סתירה בין התנהגות הדמות לתפקיד שיועד לה, היא חור בעלילה (התרמית)

התפקיד יוצר ציפיות מהדמות

כשמחברים בונים לדמות תפקיד, מקצוע או מעמד, הם יוצרים אצל הקוראים מערכת של ציפיות. לתואר שניתן לדמות יש משמעות, והוא מספר משהו על המאפיינים שלה, על הניסיון שצברה, על דרך החשיבה שלה ועל האופן שבו היא צפויה להתנהל במצבים הקשורים לתפקידה.

כמובן, אפשר לבנות דמות במכוון בניגוד לציפיות שיוצר תפקידה. הפער עצמו יכול לשמש כלי ספרותי, למשל בקומדיה, בסאטירה או בבניית דמות שמפתיעה דווקא משום שהיא שוברת את הדימוי המקובל של בעל התפקיד. במקרה כזה הסתירה היא חלק מהיצירה ומקבלת משמעות בתוכה. כאן אני עוסקת בפער שנוצר בלי שהסיפור נותן לו משמעות או הסבר, ובפועל מאפשר לדמות ולעלילה להתנהל בניגוד לנתונים שהסיפור עצמו קבע.

בסיפור "התרמית", שמוליק מוצג כמנהל מרכז השיטור של כפר תבור כבר במשפט הראשון: "שמוליק תירוש, מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, קבע עם עליזה רוזנפלד בדיוק בשעה 12 בצוהריים בקפה גרג במרכז המסחרי של המושבה".

התואר הזה בונה מייד ציפיות. מנהל מרכז שיטור הוא אדם שסביר שהגיע לתפקידו לאחר שצבר ניסיון כשוטר. במהלך עבודתו הוא נחשף לאירועים, לתלונות, לעדויות ולגרסאות שונות של אנשים; קיבל מידע שהיה עליו לברר ולהעריך, נתקל בסתירות, בניסיונות להסתיר ובפרטים חסרים – ונדרש להחליט אילו דברים מצריכים תשומת לב, בירור או פעולה. ניסיון כזה מצטבר כידע מקצועי, ומעצב דפוסי חשיבה והתנהגות.

המילה "מנהל" מוסיפה מידע על הדמות. ההתקדמות לתפקיד ניהולי יוצרת ציפייה לאדם שצבר ניסיון, קיבל אחריות, הוכיח שיקול דעת ויכולת לקבל החלטות, בעל עצמאות, סמכותיות ובשלות. מדובר באדם שאמור להיות מסוגל להוביל סיטואציה ולא רק להגיב אליה.

התפקיד הופך לדרך הסתכלות מקצועית

כל המאפיינים מצטברים למשהו רחב יותר: דרך הסתכלות מקצועית על המציאות. אחרי שנים של עבודה בתחום, בעל המקצוע לא מפעיל את הכלים שלו רק כשהוא מחליט במודע "עכשיו אני חוקר". הניסיון משפיע על הדברים שהוא מבחין בהם, על השאלות שעולות בראשו, על האופן שבו הוא מפרש מידע ועל תגובתו בזמן אמת. בדיוק כפי שרופא עשוי לשמוע פרט שאדם אחר יחלוף עליו, גם שוטר מנוסה אמור לשמוע סיפור אחרת מאדם שאין לו רקע כזה.

המידע שהסיפור מוסר על שמוליק יוצר אפוא הבטחה. די בתואר "מנהל מרכז השיטור" כדי להכניס אל הסיפור קונוטציות של ניסיון, סמכות, אחריות, בשלות, חשיבה מקצועית ויכולת בירור. אלה לא רק תכונות שאפשר לכתוב ברשימת מאפיינים של הדמות. התואר יוצר ציפייה למצוא אותן בפעולה: בדברים ששמוליק מבחין בהם, בשאלות שהוא שואל, בדרך שבה הוא מפרש תשובות, במידע שעליו הוא מתעכב ובאופן שבו הוא מנהל את הסיטואציה.

