית.

2. שיקול דעת במקום שבו הכללים מאפשרים אותו

במקומות אחרים האקדמיה עצמה משאירה מרחב רחב לשיקול דעת. באתר האקדמיה נכתב:

"כללי הפיסוק שלהלן אינם כללים נוקשים, בחינת חוק ולא יעבור".

וכן:

"במקרים רבים נוסחו הכללים באופן המותיר מקום לשיקול הדעת של הכותב. בייחוד הדברים אמורים בכללי הפסיק".

בהנחיות שונות חוזרות גם הסתייגויות כגון:

"ראוי שלא להרבות בפסיקים יתר על המידה, בייחוד במקום שמבנה המשפט ניכר ממילות המבנה, ובפרט בין יחידות קצרות." (פסיק – הקדמה)

"אבל כשהביטוי קצר אפשר שלא להפרידו בפסיקים." (4 – פסיק להפרדת ביטוי מוסגר)

"אבל אם התמורה קצרה […] לא תופרד התמורה בפסיקים." (5 – פסיק להפרדת תמורה)

"אבל אם המשפטים מחוברים במילת איחוי והמשפט השני קצר, אפשר להשמיט את הפסיק." (8 – פסיק בין משפטים מאוחים)

פיסוק בכתיבה שיש בה משקל רב לסגנון האישי, לרגש ולעיצוב הטקסט

ובהקדמה לכללי הפיסוק נכתב באתר האקדמיה:

"הכללים מיועדים בעיקר לכתיבה הרגילה, הכתיבה העיונית, המעשית וכדומה. בכתיבה שיש בה משקל רב לסגנון האישי, לרגש ולעיצוב הטקסט, כגון בשירה, עשויים סימני הפיסוק לשרת את הכותב בדרכים החורגות מהכללים."

גם פרוזה היא כתיבה שיש בה משקל רב לסגנון האישי, לרגש ולעיצוב הטקסט. משום כך, כמו בשירה, גם בה סימני הפיסוק הם חלק מהמשמעות, מהמוזיקליות, מהקצב ומקולו של הכותב.

"הפיסוק הוא עניין סגנוני יותר משהוא עניין דקדוקי"

התפיסה הזאת מופיעה גם בדבריה של רונית גדיש, המזכירה המדעית של האקדמיה ללשון העברית. במאמרה "הפיסוק וכללי הפיסוק". גדיש כותבת:

"[…] נדמה שאפשר לקבוע שהפיסוק הוא עניין סגנוני יותר משהוא עניין דקדוקי. הדבר בולט בשימוש הפיסוק בטקסט הספרותי. בעבר היו משוררים שהרבו להשתמש בסימני פיסוק ובעיקר בסימנים ההבעתיים (סימן קריאה, סימן שאלה ושלוש נקודות), ואילו בהמשך גברה הנטייה למעט מאוד בסימני פיסוק בשירה עד כדי היעדר סימנים בכלל. גם בפרוזה ניכרים הבדלים סגנוניים, בעיקר בהבאת דיבור ישיר.

[…]

במערכת החינוך הביאו הכללים החדשים לשינוי במקומו של הפיסוק בהוראה. בעבר נלמדו כללי הפיסוק, ובעיקר כללי הפסיק, בשיעורי תחביר, והתלמידים אף נבחנו על כך בפרק התחביר בבחינת הבגרות. עם פרסום הכללים החדשים צומצם במידה רבה מקומו של הפיסוק בהוראה הפורמלית של התחביר.

[…]

אשר לפיסוק בפועל, עיון בטקסטים מסוגים שונים מעלה שהפיסוק נעשה בדרך כלל לפי הרגשת המפסק, לאו דווקא בהתאם למבנה התחבירי ובדרך כלל לא על פי כללים עקיבים ונוקשים. עדיין יש המרבים בפסיקים אך אפשר למצוא טקסטים שבהם השימוש בפסיקים מועט וחסכוני".

הפיסוק שלי נובע מהמשמעות

אני מוסיפה סימני פיסוק או משמיטה אותם על פי ניתוח התוכן: המשמעות, הקצב, האווירה, הלך הרוח, מאפייני הדמויות, המינון, קהל היעד ושיקולים נוספים. זה אחד היתרונות שלי כעורכת ספרותית וכעורכת לשונית. אילו הסיפור היה עובר לאחר מכן לעריכה לשונית נפרדת, אני משערת שהיו מתווספים לטקסט פסיקים רבים, קווים מפרידים, נקודתיים, סימני קריאה, מירכאות וניקוד עזר בסלנג ובלשון סגי נהור. הם היו מתווספים מייד, והטקסט הערוך שלי היה עלול להפוך לספר עיון מנוכר.

כעורכת המשלבת את שתי ההתמחויות אני מקור הסמכות גם בהחלטות האלה. בעיניי הן קריטיות לזרימה ולמשמעות, והן חלק בלתי נפרד מהמשמעות שאני בונה ומחדדת בעריכה שלי.

