"איני מתכוון" – מאחורי הסמכותיות לכאורה מסתתרות סתירות (התרמית)

עריכה ספרותית ולשונית טובה מחייבת כניסה לתוך המשמעות

הצרימה קופצת

יש משפטים שנשמעים טוב. הם כתובים במשלב גבוה, נראים תקינים והגיוניים ויוצרים רושם משכנע בקריאה ראשונה. אבל אצלי, כשיש בעיה, המוח מזהה אותה והצרימה קופצת. הצרימות האלה הן צרימות של משמעות: משהו במה שהמשפט אומר, בהיגיון שלו או במה שנובע ממנו לא מסתדר. לעיתים עוד לפני שאני מפרקת את המשפט באופן מודע, הצרימה כבר פירקה אותו עבורי וחשפה את הבעיה המהותית.

בעריכה הספרותית והלשונית שלי אני לא מושפעת ממה שהמשפט מנסה לשדר או מהרושם שהוא יוצר, אלא נכנסת למשמעות של כל מילה, בוחנת את הקשרים בין חלקי המשפט ואת ההיגיון שעומד מאחוריהם. ברוב המקרים מתוך כמה בעיות אפשריות צצה מיד צרימה אחת מהותית ובולטת. די בה כדי לקבוע שהמשפט או המהלך שהוביל אליו לא מתאימים ולשנות אותם. אני לא צריכה לאתר את כל הכשלים האפשריים כדי להצדיק את השינוי.

במאמר אני מפרקת את מה שכבר החלטתי לשנות

במאמרים שבהם אני מדגימה את שיקולי העריכה שלי אני עושה פעולה נוספת: אני נשארת עם המשפט שכבר הייתי משנה וממשיכה לפרק אותו. אני נכנסת לעומק המשמעויות שלו כדי להראות מה בדיוק קרה בו. באופן לא מקרי, הפירוק הזה חושף פעמים רבות כשלים נוספים. הם לא אלה שגרמו לי לעצור בזמן העריכה, אבל הם מלמדים עד כמה הצרימה הראשונית הייתה סימן לבעיה עמוקה יותר במבנה המשפט או במהלך שהוביל אליו.

גם נוכחות מורגשת של יד מכוונת מדליקה אצלי נורה אדומה. כשאני מרגישה שהטקסט מבקש להוביל אותי למקום מסוים, להדגיש עבורי דבר מה או ליצור אצלי רושם מסוים, זה מעורר בי התנגדות. אני בודקת מה היד המכוונת מבקשת להשיג ומה קורה למשמעות ולהיגיון בדרך להשגת המטרה.

הצרימה המיידית שעלתה מהמשפט "איני מתכוון…"

כך קרה במשפט של עליזה, שניתחתי במאמר "אך לפעמים": בעריכה הספרותית והלשונית אני מפרקת טיעונים: "רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות".

הצרימה שקפצה אצלי מייד הייתה במשמעות – עליזה מסבירה למנהל מרכז השיטור, אדם בוגר ומנוסה, שרצח יכול להתרחש בכל מקום ולהיות מוסווה כתאונה או כהתאבדות, לאחר שהוא עצמו שאל אותה אם יש רוצחים בכפר השלו הזה. הוא שואל כמו ילד והיא מסבירה לו כמו לילד. די היה בצרימה הזאת כדי לקבוע שהמשפט כלל לא מתאים ונדרש שינוי של המהלך שהוביל אליו.

דבר דומה קרה במשפט של שמוליק שאותו אני מנתחת במאמר הזה: "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים".

גם כאן צרימת המשמעות קפצה מייד. מה שצרם לי היה היחס שנוצר בין מספר הילדים, פרק הזמן שבו מתו ומידת הצער. די היה בצרימה הזאת כדי לקבוע שהמשפט והמהלך שהוא מבטא לא מתאימים.

לצורך המאמר אני ממשיכה גם כאן את הפירוק ובוחנת את המשמעויות הנוספות שנוצרות במשפט ובתוך השיחה. הפירוק חושף לא רק אי־היגיון, אלא שורה של סתירות שעומדות בבסיסו: בין התפקיד של שמוליק לבין דרך החשיבה וההתנהגות שלו; בין המידע שעליזה מסרה בפועל לבין המידע שהוא מניח שכבר נמסר; בין הצורך המקצועי לברר חשד לבין החלטתו שלא לחקור; ובין הנתון שהוא מגייס כנימוק להימנע מחקירה – שלושה ילדים שמתו בתוך שלוש שנים – לבין העובדה שאותו נתון אמור דווקא לעורר צורך בבדיקה.

