אין קשר: השיקולים מאחורי הוויתור על ההקבלה בסיפור המקורי

ההקבלה בין הסיפור למקרה שקרה במציאות

בסיפור "התרמית", בתרחיש המקורי שלושה ילדים מאותה משפחה בכפר תבור מתים בזה אחר זה בתוך שלוש שנים, לכאורה בתאונות: הילד הראשון מת בטביעה, הילד השני מת מהרעלת מזון, והילדה שלישית מתה לאחר שהושארה ברכב סגור. סמוך לאחר המקרה השלישי עליזה יוזמת פגישה עם שמוליק, מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, ואומרת לו: "אני בטוחה שהיא רצחה אותם". בהמשך, שמוליק שואל: "בסדר, מה המניע? אני מכיר את מזי. היא אישה בריאה בנפשה, נעימה ומסבירת פנים".

תגובתה הבאה של עליזה לדבריו היא נושא המאמר הנוכחי:

"עליזה החלה לצחוק, וכבשה את צחוקה בכף ידה. 'שיגעון לא רואים כלפי חוץ. כולנו הולכים עם מסכות על הפנים. חוץ מזה, כשיש קשיים כלכליים, הכול אפשרי. אתה זוכר את המקרה של דניאל מעוז, שרצח את הוריו ב־2011 כדי לזכות בכספי הירושה להחזרת חובות על הימורים?'"

בשלב הבא עליזה מספרת לשמוליק שלפני ארבע שנים שמוליק ומזי ביטחו את ילדיהם בסכומים גבוהים, אחר כך משה פשט את הרגל והם נקלעו לקשיים כלכליים, ואז הילדים החלו למות בזה אחר זה.

המטרה בהקבלה

במקרה האמיתי (להלן גם "המקרה של ד.מ.") מדובר בפשע בתוך המשפחה שנועד להשיג כספי ירושה לצורך החזרת חובות מהימורים, ובסיפור "התרמית", החשד הוא שההורים פגעו בילדיהם כדי לקבל כספי ביטוח בעקבות קשיים כלכליים.

נראה שלהקבלה יש שני תפקידים עיקריים:

היא משמשת כחיזוק לטענה של עליזה: היא מביאה מקרה אמיתי שבו אינטרס כספי הוביל למעשה קיצוני בתוך המשפחה, ומקשרת אותו למקרה שהיא חושדת שהתרחש בכפר תבור.

ההקבלה היא חלק מבניית דמותה של עליזה. נראה שהיא אמורה להמחיש את יכולתה לקחת מקרה שהיא מכירה, לזהות מכנה משותף בינו לבין המקרה שלפניה, ולהסיק מסקנה שאחרים עדיין לא הגיעו אליה. המהלך מזכיר את החשיבה האנליטית של ג'סיקה פלטשר ב"רצח במשיכת קולמוס" – חיבור בין ידע, ניסיון חיים, התבוננות ויכולת הסקה. דווקא משום שעליזה לא בלשית או אשת משטרה, החיבור אמור להבליט את יכולתה לראות את מה שבעלי המקצוע לא ראו.

אך החיבור צריך להתבסס על קשר מובהק בין המקרים, ואילו כאן קיימות רק כמה נקודות דמיון: בשני המקרים מדובר בפשע חמור בתוך המשפחה, בשניהם מעורב אינטרס כספי, ובשניהם מוות מוביל לקבלת כסף. במקרה האמיתי מדובר בכספי ירושה, ובסיפור "התרמית", בכספי ביטוח.

כשבחנתי את המקרים התברר לי שההבדלים ביניהם לא מצדיקים את ההקבלה. הקבלה צריכה להישען על מאפיינים מהותיים שרלוונטיים לדבר שאותו מבקשים להוכיח באמצעותה, ו ובסיפור התרמית, נקודות הדמיון הן חיצוניות.

ההבדלים בין המקרים

1. קשיים כלכליים לעומת חובות מהימורים

עליזה אומרת: "כשיש קשיים כלכליים, הכול אפשרי", ומביאה מקרה שבו המטרה הייתה להשיג כספי ירושה לצורך החזרת חובות על הימורים. קשיים כלכליים הם הגדרה רחבה. חובות על הימורים הם נסיבות מסוימות הרבה יותר. העובדה שבשני המקרים יש צורך בכסף לא הופכת את המניעים לזהים.

2. שלושה מקרים נפרדים לעומת מקרה אחד

במקרה של ד.מ. מדובר בפשע שבוצע בלילה בפעם אחת כלפי שני ההורים, שנועד להשיג תוצאה כלכלית אחת. בסיפור המקורי מדובר בשלושה מקרים נפרדים של שלושה ילדים, המתרחשים כל אחד בהפרש של כשנה וכל אחד מהם משיג תוצאה כלכלית נפרדת. כל מקרה נוסף מחייב החלטה חדשה ומעבר מחודש של אותו גבול קיצוני. אי אפשר להקביל את הדחף והמניע שיתקיים במקרה של ד.מ., לדחף ומניע שצריכים להתקיים שלוש פעמים פעם אחר פעם ברצף בכל פעם מחדש. מדובר בהורים לילדים קטנים שחיים איתם ומגדלים אותם. כדי ששניהם יפגעו שוב ושוב בילדיהם, מבחינה רגשית עליהם להגיע בכל פעם מחדש לאותה החלטה. זה לא סביר, והמקרה של ד.מ. לא דומה לתהליך כזה.

