- מאת: עינת קדם
- 13.9.2026
רוצים לבשל ספגטי? מה דעתכם להדליק את האש?
1:30 בלילה. אופיר חוזר הביתה. אשתו גלית מחכה לו בסלון.
"מצטער, מאמי", הוא התיישב לידה, "הם שיגעו אותי, שיגעו אותי. שש שעות שרפתי על שטויות".
לפני שלושה שבועות הוא התחיל לעבוד בחברת שיווק ואתמול השתתף בפעם הראשונה בישיבת הנהלה. הישיבה התחילה ב-19:00, כדי לקיים שיחת זום עם בכיר שנמצא בחו"ל.
"תאמיני לי", הוא אמר, "זה היה יכול להיגמר תוך שעה אם הם היו מתמקדים בתכלס. אבל כל הזמן הם התברברו. כל אחד הציג בעיה אחרת, כל אחד הציע איזה פתרון נקודתי, כל אחד לקח את הדיון לכיוון אחר, אף אחד לא דיבר על שורש הבעיה".
"אתה רוצה להגיד לי שהם כינסו ישיבה בלי לדעת מה הבעיה?" גלית שאלה.
"בגדול הם יודעים מה הבעיה, אבל כל הזמן הם הסתובבו מסביב, כל הזמן דיבורים בכללי כזה, הכול בתיאוריות, מתפזרים, מדברים על הכול אבל לא אומרים כלום, מכירה את זה? כאילו מפחדים לשים את האצבע על העניין. כל אחד רק רצה למסור את הדברים שלו ועל מה שחשוב לו, זה רוצה להראות שהוא הכי חכם, זה אומר שרק בזכותו החברה קמה, זה מסביר דברים שכל ילד יודע, אבל אף אחד לא אומר את מה שצריך להגיד. קופצים מדבר לדבר, מתחילים להגיד משהו ופתאום עוברים לדבר על נושא אחר, לא מגיבים לעניין, אי אפשר להבין מה הם רוצים. ראבאק, תעבדו כמו שצריך, תתמקדו. הרגשתי כמו בשיר פה קבור הכלב. רציתי להגיד להם, אתם רוצים להכין ספגטי? מה דעתכם להדליק את האש?. תקשיבי, זה היה הזוי, איזה חרטטנים".
"אמרת להם משהו?"
"נראה לך? אלה אנשים שרק רוצים לפרגן לעצמם, שום דבר לא היה עוזר. ישבתי ושתקתי, יצאה לי הנשמה עד שזה נגמר, ושום דבר לא יצא מזה".
"אז בטח הם יעשו עוד ישיבה בקרוב", גלית אמרה.
"יכול להיות, אבל זה לא מעניין אותי. מחר אני מודיע שאני מתפטר. תעזבי, לא מתאים לי. בואי נלך לישון מאמי".
לא מגיעה לעצם העניין ולנקודה
כשניתחתי לצורך המאמר הזה את הסיפור "התרמית" ועקבתי אחרי שורת ההימנעויות של עליזה שאציג בהמשך, הרגשתי כמו בשיר "פה קבור הכלב" של כוורת, שכתב והלחין דני סנדרסון:
"פה קבור הכלב, זהו עצם העניין…
אם אתה מבשל ספגטי, והמים לא רותחים
מה דעתך להדליק את האש, כי זה מה שכולם עושים"
עליזה אומרת שהיא בטוחה במשהו – "אני בטוחה שהיא רצחה אותם" – ופורסת בפני שמוליק מגוון של תובנות שנועדו להראות את פיקחותה, את התושייה שלה, את אופן החשיבה שלה, את ניסיון החיים שלה ואת האופן שבו היא יודעת לחבר אחד ועוד אחד, אבל היא הולכת סחור סחור ולא מדברת על עצם העניין, מנסה לבשל את הספגטי בלי להדליק את האש.
עליזה מדברת מסביב, ברמזים, באופן כללי ועמום; מוסרת מידע בטפטופים תוך נסיגה לאחור; קופצת מעניין לעניין; לא מגיבה לעניין (וכך גם שמוליק); מציגה טיעונים חסרים וביטויים ומושגים שאין להם תוקף; משתמשת בלשון סביל, בלשון רבים ובשמות גוף מרמזים; מפצלת בין טיעונים ומשפטים ולא מוסרת אותם ברצף – ובתוך כל זה היא לא מגיעה לעצם העניין ולא מצביעה על האדם או על האנשים שאותם היא מאשימה. כאילו זאת חידה בלשית ששמוליק אמור לפתור תוך כדי כך שהוא מרים לה להנחתה.
הדבר בולט במיוחד במשפט "'זאת בדיוק הנקודה', קטעה אותו עליזה. 'כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?'"