הסתירות האלה מחדדות גם את הפער בין הרושם שהמשפט מבקש ליצור לבין המשמעות שלו. "איני מתכוון" נשמע נחרץ, החלטי וסמכותי, אבל ככל שנכנסים למשמעות מתברר שהנחרצות הזאת נשענת על הנחות, מסקנות ונימוקים שסותרים את מה שמצופה מאדם בתפקידו. כך הסמכותיות לכאורה אינה מסתירה רק אי־היגיון כללי, אלא מערכת של סתירות שהפירוק חושף.

שלוש מטרות משוערות של היד המכוונת

במקביל אפשר לזהות כמה מטרות של היד המכוונת שעשויות להסביר כיצד נבנה המשפט:

1. מסירת מידע לקוראים – לרכז ולהדגיש את הנתון ששלושה ילדים מאותה משפחה מתו בתוך שלוש שנים.

2. הכנת הקרקע לתובנה של עליזה – להרים לעליזה להנחתה, כדי שתוכל לומר "זאת בדיוק הנקודה" ולהציג את התובנה שלה.

3. בניית הסמכותיות של שמוליק – להציג את שמוליק, מנהל מרכז השיטור, כדמות סמכותית והחלטית.

המשמעויות שעולות מהמשפט מחדדות את ההבנה על החור בעלילה

המשפט של שמוליק, "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים", מבטא את הפער שזיהיתי במקומות נוספים בסיפור, בין התפקיד שניתן לו בעלילה לבין האופן שבו הוא חושב, מגיב ופועל. שמוליק הוא מנהל מרכז השיטור, והתפקיד מגדיר ציפייה בסיסית לדרך החשיבה וההתנהגות שלו: לשאול שאלות ענייניות, לברר את מה שחסר, להתעקש לקבל פרטים מלאים וקונקרטיים שרלוונטיים לעניין, להוביל את השיחה, לדבר ולפעול מתוך הניסיון המקצועי שצבר ולהגיע למסקנות על בסיס המידע שבדק.

בשיחה עם עליזה הוא מדגים את ההפך מכך ומציג כמעט את האנטיתזה למנהל מרכז שיטור. הוא לא שואל את השאלות המתבקשות, משלים בעצמו מידע שעליזה עדיין לא מסרה, מקדים מסקנה שהשיחה עדיין לא הובילה אליה, מניח מראש דבר שאמור להיות מושא לבדיקה ומציג נימוק שבפועל פועל נגד המסקנה שלו. דווקא הנתון שהוא מגייס כדי להסביר מדוע לא יחקור – שלושה ילדים שמתו בתוך שלוש שנים – הוא נתון שאמור לעורר אצל אדם בתפקידו צורך בבדיקה.

כך המשמעויות שעולות מן המשפט מחדדות את אחד החורים בעלילה: הדמות קיבלה תפקיד שמחייב דרך מסוימת של חשיבה והתנהגות, אבל העלילה זקוקה להתנהגות הפוכה. 

שמוליק מגיב למסקנה שעליזה עדיין לא הציגה

עד לרגע שבו שמוליק אומר שאינו מתכוון לחקור את האישה, עליזה עדיין לא קישרה במפורש בין החשד שלה ברצח לבין מזי.