הפרדה מלאכותית בין פעולות הקשורות זו בזו

אציג דוגמאות מתוך הסיפור "התרמית". מאחר שהסיפור הגיע אליי לעריכה ספרותית ולשונית לאחר שעבר עריכה לשונית, הניתוח כאן יתייחס לתבניות עריכה שאני מזהה בו. תבניות אלה מופיעות גם בספרים ערוכים אחרים, ואני דנה בהן במאמרים נוספים העוסקים בעריכת פרוזה. ב"התרמית" בולט סגנון שאני נתקלת בו פעמים רבות בספרים ערוכים. בחלק הזה אתייחס לפסיקים, ובהמשך לפירוק דומה שנוצר בניסוח.

הפסיק מפרק מהלך אחד לשניים

בעריכה לשונית נפרדת, הפועלת בגישה שונה משלי, יש נטייה לזהות מבנה תחבירי ולהוסיף את הפסיק על פי המבנה שנמצא. כאשר מופיעות שתי פעולות המחוברות באמצעות ו' החיבור, הפסיק עשוי להתווסף מפני שהחלקים נתפסים כשתי יחידות תחביריות נפרדות.

בסיפור נכתב:

"חייך אליה שמוליק, וחשף טור שיניים לבנות."

הפסיק מפרק את החיוך ואת חשיפת השיניים לשני מהלכים. קודם שמוליק מחייך, ואז הוא חושף את שיניו. אלא שזו לא הדרך שבה אנחנו תופסים חיוך. חשיפת השיניים היא חלק מהחיוך עצמו. מבחינת המשמעות זה מהלך אחד, ולכן הייתי כותבת:

"חייך אליה שמוליק וחשף טור שיניים לבנות."

דוגמה נוספת:

"עליזה החלה לצחוק, וכבשה את צחוקה בכף ידה."

גם כאן אפשר לזהות כרונולוגית שתי פעולות: תחילה היא מתחילה לצחוק ואחר כך כובשת את צחוקה. אבל אנחנו לא חווים אותן כשני שלבים עצמאיים. התנועה השנייה צומחת ישירות מהראשונה, ולכן הפסיק יוצר הפרדה במקום שבו אני שומעת רצף אחד.

סדר כרונולוגי לא מחייב הפרדה

הצגתי דוגמאות דומות במאמר פסיקים בעריכת ספרים של פרוזה – באמת צריך את כולם?

למשל:

"מחוגי השעון הצביעו על השעה תשע בערב, והוא ביקש ללוות אותה."

לכאורה אפשר לפרק: תחילה השעון הראה תשע, אחר כך הוא ביקש ללוות אותה. אבל זו לא המשמעות שאנחנו חווים. אין כאן שתי התרחשויות עצמאיות שהמספר מבקש להעמיד זו אחר זו. השעה היא המצב שבתוכו הוא מבקש ללוות אותה. לכן אני מעדיפה:

"מחוגי השעון הצביעו על השעה תשע בערב והוא ביקש ללוות אותה."

כך גם:

"מבול גדול פרץ, ורצתי לסגור את החלונות."

יש כאן קשר ברור בין שתי הפעולות, אבל הדגש לא נמצא בהצגתן כשני שלבים. המבול פורץ ואני מגיבה אליו מייד:

"מבול גדול פרץ ורצתי לסגור את החלונות."

ודוגמה נוספת:

"הוא לא היה הטיפוס ששוכב ער בלילה, ומדמיין את בנו חולה במחלות סופניות."

"שוכב ער בלילה" ו"מדמיין את בנו" הם מקשה אחת. הדמיון מתרחש בתוך השכיבה הערה:

"הוא לא היה הטיפוס ששוכב ער בלילה ומדמיין את בנו חולה במחלות סופניות."

אני חותרת לזרימה ולמהלך אחד כאשר זה המבנה המדויק של ההתרחשות. לא כל שתי פעולות שאפשר לזהות בנפרד צריכות להישמע כשתי פעולות נפרדות.

הפיסוק צריך לשרת יחידות של משמעות

אני מבחינה בין פסיק שנדרש לבין פסיק שלא רק שאין בו צורך, אלא הוא עצמו משנה את האופן שבו הפעולה נתפסת.

ו' החיבור כבר מחברת בין חלקי המשפט. גם האקדמיה ללשון ממליצה שלא להרבות בפסיקים, בייחוד במקום שבו מבנה המשפט ניכר ממילות המבנה – וכאן הוא ניכר.

מבחינתי האורך לא מכריע. השאלה החשובה יותר היא מה הקשר בין הפעולות ומה אני רוצה שהקוראים יחוו.

כאשר הפעולה השנייה צומחת ישירות מהראשונה, הפסיק עלול להוסיף שכבת הפרדה שלא קיימת במשמעות. כך משפט שאמור להיקרא בנשימה אחת מתחיל להתפרק ליחידות.

אחת הסיבות שטקסט נשמע לעיתים מקרטע ומכני נמצאת בדיוק כאן: הפיסוק מציית לחלוקה תחבירית במקום להתאים את עצמו ליחידות של משמעות.