הביטוי "זאת בדיוק הנקודה" מתקשר ל"זהו עצם העניין". במילון אבן שושן מופיעות בין היתר שתי משמעויות שרלוונטיות למילה "עצם": "עיקר, ממש, דבר כמות שהוא בדיוק", וכן "תוך דבר, תמצית, יסוד". "עצם העניין" הוא הדבר המרכזי, העיקר, התמצית שאליה צריך להגיע. כשעליזה אומרת "זאת בדיוק הנקודה", אנחנו מצפים שהיא תעלה טיעון רלוונטי על עצם העניין.
המשפט נאמר בתגובה לדבריו של שמוליק: "עליזה, אני מחבב מאוד אותך. אני חושב שהשתגעת לחלוטין. איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים".
בטיעון שלה, היא אמורה להצביע על המוקד בדבריו, שכן בזמן שהוא מדבר על אישה באבל כבד שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים, לכאורה בתאונות מצערות, היא מחזיקה במידע שממנו עולה חשד כבד שההורים רקמו מזימה אכזרית כלפי ילדיהם במסגרת הונאת ביטוח. גם אם היא רוצה להשהות בינתיים את מסירת המידע שברשותה, ולהציג טיעונים שאמורים לעורר חשד כבד כלפי האם או ההורים גם בלי המידע הזה, היא אמורה לצאת מהמשפט שלו אל הטיעון שלה. כדי לבטא טיעון מחץ, הקוראים צריכים להבין מה היא מנסה להוכיח, אבל אין באמת טיעון, קודם כול כי אין אשמים. עליזה לא מצביעה ישירות על מושא ההאשמה שלה. היא לא מדברת תכלס.
יש כתב אישום, אבל אין נאשמים
חוסר המיקוד מתחיל כבר בתחילת השיחה ונמשך לאורכה:
לא אומרת את מי היא מאשימה: עליזה פותחת את השיחה בהאשמה – "אני בטוחה שהיא רצחה אותם" – בלי לומר על מי היא מדברת.
לא אומרת על מי היא מדברת: שמוליק שואל את עליזה: "עליזה, על מי את מדברת? יש רוצחים בכפר השלֵו הזה?" – אך עליזה לא אומרת על מי היא מדברת.
מדברת על רצח באופן כללי ובלשון סביל: שמוליק שאל על "רוצחים", ועליזה השיבה באופן כללי על רצח, ובלשון סביל: "רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות".
מכוונת לאם בלי לומר זאת: עליזה פתחה את השיחה בהאשמה כלפי גוף שלישי יחיד נקבה: "אני בטוחה שהיא רצחה אותם", כלומר היא מאשימה את האם אבל נמנעת מלומר זאת.
מדברת על האם אבל רק בהקשר לבכי: "הייתי בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות, ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה". היא מדברת על האם, אבל לא מקשרת זאת להאשמה שהיא הפנתה אליה בתחילה.
מדברת בלשון סביל: בהמשך, כשהיא מדברת על הילד השני שמת מהרעלת מזון לכאורה, היא אומרת "אני בטוחה שהוא הורעל", בניסוח סביל שלא מבהיר מי הרעיל אותו.
מדברת בלשון רבים: אף על פי ששמוליק דיבר באופן ספציפי על האם – "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים" – עליזה לא מדברת עליה, אלא בלשון רבים: "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?" בלי להזכיר את המילה "הורים".
מדברת באופן כללי: אף על פי ששמוליק דיבר ספציפית על מזי – "בסדר, מה המניע? אני מכיר את מזי. היא אישה בריאה בנפשה, נעימה ומסבירת פנים" – עליזה לא מדברת עליה, אלא באופן כללי: "שיגעון לא רואים כלפי חוץ. כולנו הולכים עם מסכות על הפנים".
מדברת על שני ההורים אבל רק בהקשר לביטוח: בהמשך עליזה מספרת על ההורים שביטחו את הילדים בסכומים גבוהים ועל משה, האב, שפשט את הרגל: "מזי ומשה שקעו בחובות לפני כמה שנים לאחר שפשט משה את הרגל. הם לפני ארבע שנים ביטחו את ילדיהם בסכום כסף גדול מאוד". היא מדברת עליהם רק בהקשר לביטוח, אבל כשהיא מדברת על מותם של הילדים, היא מציינת זאת בלי להזכיר את ההורים: "ואז הילדים התחילו למות זה אחר זה".
מכוונת לאם בלי לומר זאת: מייד לאחר שהיא מספרת על ההורים שביטחו את הילדים, היא מכוונת את ההאשמה כלפי האם אך לא אומרת זאת: "אם לא תעצור אותה, גם הבת היחידה שנותרה תיעלם מן העולם הזה". היא לא מציינת את שמה.