1. 1. תחילה היא אומרת: "אני בטוחה שהיא רצחה אותם" – אבל "היא" עדיין לא מזוהה כמזי. עליזה מטיחה האשמה חמורה בלי לומר את מי היא מאשימה וכלפי מי.
   2. בהמשך היא אומרת: "רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות" – זו אמירה כללית על רצח, ואין זיהוי של מזי כחשודה. "מוסווה" הוא ניסוח סביל: הרצח מוסווה, אבל לא נאמר מי מסווה אותו. הפעולה קיימת, אך האדם שמבצע אותה נעלם.
   3. לאחר מכן עליזה מספרת: "הייתי בשבעה על עדי צפירה. הייתי בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות, ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה: אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון. אני בטוחה שאם יוציאו את הגופה של רביד וינתחו אותה, יגלו שהוא בכלל הורעל". עליזה ממשיכה לדבר סביב מזי בלי להצביע עליה במפורש. את הילדה היא מזהה בשם ובשם המשפחה, אבל מזי נשארת "האימא", הגדרה כללית שלא מזהה אותה בשמה. גם "במשפחה" מרחיב את ההתייחסות אל התא המשפחתי ולא מתמקד בה. עליזה אומרת שרביד "הורעל" – שוב ניסוח סביל שמשאיר מחוץ למשפט את מבצע הפעולה. היא אומרת מה נעשה לרביד, אבל לא מי עשה זאת.

כך מצטברים לאורך דבריה חוסרים במקום שבו היו אמורים להופיע פרטים קונקרטיים: "היא", "מוסווה", "האימא", "במשפחה", "הורעל". עליזה מדברת על רצח, הסוואה והרעלה, אבל לא מחברת במפורש בין הפעולות האלה לבין מזי.

הדבר בולט עוד יותר בשל תפקידו של שמוליק כמנהל מרכז שיטור. לא נדלקת אצלו נורה אדומה והוא לא שואל את השאלות המתבקשות: למה את מתכוונת? במי את חושדת? למה דווקא בה? מה את מבקשת ממני לעשות? במקום לברר את הדברים שלא נאמרו, הוא כבר מתנגד למסקנה שעדיין לא הוצגה לו.

אפשר להמחיש את הבעיה אם הופכים לרגע את הסיטואציה. נניח שעליזה הייתה נחקרת כחשודה, ושמוליק היה מנהל את החקירה. לאורך החקירה היא הייתה אומרת "היא" בלי לנקוב בשם, מדברת על "האימא" ועל מה שקרה "במשפחה", ואומרת שרצח "מוסווה" ושאדם "הורעל", בלי לציין מי הסווה ומי הרעיל. אילו שמוליק היה משלים בעצמו את כל החסר וקובע נחרצות שעליזה דיברה על מזי, עליזה הייתה יכולה להשיב לו בצדק: אני בכלל לא אמרתי "מזי".

זה מה שקורה כאן. שמוליק מתייחס למסקנה שהוא עצמו הסיק כאילו עליזה מסרה אותה. במקום להפריד בין מה שנאמר בפועל לבין מה שהוא מסיק ממנו ולדרוש את המידע החסר, הוא הופך את ההיסק שלו לעובדה ומייד מגיב אליה. עבור אדם שמנהל מרכז שיטור, ההבחנה בין מה שאדם אמר לבין מה שהחוקר הסיק מדבריו אמורה להיות בסיסית.

"אישה באבל כבד שאיבדה", כבר מכריעה בשאלה שאמורה להיבדק

"איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים". אבל הוא צער וכאב בעקבות אובדן. כשאומרים שאישה "איבדה" את ילדיה, מציגים את מותם כאסון שקרה לה. הצירוף כולו בונה את מזי כאם שכולה שנפגעה ממות ילדיה ומתאבלת עליהם. אבל אם שמוליק מבין שעליזה מבקשת ממנו לחקור את מזי מפני שהיא חושדת שהיא גרמה למות ילדיה, הרי שזו בדיוק השאלה שעדיין פתוחה.

עומדות לפניו כמה אפשרויות. הוא יכול לשאול את עליזה מדוע היא חושדת במזי, לבדוק על מה החשד מבוסס או לדחות אותו אם הוא חושב שאין בו ממש. במקום לעשות זאת, הוא כבר מגדיר את מזי כאישה באבל כבד שאיבדה את ילדיה.

כך נוצר מעגל אבסורדי: שמוליק לא רוצה לחקור אותה מפני שהיא אם אבלה שאיבדה את ילדיה, אבל החקירה היא שאמורה לברר אם היא אכן אם שאיבדה את ילדיה או אישה שגרמה למותם.

במילים אחרות, הוא משתמש במסקנה שעדיין לא נבדקה כנימוק לכך שאין צורך לבדוק אותה.

