העלילה משתמשת בתפקיד, ומתעלמת מהתכונות שמתחייבות ממנו (התרמית)

חור בעלילה יכול להיווצר דווקא ממאמץ יתר

לעיתים חור בעלילה נוצר מחוסר תשומת לב, ולעיתים הוא נוצר דווקא ממאמץ להדגיש דבר מסוים. המאמץ מופנה שוב ושוב לאותו כיוון, וכל פרט נוסף נועד לחזק אותו. ככל שמקצינים בכיוון אחד, עלולים לעקם את כל מה שנמצא סביבו כדי שההקצנה תוכל להמשיך להתקיים.

בסיפור "התרמית" המאמץ מופנה לעליזה. שלושה ילדים במשפחה אחת מכפר תבור מתים בתוך שלוש שנים, בזה אחר זה. זהו אירוע חריג לכל דבר, אך אף גורם מקצועי, ובהם שמוליק, מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, לא מבחין שיש בעיה. רק עליזה, אישה בת 95, מרגישה שמשהו אינו כשורה ומתחילה לפעול.

היא מזמנת את שמוליק לפגישה, מודיעה לו שהאם מזי רצחה את שלושת ילדיה, ומוסרת את המידע שבידה ואת מסקנותיה – בַּסדר הזה. המידע מטופטף בהדרגה ולאחור: קודם המסקנה, אחר כך תובנות כלליות על החיים ורסיסי מידע, ולבסוף המידע המכריע על הביטוח. שמוליק זורם עם הסדר הזה ולא דורש לקבל את המידע באופן שהיה מצופה ממי שממלא את תפקידו.

עליזה צריכה להיות פיקחית במיוחד, חדה במיוחד, זו שרואה מה שאחרים לא רואים וזו שפותרת את התעלומה. היא אמורה לבלוט בחוכמתה, בניסיון החיים שלה וביכולת שלה להבחין במה שנעלם מעיני כל האחרים.

כדי שעליזה תהיה היחידה שרואה, האחרים צריכים לא לראות

וכאן הסיפור נתקל בשמוליק. מנהל מרכז השיטור הוא דווקא האדם שהתפקיד, הניסיון והכלים המקצועיים שיוחסו לו אמורים להפוך אותו למי שיזהה חריגות, ישאל שאלות, יבדוק מידע ויחבר בין פרטים.

אך מבין השניים, עליזה נבחרה, ושמוליק משלם את המחיר. המטרה אינה להקטין אותו, אבל כאשר בוחרים להעצים את עליזה באמצעות פער גדול כל כך בינה לבין הסובבים אותה, הקטנתו נעשית בלתי נמנעת. אילו שמוליק היה מממש את מה שהתפקיד שלו מבטיח – מזהה את החריג, מחבר בין הפרטים, שואל את השאלות המתבקשות ודורש את המידע הדרוש – הוא היה מאיים על עצם המעמד שנבנה לעליזה כיחידה שרואה, מבינה ומפענחת.

למעשה, הקטנתו מתחילה עוד לפני הפגישה ביניהם. שמוליק מגיע אליה כבר מעמדת נחיתות: תחת המשמרת שלו, כמנהל מרכז השיטור המקומי, מתו שלושה ילדים מאותה משפחה בתוך שלוש שנים, והוא לא זיהה את החריג, לא חיבר בין המקרים ולא התעורר אצלו חשד. עליזה, לעומתו, כבר הבחינה, חשדה, חיברה בין הפרטים והגיעה למסקנה.

עליזה נכנסת לחלל ששמוליק נדרש להשאיר פנוי

הפגישה ממשיכה ומעמיקה את הפער שכבר נוצר. חולשתו של שמוליק היא שמפנה מלכתחילה את המקום לעליזה. אילו היה חד, אנליטי וערני כפי שמצופה ממנהל מרכז שיטור, שלושה מקרי מוות של ילדים מאותה משפחה בתוך שלוש שנים היו אמורים לעורר את תשומת ליבו, והוא עצמו היה בוחן את החריג ומחבר בין הפרטים. במצב כזה עליזה לא הייתה נדרשת כדי לזהות עבורו את מה שנמצא בתחום אחריותו. היא נכנסת אל החלל שנוצר משום שהוא אינו ממלא אותו.

נוצרת אפוא תלות הפוכה בין הדמויות: ככל שעליזה נבנית כחכמה, חדה ועצמאית יותר, שמוליק נדרש להיות תמים, פסיבי ותלותי יותר.

כדי שעליזה תהיה זו שמבינה הכול, שמוליק צריך לא להבין עובדות בסיסיות ולשאול שאלות ילדותיות שמאפשרות לה ללמד אותו; כדי שהיא תטפטף את המידע לקוראים בהדרגה, תשמור על עמימות ומסתוריות ולכאורה גם על מתח, הוא צריך לוותר על שאלות מתבקשות; כדי שהיא תנחית את מכת המחץ האחרונה, הוא צריך לשמור על איפוק ולהישאר ברקע; וכדי שהיא תבלוט בחוכמתה, הוא צריך לקבל את דבריה, להתפעל ממנה ולשבח אותה.