הכלים והמאפיינים שמצופים ממנהל מרכז שיטור

כלים מקצועיים

יכולת תשאול – ממנהל מרכז שיטור מצופה לשאול שאלות ממוקדות, להמשיך בעקבות תשובה, לחזור לשאלה שלא נענתה ולחלץ מידע רלוונטי. שמוליק לא דורש מעליזה מידע בסיסי הדרוש לבירור החשד, מוותר על שאלות מהותיות ומקבל תשובות עמומות וכלליות בלי לדרוש הבהרה.
איסוף ובירור מידע – מצופה ממנו לזהות מה ידוע, מה חסר, מה מקורו של המידע ומה עדיין דורש בדיקה. שמוליק מאפשר לעליזה למסור לו את המידע בטפטופים ובאופן מסויג, ולא עוצר כדי להשלים את החסר לפני שהוא מתקדם בשיחה.
יכולת הסקה וחיבור בין פרטים – מצופה ממנו לקלוט פרטים שנמסרים במהלך השיחה, לזהות את משמעותם ואת הקשרים ביניהם, לחבר אותם לתמונה רחבה ולהסיק מהם מסקנות גם בלי שהדברים ייאמרו לו במפורש. בפועל שמוליק כמעט אינו מבצע את פעולת ההסקה בעצמו. עליזה מוסרת את המידע, מפרשת אותו, יוצרת את החיבורים ומובילה אותו אל המסקנות; הוא בעיקר מקבל את המהלך המחשבתי שהיא בונה עבורו.
הערכת סיכון – מצופה ממנו לזהות מידע שמצביע על סכנה, להעריך את חומרתו ואת מידת הדחיפות שלו ולהגיב בהתאם. בפועל תגובותיו אינן תואמות את חומרת המידע: חשד לרצח של שלושה ילדים וסכנה אפשרית לילדה נוספת אינם משנים באופן ניכר את אופי השיחה ואת התנהלותו.
היכרות עם הקהילה – מנהל מרכז שיטור ביישוב קטן הוא חלק מהקהילה המקומית, ומתוקף תפקידו סביר שהיכרותו עם התושבים ועם נסיבות משמעותיות בחייהם תהיה רחבה מזו של תושב רגיל. בפועל עליזה יודעת שמשה פשט את הרגל ושבני הזוג נקלעו לקשיים כלכליים, ואילו שמוליק מקבל ממנה את המידע כחדש.

דפוסי חשיבה

חשיבה ביקורתית – מצופה ממנו לבחון קביעות ולברר על מה הן מבוססות, ולא לקבל טענות רק משום שמישהו הציג אותן בביטחון. שמוליק מקבל ללא עוררין הנחות והיסקים לא הגיוניים של עליזה, ואף מעלה היסקים משתמעים לא הגיוניים משלו.
חשיבה עצמאית – מצופה ממנו לעבד בעצמו את המידע, להעלות שאלות ואפשרויות ולא להיגרר רק בכיוון שמכתיב האדם שמולו. בפועל עליזה מובילה את כיוון השיחה, את סדר מסירת המידע ואת הנקודות שעליהן יתעכבו, ושמוליק הולך בעקבותיה.
חשיבה לוגית והסקת מסקנות – מצופה ממנו לבחון אם המסקנה אכן נובעת מהנתונים ואם הקשרים שהוא יוצר ביניהם עומדים בהיגיון. בפועל שמוליק יוצר כמה קשרים שאינם מחזיקים בבדיקה: שלוותו של הכפר מוצגת כאילו היא מפחיתה את הסבירות שיהיו בו רוצחים; היותה של מזי "בריאה בנפשה, נעימה ומסבירת פנים" מוצגת כאילו היא עומדת בסתירה לקיומו של מניע; וב"איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים" נוצר יחס מידתי סמוי שלפיו ככל שאישה איבדה יותר ילדים בפרק זמן קצר יותר, כך אבלה כבד יותר וכביכול יש הצדקה גדולה יותר להימנע מחקירתה.
הבחנה בין עובדה להשערה – מצופה ממנו לזהות מה ידוע, מה הוסק ומה עדיין בגדר טענה שיש לבדוק. בפועל הוא מתקדם בשיחה כאילו חלק מהמסקנות כבר מבוססות, אף שהמידע הדרוש להן עדיין לא נמסר לו במלואו.
הבחנה בין עיקר לטפל – מצופה ממנו לזהות את המידע שעשוי לשנות את הבנת המקרה ולהתעכב עליו. בפועל הוא אינו שומר את המקרה עצמו במרכז: גם כאשר נמסר לו מידע חמור, תשומת ליבו מופנית שוב ושוב לעליזה, לידענותה ולפיקחותה.
ערנות לחריג – מצופה ממנו לזהות רצף אירועים או פרט שחורגים מהרגיל ודורשים תשומת לב. כאן הפער קיים כבר בבסיס העלילה: שלושה מקרי מוות של ילדים מאותה משפחה בתוך שלוש שנים אינם מעוררים אצלו את החשד שעליזה מעלה לבסוף.