"שלושה ילדים בשלוש שנים" פועל נגד הטיעון של שמוליק

שמוליק מבקש לנמק מדוע אינו מתכוון לחקור את מזי, ולשם כך הוא מדגיש את גודל האסון:

"שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים".

אלא שהנתון שאמור לחזק את הנימוק שלו פועל בכיוון ההפוך. שלושה מקרי מוות של ילדים מאותה משפחה בתוך שלוש שנים הם מצב חריג מאוד. מרגע ששמוליק כבר מבין שקיימת אפשרות שלא מדובר בשלושה מקרי מוות תמימים, הנתון הזה אמור להגביר את הצורך בבדיקה, לא להצדיק את ההימנעות ממנה.

כך נוצר היגיון הפוך:

שלושה ילדים בשלוש שנים ← אסון נורא ← לא נחקור.

אלא שדווקא חומרת המצב שעליה מצביע שמוליק מובילה למסקנה אחרת:

שלושה מקרי מוות של ילדים באותה משפחה בתוך שלוש שנים ← מצב חריג מאוד ← צריך לבדוק מה קרה.

באותו אופן שהטיעון של עליזה, "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר", פועל גם נגדה – אם לאחר מקרה אחד כבר נדרשת ערנות מיוחדת, מדוע היא עצמה לא חשדה לאחר המקרה השני? – גם הטיעון של שמוליק פועל נגדו. הוא מבקש להדגיש באמצעות "שלושה ילדים בשלוש שנים" עד כמה גדול האסון שעבר על מזי, אבל באותן מילים ממש הוא מדגיש עד כמה חריג המצב שאותו הוא מסרב לבדוק.

ככל ששמוליק מחזק את הנימוק הרגשי להימנע מחקירה, הוא מחזק בלי להתכוון גם את הנימוק הענייני לקיים אותה. המשפט שאמור להסביר מדוע לא יחקור מספק בעצמו סיבה טובה מדוע דווקא צריך לחקור.

משפט שמבקש להביע רגישות וחושף חוסר רגישות

לכאורה "בשלוש שנים שלושה ילדים" נועד להעצים את הטרגדיה ולהמחיש את הרגישות של שמוליק למצבה של מזי.

אבל ברגע שהצפיפות בזמן הופכת לחלק מהנימוק שלא לחקור אותה, נכנסת לתוך האבל אמת מידה כמותית. אם העובדה ששלושת ילדיה מתו בתוך שלוש שנים מחזקת את ההצדקה להתחשב בה, מה היה קורה אילו איבדה שלושה ילדים במשך עשר שנים? האם האבל היה כבד פחות? האם היה ראוי לפחות התחשבות?

כך משפט שמבקש להציג רגישות יוצר משמעות חסרת רגישות: כאילו עוצמת האבל על אובדן שלושה ילדים נמדדת גם בצפיפות שבה התרחשו מקרי המוות.

הצירוף הקליט "שלוש שנים, שלושה ילדים" מעצים את הרושם הרגשי, אבל פירוק המשמעות שלו מגלה שההדגשה פועלת נגד הרעיון שהמשפט מבקש להעביר.

למה רק מזי?

יש כאן שאלה נוספת ששמוליק כלל לא שואל.

גם אילו היה מקבל את ההנחה שמדובר בשלושה מקרי מוות שמעוררים חשד, מדוע החשד מופנה דווקא למזי? לילדים יש גם אב. עליזה עדיין לא הסבירה מה בהתנהגותה של מזי או במידע שיש ברשותה מצביע דווקא עליה.

גם הנימוק של שמוליק עצמו לא מסביר את המיקוד באם. אם הבעיה היא "אבל כבד" בעקבות אובדן שלושה ילדים, גם האב איבד אותם.

ובכל זאת השיחה כבר מתנהלת כאילו מזי היא החשודה המובנת מאליה.

המיקוד של העלילה במזי עובר אל הדמויות בלי שהן עושות את הדרך המחשבתית שאמורה להביא אותן אליו. השאלה הפשוטה "למה דווקא היא?" כלל לא נשאלת.

המטרות 

המשפט של שמוליק נבנה עבור המשפט הבא של עליזה

המשך השיחה עוזר להבין מדוע המשפט של שמוליק נשמע מנותק כל כך ממה שנאמר לפניו.