יתרה מכך, אם הקשיים הכלכליים הם המניע של ההורים, וכספי הביטוח אמורים לסייע בפתרונם, קבלת כסף בעקבות המקרה הראשון אמורה לשנות את המצב הכלכלי. לאחר תשלום נוסף הוא משתנה שוב. לכן אי אפשר להפעיל בכל פעם מחדש את אותו מניע כאילו דבר לא השתנה. אם המציאות השתנתה, המעשים צריכים להיפסק. אם הם נמשכים בכל זאת, המניע כבר לא שייך לקשיים כלכליים. ככל שהמעשה חוזר, נדרש יותר הסבר מדוע המניע עדיין פועל וכיצד דבר שהיה קיצוני הפך לדפוס. בלי התהליך הזה, החזרתיות נראית פחות כתוצאה טבעית של הדמויות ויותר כתבנית שהעלילה זקוקה לה.

3. הסתרת זהות המבצע לעומת הסתרת עצם קיומו של מעשה מכוון

קיים הבדל מהותי גם בדרך שבה המעשה אמור להיות מוסתר. במקרה של ד.מ. לא נעשה ניסיון להציג את מות ההורים כתאונה. לאחר המעשה נעשו פעולות שנועדו לטשטש את הקשר של הבן אליו ולהרחיק ממנו את החשד. כלומר, היה ברור שהתרחש מעשה פלילי; השאלה הייתה מי אחראי לו. בסיפור, המנגנון שונה. מזי ומשה לא צריכים רק להסתיר את אחריותם, אלא לגרום לכך שעצם המעשה המכוון לא יתגלה. כל אחד ממקרי המוות צריך להיתפס כתאונה נפרדת – טביעה, הרעלת מזון והשארת ילדה ברכב – כך שלא ייווצר מלכתחילה קשר בין האירוע לבין פעולה מכוונת של ההורים.

ההבדל הזה משמעותי, משום שבסיפור ההסוואה צריכה להצליח שלוש פעמים ברצף, בהפרשים של כשנה ובאותה משפחה. בכל פעם מחדש הסביבה והגורמים המקצועיים צריכים לקבל את האירוע כתאונה, והצטברות המקרים צריכה לא לשנות את האופן שבו נתפס המקרה הבא. יתרה מכך, כספי הביטוח תלויים בתוצאות הבירור ובתנאי הפוליסה, ולכן הצגת האירועים כתאונות היא חלק מהמנגנון שעליו נשענת התוכנית הכלכלית עצמה.

לכן גם מבחינת דרך הביצוע וההסתרה, המקרה של ד.מ. לא מספק תקדים למהלך שבסיפור. הסתרת זהותו של אדם שביצע מעשה פלילי והצגת סדרה של מעשים מכוונים כתאונות, הן שתי בעיות עלילתיות שונות, שדורשות תנאים שונים לחלוטין כדי להצליח.

4. שני הורים שפועלים יחד לעומת מבצע יחיד

במקרה של ד.מ. מדובר באדם אחד שפעל לבדו. ואילו בסיפור, על פי עליזה, מדובר בפעולה משותפת של שני ההורים: "מזי ומשה שקעו בחובות לפני כמה שנים לאחר שפשט משה את הרגל. הם לפני ארבע שנים ביטחו את ילדיהם בסכום כסף גדול מאוד. ואז הילדים התחילו למות זה אחר זה". כלומר לפי המידע שהיא מוסרת, הקשיים הכלכליים משותפים לבני הזוג, הביטוח נעשה על ידי שניהם, והחשד אמור להתייחס לשניהם.

ההתאמות שנעשו בסיפור

על כן לדעתי, בשל המודעות להבדלים האלה נעשו התאמות בסיפור, ולאורך השיחה עליזה מפנה את האצבע המאשימה למזי מצד אחד, בלי לציין שזאת רק היא מצד שני:

• "אני בטוחה שהיא רצחה אותם" – ולא "אני בטוחה שהם רצחו אותם"
• "הייתי בשבעה על עדי צפירה. הייתי בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות, ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה" – משה לא מוזכר, המילה "הורים" לא מוזכרת.
• "אם לא תעצור אותה, גם הבת היחידה שנותרה תיעלם מן העולם הזה" – אותה ולא אותם
• כשהיא מספרת על הביקור אצל סוכן הביטוח לפני ארבע שנים, היא מציינת: "יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת". משה לא מופיע בזיכרון של עליזה, אף שהיא אמרה שהוא ומזי ביטחו את הילדים.
• אני בטוחה שאם יוציאו את הגופה של רביד וינתחו אותה, יגלו שהוא בכלל הורעל" – עליזה משתמשת בלשון סביל, שבו מזי לא מופיעה אך גם לא משה או המילה "הורים".