אותו מבנה, החלטת פיסוק אחרת

בסיפור עצמו מופיעים משפטים שממחישים עד כמה ההכרעה היא עניין של שיקול דעת ולא הפעלה של כלל אחיד:

"שמוליק חייך אליה ואמר".

לא נכתב: שמוליק חייך אליה, ואמר.

וכך גם: "המלצרית לקחה את התפריט והסתלקה".

ולא: המלצרית לקחה את התפריט, והסתלקה.

גם כאן יש שתי פעולות. ההבדל הוא שבמשפטים הקצרים הפסיק צורם לעין ולאוזן באופן בולט מאוד, ולכן קל יותר להרגיש שאין בו צורך. כשהמבנה מתארך, ההפרדה עשויה להיראות טבעית יותר למי שבוחן בעיקר את המבנה התחבירי.

אבל מבחינתי העיקרון נשאר אותו עיקרון. אם "המלצרית לקחה את התפריט והסתלקה" נתפס כמהלך אחד, אורך המשפט לבדו לא הופך שתי פעולות הקשורות זו בזו לשני מהלכים נפרדים.

לכן הפסיק ב"חייך אליה שמוליק, וחשף טור שיניים לבנות" צורם לי ממש כפי שהיה צורם לי: "שמוליק חייך אליה, ואמר." הפסיק מוסיף שכבת הפרדה בין פעולות שאני תופסת כרצף אחד.

הפירוק הופך את הדמויות לרובוטים

הפסיק במקרים האלה לא רק עוצר את הזרימה. הוא משנה את האופן שבו אנחנו תופסים את פעולת הדמות. במקום פעולה אנושית אחת, שבה תנועה אחת נובעת מהאחרת ומתמזגת בה, מתקבלת סדרה של פעולות מובחנות: שמוליק מחייך. שמוליק חושף את שיניו. עליזה מתחילה לצחוק. עליזה כובשת את צחוקה.

במציאות אנחנו לא פועלים כך ולא תופסים את פעולותינו כך. כשאדם מחייך וחושף את שיניו, אנחנו רואים חיוך. כשאדם מתחיל לצחוק ומייד כובש את צחוקו, אנחנו רואים תגובה אנושית אחת. הפירוק התחבירי הופך את התנועה הרציפה לסדרת הוראות ביצוע, וכך הדמויות מתחילות לפעול כמו רובוטים.

וזה בדיוק מה שצורם לי בפיסוק כזה. הוא מזהה נכון שאפשר לפרק את המשפט ליחידות תחביריות, אבל מתעלם מכך שהמשמעות מחברת אותן. במקום שהפיסוק ישרת את הפעולה כפי שאנחנו חווים אותה, הוא מאלץ את הפעולה להתיישר לפי החלוקה התחבירית.

פסיק לפני ואחרי מילת פנייה – הפרדה תחבירית בתוך יחידת דיבור אחת

בסיפור "התרמית" נכתב:

"צוהריים טובים, עליזה, האם אינך מזמינה דבר?" – התווסף פסיק אחרי "צוהריים טובים"

"אזמין כריך סלמון, המנה האהובה עליי, בבקשה" – התווסף פסיק לפני "בבקשה"

בדיבור טבעי אנחנו לא עושים אתנחתה אחרי "צוהריים טובים". "צוהריים טובים עליזה" היא פנייה לעליזה. באותה מידה, "בבקשה" היא חלק בלתי נפרד מהבקשה או מההזמנה: "אזמין כריך סלמון בבקשה". אנחנו לא מזמינים כריך, עוצרים, ואז מוסיפים בנפרד "בבקשה".

מבחינה תחבירית אפשר לזהות את "צוהריים טובים", "עליזה" ו"האם אינך מזמינה דבר?" כיחידות תחביריות שונות, אך אין צורך לבטא אותן כלפי חוץ. אנחנו לא מדברים ולא קוראים ביחידות נפרדות אלא מתוך משמעות, כוונה, מנגינה ורגש. כאשר הפסיק מסמן באופן אוטומטי את הגבולות שהניתוח התחבירי מזהה, הוא יוצר עצירות שלא קיימות בדיבור והופך אותו למדוד ומכני.

כאמור, האקדמיה ללשון ממליצה שלא להרבות בפסיקים, בייחוד במקום שבו מבנה המשפט ניכר ממילות המבנה – וגם כאן הוא ניכר.

"צוהריים טובים עליזה" הוא מבנה מוכר וברור, ומדובר בביטוי קצר, בדומה לדוגמאות שהאקדמיה מציגה בסעיף 4 – פסיק להפרדת ביטוי מוסגר:

"[…] אבל כשהביטוי קצר אפשר שלא להפרידו בפסיקים. למשל:
(6) ראובן למשל אדם נוח לבריות הוא.
(7) כיום יש בידנו כמובן ידע רב יותר על מחלות מסוג זה.
(8) בעיר מתרוצצים לבושתנו ילדים רעבים ללחם.
(9) אל ייפלא אפוא הדבר בעינינו.
(10) מקדיש אני את הספר לאבי מורי ע"ה ולאימי מורתי תבל"א".