מייד לאחר דבריו נכתב: "זאת בדיוק הנקודה", קטעה אותו עליזה. "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?" ומתברר מה המשפט של שמוליק מאפשר לעליזה לעשות.

הוא מרכז עבורה את הנתונים הדרושים לתשובה שלה: שלושה ילדים מתו בפרק זמן קצר, והוא משתמש בכך כדי להעצים את האבל ולהצדיק את ההימנעות מחקירה. עליזה יכולה לקחת את אותו נתון ולהפוך את כיוונו: אם כבר מת ילד אחד, ההורים אמורים להגן ביתר שאת על הילדים האחרים.

לכן המשפט של שמוליק מתפקד כהרמה להנחתה. הוא פחות תגובה טבעית למה שעליזה אמרה ויותר הכנה לדבר שהיא צריכה לומר מייד אחריו. המשפט הקודם לא מוליד את המשפט הבא מתוך הדמויות; המשפט הבא קובע מה הדמות הקודמת צריכה לומר כדי להכין לו את הקרקע.

"קטעה אותו" מדגיש את המהלך

גם הפועל שמתאר את תגובתה של עליזה חושף את המבנה: "זאת בדיוק הנקודה", קטעה אותו עליזה.

אבל עליזה לא קוטעת את שמוליק. המשפט שלו כבר הסתיים. אין משפט שנקטע באמצע, אין מחשבה שלא הושלמה ואין דיבור שנחסם. הוא מסיים את דבריו, והיא מגיבה. ובכל זאת נכתב "קטעה אותו".

כך לא רק המשפט של שמוליק מכין את ההנחתה, גם המספר מסמן אותה. "זאת בדיוק הנקודה" אמור להישמע כתגובה חדה ומהירה שתופסת את הכשל בדבריו והופכת אותו נגדו, ולכן התגובה מתוארת כקטיעה אף שהטקסט עצמו לא מציג קטיעה.

הכוונה ניכרת פעמיים: קודם בונים את המשפט שעליזה צריכה להגיב אליו, ואחר כך מתארים את תגובתה באופן שמעצים את האפקט שהסצנה מבקשת ליצור.

כל דמות מוסרת את המשפט שלה

כאן מתחברים הכשלים במשפט לתופעה רחבה יותר בדיאלוג.

בשיחה טבעית, משפט משנה את מה שקורה אחריו. אדם מקשיב, מעבד את המידע שקיבל, שואל, מתנגד, מופתע, משנה הנחה או מבקש הבהרה. המשפט הבא צומח מתוך המשפט הקודם.

כאן זה כמעט לא קורה. עליזה מוסרת מידע חלקי על חשד לרצח. שמוליק לא עוצר לברר את החסר, אבל משלים בעצמו את המסקנה שהיא עדיין לא הציגה. הוא מדבר על מזי כאם אבלה אף שהחשד שאמור לעמוד מולו מערער על ההנחה הזאת. הוא משתמש בשלושה מקרי מוות כנימוק לא לבדוק, אף שהצטברותם אמורה לעורר שאלות. ולבסוף מתברר שהמשפט שלו בנוי כך שעליזה תוכל לומר מייד אחריו "זאת בדיוק הנקודה".

כל אחד מהמשפטים מוסר את הדבר שהטקסט זקוק לו באותו רגע, אבל המשפטים כמעט לא פועלים זה על זה. במקום שהדמויות יקשיבו זו לזו ושהשיחה תתפתח מתוך מה שנאמר, כל אחת מקבלת בתורה את המשפט שעליה למסור.

כך נחשפת היד המכוונת: המשפט הבא מגיע מפני שהגיע תורו להיאמר, לא מפני שהמשפט הקודם הוליד אותו. וזו גם הסיבה שמשפט אחד, שנשמע בקריאה ראשונה פשוט, רגיש ואפילו אנושי, מתפרק כשבוחנים אותו לעומק. המילים לא פועלות בחלל ריק. לכל מילה יש משמעות, לכל משפט יש הנחות, וכל תגובה צריכה לצמוח מתוך מה שהדמות שמעה ויודעת. בעריכה ספרותית ולשונית, ניתוח המשמעות הוא שמאפשר לבדוק לא רק אם המשפט נשמע טוב, אלא אם הוא באמת מחזיק.