מדברת על האם אבל רק בהקשר לביטוח: כשעליזה מספרת על הביקור שלה במשרדו של סוכן הביטוח לפני ארבע שנים, היא מתארת את מזי שיצאה משם מחויכת – "כשבאתי לחדש את הביטוח על הדירה שלי, יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת" – ובכך מכוונת למזי אך לא קושרת אותה להאשמה עצמה.
שמוליק מרים להנחתה, אבל עליזה מנחיתה הרחק מהזירה
הבעיה בולטת במיוחד ברגע שבו נאמר "זאת בדיוק הנקודה", משום שדבריו של שמוליק – "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים" – מספקים לעליזה מושא מוגדר. שמוליק מדבר על האם. עליזה כבר אמרה קודם "אני בטוחה שהיא רצחה אותם". אם אותה "היא" היא מזי, ואם מזי היא מושא ההאשמה, כאן נמצא המוקד שאליו הטיעון יכול לכוון. זה המקום שבו עליזה יכולה להשתמש בדבריו של שמוליק נגד עמדתו. הוא מציג את מזי כאישה שנמצאת באבל כבד לאחר שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים. עליזה טוענת שהיא רצחה אותם. לכן ההגנה שלו עליה, בצירוף דבריו "אני חושב שהשתגעת לחלוטין", יכולה לספק לה את התשתית לטיעון, שבו היא תאמר משהו כמו:
אתה אומר שהיא איבדה שלושה ילדים בשלוש שנים, ואני אומרת: זאת בדיוק הנקודה. איך יכול להיות שהיא איבדה שלושה ילדים? איך יכול להיות שזה קרה בשלוש שנים? מאבדת ילד בכל שנה? זה נורמלי? מה זה אומר עליה? שהיא איבדה והכול מקרי, או שיש משהו מעבר לזה?
אבל עליזה לא עושה זאת. מייד אחרי "זאת בדיוק הנקודה", האם נעלמת: "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?"
מי מגונן? מי השאיר? על מי עליזה מדברת? היא לא אומרת "מזי", לא "האם" ולא "ההורים". אפילו "השאר" לא מוגדר כ"שאר הילדים". דווקא הטיעון שמכריז על הצבעה מדויקת נמנע מהצבעה ישירה על מושא ההאשמה.
לא דומה לסדרות פשע
בסדרות על פשע פעמים רבות אנחנו רואים סיעור מוחות בין בלשים וחוקרים. הם לא יודעים מי עומד מאחורי הפשע, ותוך כדי החקירה הם מעלים שאלות והשערות, מחברים פרטים ומגיעים לעוד תובנה ועוד תובנה. לכן הם לא חייבים לומר בכל פעם במפורש את הדברים עצמם כדי שנבין למה הם מתכוונים ומה ההקשר. הדיאלוג מבטא תהליך חשיבה משותף שמתקדם בהדרגה אל הפתרון.
בסיפור "התרמית" המצב שונה. עליזה היא שזימנה את שמוליק, מנהל מרכז השיטור, והיא מגיעה לשיחה כשהמסקנה כבר בידיה: "אני בטוחה שהיא רצחה אותם". היא לא חוקרת איתו את המקרים כדי ששניהם יגלו בהדרגה מה קרה, אלא מוסרת לו את התובנות שלה טיפין טיפין. שמוליק משמש בפועל בתפקיד של מי שמרים לה שוב ושוב להנחתה, והיא בתפקיד המנטורית שמסבירה לחניך דברים שהוא לא ראה.
היחסים האלה בולטים במיוחד משום ששמוליק הוא אחד מגורמי המקצוע שהיו אמורים לזהות שמשהו חריג מתרחש. שלושה ילדים באותה משפחה מתו בתוך שלוש שנים עד שעליזה צצה ומפנה את תשומת ליבו למה שקרה. כשהיא מסבירה לו על עובדות שאדם בוגר אמור להחזיק בהן, ובוודאי מנהל מרכז שיטור, כגון:
"רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות";
"שיגעון לא רואים כלפי חוץ. כולנו הולכים עם מסכות על הפנים";
"כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר";
השיחה מתרחקת עוד יותר מסיעור מוחות בין אנשי מקצוע שמגלים יחד את התמונה.
זה בסדר לא להצביע על הדבר עצמו בכל פעם, וזה בסדר לבנות מתח באופן הדרגתי. אבל כאן ההדרגתיות לא נוצרת מתוך חקירה משותפת. עליזה כבר יודעת לאן היא רוצה להגיע, ובכל זאת היא מדברת ברמזים, נמנעת מלומר דברים במפורש, מוסרת בכל פעם עוד טיפה של מידע ולא מגיעה לעצם העניין. שמוליק מצידו לא בונה איתה מהלך חקירתי, אלא מספק לה שוב ושוב את ההרמה הבאה.