מאפיינים שנובעים מניסיון ובשלות מקצועית

ניסיון חיים – ניסיון מצטבר עם בני אדם, גרסאות, אינטרסים ומצבים מורכבים אמור למנוע תגובות תמימות ופשטניות. בפועל שמוליק שואל שאלות ילדותיות ומוכן לקבל מעליזה הסברים בסיסיים על בני אדם ועל החיים כאילו היא מלמדת אותו דברים שטרם למד.
בגרות ובשלות – מצופה מאדם בוגר ומנוסה להתמודד עם מורכבות ולא להגיב לאמירות באופן תמים או ראשוני. בפועל חלק משאלותיו ומההיסקים שהוא יוצר מציגים חשיבה פשטנית, ועליזה מקבלת שוב ושוב את תפקיד המבוגרת המלמדת אותו כיצד העולם ובני האדם פועלים.
שיקול דעת – מצופה ממנו להעריך מידע ומצבים מורכבים ולהחליט מה דורש תשומת לב, בירור או פעולה. בפועל הוא אינו מעניק תמיד את המשקל המתאים למידע שמובא לפניו ואינו מבחין בין נקודות שמחייבות בירור מיידי לבין דברים שוליים.
ערנות – מצופה ממנו להיות קשוב לפרטים, לסתירות, לעמימות ולדברים שמעוררים סימני שאלה. בפועל הוא מאפשר לתשובות עמומות, למידע חסר ולהיסקים בעייתיים לעבור בלי לעצור ולברר אותם.
אחריות ויוזמה – מצופה ממנו להבין את משמעותו של מידע שנוגע לתחום שעליו הוא מופקד ולקדם את בירורו. בפועל הוא פסיבי לאורך חלק גדול מהפגישה: עליזה מביאה את החשד, קובעת את קצב מסירת המידע ומובילה אותו אל המסקנות, והוא בעיקר מגיב למהלכים שלה.

סמכותיות והתנהלות מקצועית

סמכותיות ותקיפות – מצופה ממנו להתעקש על מידע חיוני, לעצור התחמקות ולהחזיר את השיחה לנקודה שדורשת בירור. בפועל הוא מאפשר לעליזה להתחמק מתשובות, לצחוק עליו, ללמד אותו ואף לתת לו ציונים, בלי להשיב לעצמו את השליטה בבירור.
חתירה לעניין – מצופה ממנו לשמור את מוקד השיחה במידע ובאירוע הנבדק, ולא לאפשר לפרטים שוליים, ליחסים האישיים עם מוסר המידע או לתגובות כלפיו להסיט את תשומת הלב ממנו. בפועל מוקד השיחה עובר שוב ושוב מהטרגדיה, מהחשד ומהסכנה האפשרית אל עליזה עצמה – כמה היא יודעת, כמה היא חכמה וכמה היא מרשימה את שמוליק.
הובלת הבירור – מצופה ממנו לכוון את השיחה אל המידע הדרוש ולא למסור את השליטה בה לאדם שמולו. בפועל עליזה מנהלת את הפגישה: היא מחליטה מה למסור, מתי למסור ובאיזה סדר, ושמוליק מאפשר לה לקבוע את מהלך הבירור.
תגובה מותאמת לחומרת המידע – מצופה ממנו לתת לחשד לרצח או לסכנה אפשרית את המשקל המתאים. בפועל דבריו, תגובותיו הפיזיות ואווירת הפגישה אינם משתנים בהתאם לחומרת הדברים, ולעיתים ההתנהלות קרובה יותר לשיחת חולין מאשר לשיחה על מותם האפשרי ברצח של שלושה ילדים.
עצמאות מול מוסר המידע – מצופה ממנו להקשיב לדבריה של עליזה בלי לאפשר לה לקבוע לבדה את כיוון הבירור, את קצב מסירת המידע ואת הנקודות שעליהן מתעכבים. בפועל הוא מקבל את המבנה שהיא מכתיבה ונעשה במידה רבה מובל בתהליך שהיא מנהלת.

