פנייה נרגשת לאקדמיה ללשון העברית בנוגע ללשון ציווי

ב-2005, כשלימור לבנת הייתה שרת החינוך, פנו אליה ארגוני המורים בקריאה בשלטי חוצות: "לימור, הרסת את החינוך, תתפטרי!" בטורו משחק מילים (תתפטרי? התפטרי! הארץ, 20.5.2005) המליץ אהוד אשרי לשקול שוב את נוסח הקריאה, "לא משום ששרת החינוך מצטיינת פתאום בתפקידה, אלא משום שהנוסח העברי הנכון הוא 'התפטרי!'"

אבל תודו (או הודו) שהגיע הזמן שזמן הציווי יתפטר מהשפה העברית. רבים אינם משתמשים בזמן ציווי, ומחליפים אותו בזמן עתיד. זה מקובל ולגיטימי בספרים לילדים ולמבוגרים בשירה ואף במאמרי דעה. מי שמתעקש לשמור על זמן ציווי, הטקסט שלו נשמע ארכאי, מאולץ ולא טבעי, בייחוד בציווי של פעלים כגון ליהנות (hehane?), לירות (yere), לייגע (yega), להגיע (haga), להריח (harach), להביע (haba), להשקיע (hashka) ועוד. זה נשמע מוזר, ורבים אינם מכירים את צורת הציווי של פעלים אלה.

המאמר "אילו קטעים" מדגים את הצרימה שעולה מהניסיון לדבוק בכללי העברית בכל מצב ובכל מחיר. הטקסט נראה תלוש ומנותק, קר ומנוכר ואף מביך. השפה העברית דינאמית וזורמת. אסור שהטקסטים שלנו ייראו כמו קופסאות קטנות שכולן נראות אותו הדבר. 

את זמן הציווי אפשר לשמור למילים קצרות, כגון: לך, בוא, תן, שב, רוץ וכדומה. 

האקדמיה לא מתנגדת לכך, וכותבת בפוסט "תוציא את הזבל או הוצא אותו" (פייסבוק, 25 ביולי 2018), שהבחירה היא שלנו. איזה כיף.