לכן האופן שבו הדבר נעשה בסיפור "התרמית" לא דומה לסיעור המוחות שאנחנו מכירים מסדרות פשע. ניכרת יד מכוונת שמנסה לבנות פינג-פונג של שאלות, תשובות וגילויים הדרגתיים, אבל התוצאה היא שיחה לא ממוקדת שמתפזרת כמו הישיבה של אופיר.
זה חורג גם מהכללים של סיפור בדיוני ששייך לעולם הזה. יש טרגדיה ביישוב קטן ושלו, יש האשמה, יש מנהל מרכז שיטור, יש שיחה בין שני אנשים בוגרים על הנושא, יש מושגים כמו מניע, וברקע יש מידע על ביטוח בסכומים גבוהים. אבל לא ברור לאן רוצים להגיע. ברור רק דבר אחד: הסיפור מבקש להראות שעליזה היא אישה פיקחית.
ההסתרה חוסמת את הטיעון
הדרגתיות ומתח יכולים להיבנות באמצעות השהיית מידע, אבל כאן ההסתרה חוסמת את הדמות שאמורה לטעון את הטיעון. כדי לשמור מידע להמשך, עליזה נמנעת מלומר דברים שהמהלך הלוגי שלה זקוק להם. היא לא מגדירה במפורש את מושא ההאשמה, לא פורשת את התשתית שעליה נשענת המסקנה שלה ולא מחברת את הפרטים למהלך רציף.
ככל שהטקסט נמנע מאמירות ישירות כדי לשמר מתח ועמימות, כך הטיעונים שלה נשמעים תמוהים וחלשים ולא עולים בקנה אחד עם חשיבה של אישה אסרטיבית שיודעת לומר מה היא רוצה ואיך היא חושבת.
הפינג-פונג מפרק את המהלך
נבנה דיאלוג של פינג-פונג. שמוליק אומר דבר, עליזה משיבה; שמוליק מעלה שאלה או התנגדות, ועליזה מוסרת עוד פיסת מידע. כך המידע מתחלק בין הדמויות ובין שלבים שונים של השיחה עד לחשיפה במשרדו של סוכן הביטוח.
שיחה כזאת לא דומה לשיחה שמתקיימת בין עמיתים למקצוע. בשיחה בין עמיתים למקצוע מדברים תכלס. אף אחד לא מנסה להרים לאחר באופן קבוע, אף אחד לא מנסה להרים לעצמו, ואף אחד לא מחזיק מידע שאותו הוא מסתיר מהצד השני ומטפטף אותו בחלקים. זה ההבדל בין סיעור מוחות שנבנה באופן טבעי ויוצר מתח הדרגתי לבין הסתרה, קפיצות ושורה של הימנעויות.
הטקסט אומר לקוראים שעכשיו מתקיים כאן דיון אינטלקטואלי, אבל הדיון צריך להיווצר מתוך הדברים שהדמויות אומרות ומתוך הקשרים הלוגיים ביניהם.
המבנה הלשוני מפרק את הרצף
תנאי נוסף לקיומה של שיחה מגובשת, מעניינת, רציפה ואף מותחת הוא דיבור חופשי ופתוח שמותאם לסוגים שונים של מבני משפטים הנדרשים לסוגים שונים של דיונים. הסיפור "התרמית" הגיע אליי לאחר שעבר עריכה לשונית. בטקסט מופיעים רעיונות שאמור להתקיים ביניהם קשר לוגי, אך הם מופרדים בנקודה והופכים למשפטים עצמאיים, לרוב ללא מילות הקישור שמבהירות את היחסים ביניהם.
המטרות מתחילות לחסום זו את זו
נראה שבסצנה פועלות כמה מטרות בעת ובעונה אחת: ליצור מתח באמצעות חשיפה הדרגתית, לשמור מידע לשלבים מאוחרים, לבנות דיאלוג של פינג־פונג, להציג את עליזה כאישה פיקחית שמנצחת בעימות אינטלקטואלי ולהוביל לשיא שבו היא חושפת את מה שראתה במשרדו של סוכן הביטוח.
לכל אחת מהמטרות האלה יכול להיות תפקיד בסיפור. הבעיה נוצרת כשהן מתחילות לחסום זו את זו. ההסתרה מונעת מעליזה לומר במפורש את מי היא מאשימה; חלוקת המידע לתורות מפרקת את הטיעון; המבנה הלשוני מנתק קשרים בין רעיונות; ובאותו זמן הטקסט מבקש להציג את התוצאה כטיעון חד של אישה שיודעת "לחבר אחד ועוד אחד".
כאן חוזר העיקרון שהמחיש אופיר בסיפור בתחילת המאמר. אפשר לעסוק בפרטים רבים, להציע פתרונות ולכוון לתוצאה מרשימה, אבל הבטחות צריך לקיים. כשאומרים "זאת בדיוק הנקודה", צריך לכוון לנקודה ולדבר באופן ישיר על האדם או האנשים שנמצאים במוקד העניין.