• "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?" – עליזה משתמשת בפעלים "מגוננים" ו"השאירו" ברבים, שבהם מזי לא מופיעה אך גם לא משה או המילה "הורים".

בהתמקדות במזי יש אולי ניסיון לצמצם את ההבדל הבולט בין שני המקרים וליצור הקבלה הדוקה יותר למקרה של ד.מ., אבל ההתאמה הזאת יוצרת סתירה פנימית. אי אפשר מצד אחד לבסס את החשד על כך שמזי ומשה שקעו יחד בחובות ושניהם ביטחו את הילדים, ומצד אחר לדבר לאורך השיחה כאילו מזי היא המבצעת היחידה של הפשע. ככל שהטקסט מנסה לקרב את המקרה הבדיוני למקרה של ד.מ. באמצעות ההתמקדות במזי, כך בולט יותר הפער בין ההקבלה לבין הנתונים שהסיפור עצמו מוסר.

דפוס דומה מופיע גם במקומות אחרים בשיחה, כאשר פרט שעלול לחשוף קושי במהלך נעקף באמצעות דילוג. עליזה אומרת: "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?" עדי היא הילדה השלישית שמתה. אם הטענה היא שמותו של ילד אחד אמור להגביר את ההגנה על הילדים שנותרו, השאלה המתבקשת נוגעת כבר לילד השני. הדילוג מהילד הראשון לילדה השלישית מאפשר לטיעון להישמע משכנע ברגע הראשון, אבל לא פותר את הסתירה. להפך – כשבוחנים את הרצף, היא נחשפת.

בשני המקרים נוצרת אותה תופעה: הטקסט מדלג על פרט שמפריע למהלך שהוא מבקש לבנות. במקרה אחד זה הילד השני; במקרה האחר זה משה. הדילוג מאפשר ליצור התאמה מקומית, אבל הנתונים שנשארים בסיפור ממשיכים להתקיים ולכן נוצרת סתירה פנימית.

ההקבלה מייבאת לסיפור משמעות ואסוציאציות שלא נבנו בו

מקרה מוכר מגיע אל הסיפור עם מטען שכבר קיים סביבו. עצם אזכורו יכול לעורר אצל הקוראים ידע ואסוציאציות הקשורים לאנשים, לנסיבות, למניע ולחומרת המעשה. כאשר עליזה מזכירה את המקרה של ד.מ. כדי לחזק את החשד כלפי מזי ומשה, ההקבלה כאילו מעבירה אליהם גם חלק מהמטען הזה – את עוצמת המניע, הנחישות והקיצוניות שהתקיימו במקרה של ד.מ.

אבל הדברים האלה לא נבנו בסיפור. העובדה שבמקרה אחר אדם היה מסוגל לבצע מעשה קיצוני מתוך אינטרס כספי לא בונה את היכולת של מזי ומשה לעשות זאת, ובוודאי לא לעשות זאת שוב ושוב כלפי ילדיהם. המניע, התהליך הרגשי והמעבר למעשה צריכים לצמוח מתוך הדמויות והנסיבות של הסיפור עצמו.

כעת מתברר שההשפעה של ההקבלה עשויה להיות עמוקה אף יותר. היא לא רק מעניקה למקרה הבדיוני מטען שמקורו במקרה של ד.מ., אלא נראה שהסיפור עצמו מתקרב אל התבנית של אותו מקרה באמצעות ההתמקדות במזי. אף שהנתונים שנמסרים מצביעים על שני הורים, האשמה ממוקדת שוב ושוב באדם אחד. כך לא רק המשמעות נשאלת מן המקרה החיצוני – גם אופן הצגת החשודה כאילו מותאם אליו.

האסוציאציה שנוצרת באמצעות המקרה של ד.מ. עלולה גם ליצור אצל הקוראים ציפייה שהמקרה בסיפור יתברר כדומה לו במהותו. אלא שכאשר בוחנים את שני המקרים, מתברר שהדמיון נשען בעיקר על רכיבים חיצוניים, ואילו המניע, היחסים, מספר המעורבים, מספר המקרים, הדרך לקבלת הכסף ואופן הסתרת המעשים שונים. כך המקרה של ד.מ. מעניק לכאורה תוקף למהלך, אבל התוקף הזה מגיע מבחוץ ולא נוצר מתוך הסיפור.

לכן ההקבלה עושה יותר מחיבור בין שני מקרים שאין ביניהם קשר מהותי מספיק: היא שואלת מהמקרה של ד.מ. משמעות, עוצמה ואסוציאציות כדי להשלים דברים שהסיפור עצמו לא בנה, ואף נראה שהיא משפיעה על האופן שבו החשד מוצג. בכך הסיפור נעשה תלוי במקרה חיצוני, אף שההיגיון של הדמויות והמעשים צריך להיבנות בתוכו.

בעריכה ספרותית צריך לדעת גם מתי להוריד מהלך שלם