העלייה שלה והירידה שלו אינן שני תהליכים נפרדים. במבנה שנבחר לסיפור, הן תלויות זו בזו.

העלילה זקוקה לתפקידו של שמוליק – אבל לא לתכונות שהוא מחייב

כאן נוצר הפרדוקס שעליו נשען המהלך כולו. עליזה מזמנת את שמוליק לפגישה דווקא משום שהוא מנהל מרכז השיטור. תפקידו הוא שמעניק משמעות לפנייה אליו: הוא הגורם המקצועי שאליו היא מביאה חשד לרצח, והוא גם הדמות שמולה יכולה פיקחותה לקבל משנה תוקף. אם עליזה רואה את מה שאפילו מנהל מרכז השיטור לא ראה, הישגה גדול יותר.

אבל אותו תפקיד שהעלילה זקוקה לו מביא איתו מטען שהעלילה מתקשה להכיל. מנהל מרכז שיטור אמור להביא אל הפגישה ניסיון, חשיבה אנליטית, ערנות, יכולת תשאול, שיקול דעת, סמכותיות ויוזמה. אילו שמוליק היה מפעיל את כל אלה, הוא לא היה מאפשר לעליזה לנהל את השיחה ואת קצב מסירת המידע כפי שהיא עושה; הוא היה דורש תשובות, מזהה מידע חסר, בוחן את ההיגיון בדבריה ומוביל בעצמו את הבירור.

העלילה זקוקה אפוא לשמוליק כמנהל מרכז השיטור, ובה בעת זקוקה לכך שלא יתנהג כמנהל מרכז השיטור. היא משתמשת במשמעות שהתואר מעניק לו, אך מתעלמת מחלק גדול מהתכונות שהתואר עצמו מחייב.

ויש בכך אירוניה נוספת: ככל שהתנהגותו בפגישה מתרחקת מהתכונות האלה, מתעוררת שאלה לגבי עצם הנתון שהעלילה זקוקה לו – כיצד אדם שמתנהל כך הגיע מלכתחילה לתפקיד מנהל מרכז השיטור?

התפקיד נשאר, הדמות מפנה את הבמה

כך המאמץ להגביה את עליזה קודח שוב ושוב באותו כיוון, והחור נוצר אצל שמוליק. כדי לשמור על הפער ביניהם, נגרעים ממנו דווקא המאפיינים שהתפקיד שניתן לו יצר ציפייה למצוא בו.

התפקיד נשאר במידה רבה כתווית חיצונית: הוא נחוץ כדי שיהיה לעליזה למי להביא את התעלומה ומול מי להפגין את יכולותיה, אבל הכלים, הסמכות והעצמאות שאמורים להתלוות אליו אינם פועלים. שמוליק נעשה מעין תפאורה מקצועית לבנייתה של עליזה – מנהל מרכז השיטור בתואר, אך בסצנה עצמה בעיקר הנמען שמולה היא יכולה לדעת, להסביר, להוביל ולהצטיין.

הוא פסיבי, תלותי ומובל; הוא לא דורש תשובות ברורות, שואל שאלות ילדותיות, מדבר לא לעניין ומאפשר לעליזה לנהל גם את המידע וגם אותו. בהדרגה הוא מתנהל פחות כמנהל מרכז שיטור ויותר כחניך מעריץ: תשומת ליבו מופנית לעליזה, לידענותה ולפיקחותה, בעוד גורלם של הילדים והסכנה האפשרית לילדה שנותרה נדחקים הצידה.

כך הוא לא עומד מול עליזה כדמות עצמאית בעלת דרך חשיבה מקצועית משלה, אלא משמש במידה רבה כלי לבנייתה ולקידום המהלך שלה. עליזה פותרת את התעלומה לא רק בזכות מה שהיא עושה, אלא גם בזכות כל מה ששמוליק לא עושה.

חלק מהפערים גלויים, אחרים סמויים – ויחד הם מצטברים

חלק מהפערים האלה גלויים, אחרים סמויים ומשתמעים. חלקם נמצאים בדברים ששמוליק עושה, ואחרים דווקא במה שהוא לא עושה: בשאלות שהוא לא שואל, בתשובות שעליהן הוא מוותר, בהיסקים שהוא מקבל או יוצר, בקשרים לוגיים שהוא לא בוחן, במידע שהוא לא דורש ובתגובות שאינן מתיישבות עם חומרת הדברים.

כל פרט כזה יכול להיראות קטן כשהוא עומד בפני עצמו. אלא שכשהם מצטברים, הם יוצרים דפוס עקבי: שוב ושוב נגרעים משמוליק בדיוק הדברים שהיו מאפשרים לו לעמוד מול עליזה כדמות עצמאית, בוגרת ומקצועית – ובדיוק הדברים שהיו מקשים על הסיפור להעצים אותה בדרך שנבחרה.

את הפערים האלה ואת האופן שבו הם מתבטאים בפועל בהתנהלותו של שמוליק אבחן בנפרד במאמר כשמקצינים במקום אחד, נפער בור בעלילה במקום אחר.