סגנון תקשורת

דיבור ממוקד, ענייני ובטוח – מצופה ממנו להתמקד במידע ובבירורו ולא להרבות בתגובות אישיות שאינן מקדמות את השיחה. בפועל הוא מערב חיבה אישית, התפעלות ושבחים לעליזה, ואלה תופסים מקום גם כאשר לפניו חשד חמור שדורש בירור.
שאלות שמקדמות את הבירור – מצופה ממנו להשתמש בשאלות כדי להשלים מידע, לחדד פרטים ולברר נקודות משמעותיות. בפועל חלק משאלותיו אינן מקדמות את הבירור, ושאלות חשובות שהוא כבר מעלה ננטשות בלי שקיבל עליהן תשובה.
ביטוי לשוני של סמכותיות – מצופה ממנו לדבר מתוך עמדה מקצועית ובטוחה. בפועל יחסי הכוחות הלשוניים מתהפכים: עליזה מלמדת, מתקנת, צוחקת ונותנת ציונים; שמוליק מקבל את העמדה הזאת ואף מחזק אותה בהתפעלותו ממנה.
התאמת סגנון השיחה לסיטואציה – שיחה עם אדם שמעלה חשד לרצח של שלושה ילדים ולסכנה לילדה נוספת אמורה לקבל אופי אחר משיחת חברים. בפועל שמוליק מתנהל בחלקים מהפגישה בנינוחות, מתרכז בעליזה ומשבח אותה, והטרגדיה עצמה נדחקת לשוליים.
איזון בין הקשבה להובלה – מצופה ממנו לתת לעליזה למסור את המידע ובו בזמן לעצור, למקד, לשאול ולהחזיר את השיחה לנקודות שדורשות בירור. בפועל האיזון מופר: הוא מקשיב ומגיב, אך כמעט אינו מחזיר לידיו את השליטה בשיחה.
קצב המותאם לחומרת הדברים – מצופה שחומרת המידע תשפיע על קצב השיחה, על מידת ההתעכבות ועל התקיפות שבה נדרש מידע נוסף. בפועל עליזה יכולה להשהות, לטפטף מידע, לעבור לתובנות כלליות ולבחון את תגובותיו, ושמוליק מאפשר לקצב שהיא קובעת להמשיך גם לאחר שהחשד החמור כבר הונח לפניו.

המושגים יוצרים רושם של פגישה מקצועית

לכך מצטרפים בסיפור מושגים ששייכים לעולם החקירה ונושאים איתם משמעות: רצח, מניע, חקירה, נתיחה, הרעלה, ביטוח. יש פגישה, יש שיחה, שאלות ותשובות. על פני השטח מתקבלת תמונה של פגישה מקצועית. אלא שעצם נוכחותם של המרכיבים האלה לא מספיקה כדי לבנות התנהלות מקצועית. המושגים יוצרים את המסגרת ואת הרושם; ההתנהגות צריכה למלא אותם בתוכן.

וכאן נחשף הפער. כמעט בכל תחום שבו תפקידו של שמוליק יוצר ציפייה לדרך מסוימת של חשיבה, בירור, תגובה או התנהלות, הוא נע בכיוון ההפוך. הוא אינו מממש את יכולת התשאול, החשיבה הלוגית, העצמאות, הסמכותיות, היוזמה וההתנהלות המקצועית שהתפקיד שלו מבטיח. המסגרת אומרת "מנהל מרכז שיטור"; ההתנהגות שוב ושוב אינה ממלאת את התואר בתוכן.

אבל מדוע דמות שמוצגת כמנהל מרכז השיטור נכתבה שוב ושוב בניגוד לתכונות שהתפקיד שלה מחייב? התשובה נמצאת בתפקיד ששמוליק ממלא בבנייתה של עליזה. על הקשר בין העצמתה להחלשתו ועל החור שנוצר בעקבותיו הרחבתי במאמר כשמקצינים במקום אחד, נפער בור בעלילה במקום אחר.