בפירוק עומק בעריכה ספרותית ולשונית, אני לא מאפשרת לטקסט לתעתע בי

כמו ג'ימי מקגיל: לא אדישה לצרימה ולא מחליקה אותה

אני דומה יותר לג'ימי מקגיל ב"סמוך על סול". ג'ימי מקגיל ערך לקשישים את צוואותיהם. אחת הקשישות גרה בדיור המוגן סנדפייפר קרוסינג. כשסיים את הביקור בביתה (עונה 1, פרק 9, ריקו), היא אמרה לו שכרגע אין לה מספיק כסף כדי לשלם לו את 140 הדולר שגבה עבור שירותיו, ובשבוע הבא היא תקבל קצבה ואז תשלם. ג'ימי הסכים, האמין לה, לא הפעיל עליה לחץ, ונתן לה את הכתובת שאליה תוכל לשלוח את הכסף. מבחינתו העניין הסתיים.

הוא יצא מביתה, ואז משהו בדבריה המשיך לעבוד בתוכו. הוא יכול היה להמשיך בדרכו, אבל המילה "קצבה" עוררה אצלו שאלה. הוא נעצר, הסתובב וחזר לצלצל בדלתה: "קצבה? את מקבלת דמי ביטוח לאומי ופנסיה. איזו קצבה זו?" לאחר שערך איתה בירור הוא גילה את ההונאה של הדיור המוגן כלפי הקשישים. כספי הפנסיה והביטוח הלאומי שלה עוברים ישירות לסנדפייפר, שם מקזזים מהם סכומים על מוצרי יסוד בסיסיים כמו מקלוני אוזניים, נייר טואלט וממחטות נייר, ושולחים לדיירים את מה שנשאר. זאת הקצבה. התברר ששיטה זו מופעלת על כל דיירי הדיור המוגן, ושבדרך הזאת סנדפייפר מתעשרת על חשבונם. התגלית הזאת הפכה לתביעה ייצוגית של מיליונים.

משהו בדברים שלה עורר את סקרנותו והוא בחר לא להתעלם ממנו, והדחף שלי בעריכה דומה. זאת אותה הנעה פנימית. סקרנות, אכפתיות, מוטיבציה. אני לא מסתפקת במה שנמצא על פני השטח, לא מסמנת וי וממשיכה הלאה, אני לא אדישה לצרימה ולא מחליקה אותה. אני מפרקת, בודקת קשרים, מחברת פרטים ומנסה להבין מה בדיוק לא הסתדר לי ולמה.

קריאה, צרימה, עצירה, שאלות, תשובות, ניתוח, הבנה

עריכה ספרותית עמוקה צריכה לפעול במידה מסוימת כמו חקירה משטרתית. העלילה והדמויות שמובאות לפתחה הן בגדר חשודות. שום דבר לא מתקבל כמובן מאליו.

לפעמים בקריאה חוזרת משהו שנראה תקין קודם פתאום קופץ לתודעה. נוצרת אי־נוחות: רגע, זה לא מסתדר לי. למה המשפט הזה לא זורם לי? למה התגובה לא טבעית? למה זה צורם? מה מפריע לי?

בנקודה הזאת מתחילה החקירה.

קריאה ← צרימה ← עצירה ← שאלות ← ניתוח ← הבנה.

הצרימה לא אומרת לי בהכרח מה הכשל. היא אומרת לי שיש כאן משהו שצריך לבדוק. עכשיו צריך לפרק מהלך מורכב לחוליות, לבודד מידע, לעקוב אחר קשרים לוגיים וסיבתיים, להבחין בין עובדה להנחה, לזהות מה חסר ולהסיק גם מהדברים שנאמרים וגם מאלה שלא נאמרים.

במובן הזה עבודת העריכה דומה לעבודתו של חוקר. פרט אחד נראה טבעי. גם הפרט שבא אחריו נראה טבעי. אפילו הצירוף ביניהם עשוי לעבור בקריאה. אבל משהו בחוליה שביניהם חסר או נשבר. הכישורים האנליטיים מאפשרים לעצור את הרצף, לבודד את החלקים ולגלות מה העין קיבלה קודם כמכלול בלי לבדוק. 

מה מסתתר מאחורי התגובה?

משמעותה של תגובה, אמירה או שאלה לא נמצאת רק במשפט עצמו, אלא גם בהקשר שלה ובקשרים שהיא יוצרת עם מה שנאמר לפניה. למה היא אמרה את זה? למה היא העלימה את המידע הזה? למה פתאום היא נסוגה לאחור? למה הוא מתנהג מוזר? מה הדמות יודעת עכשיו? מה נאמר לה בפועל? מה לא נאמר לה? לְמה היא מתייחסת בפועל? האם היא עונה לשאלה שנשאלה? האם התגובה שלה נובעת מהאמירה שקדמה לה? איזו חוליה חסרה בין המידע לבין המסקנה?

כישורי חשיבה, ניתוח, פירוק אנליטי והסקה מאפשרים לי לזהות את נקודת השבירה ברצף, את מקורה ואת הסיבה לה. אלה לא רק כישורים שמאפשרים לומר שמשהו "לא עובד", אלא כישורים שמאפשרים להבין מה בדיוק לא עובד ולמה.

בשלב הבא, באמצעות כישורי כתיבה וניסוח, יצירתיות ודמיון, אני בונה את התיקון באופן אמין, זורם ומעניין. אני בונה מהלך שבו הקשרים זורמים, והמידע, המחשבה, התגובה והפעולה נובעים זה מזה באופן טבעי. כך אנחנו מדברים גם במציאות. אדם אומר משהו ואנחנו מגיבים לדבריו. גם כשאנחנו כועסים, מתווכחים או לא מסכימים, יש קשר בין הדברים. אפשר גם להתחמק, להסיט את השיחה, לענות על משהו אחר או לעבור פתאום לנושא אחר – אנשים עושים זאת. אבל זה עדיין נובע מהסיטואציה. בטקסט ספרותי, הבעיה נוצרת כשמתמקדים רק במטרה – איך להגיע לנקודה הבאה. זה לא אמין.

מבנה מתעתע של שיחה

אחד הדברים שהופכים כשלים בדיאלוג לחמקמקים כל כך הוא המבנה החיצוני של השיחה. דמות אחת אומרת משהו, הדמות האחרת מגיבה; הראשונה ממשיכה, השנייה משיבה לה. נוצר פינג־פונג של אמירה–תגובה–אמירה–תגובה, ועצם התחלופה הזאת מייצרת בתודעה שלנו תחושה שמתקיימת תקשורת. אנחנו רואים את המבנה המוכר של שיחה ולכן מניחים שגם הקשרים שבתוכו קיימים.

אבל כשמפרקים את המבנה ובודקים כל חילוף דברים בפני עצמו, מתברר שלעיתים מדובר בפסאודו-שיחה. הדמויות לא באמת מקשיבות זו לזו ומגיבות למה שנאמר להן, אלא יוצרות הרמות הדדיות להנחתה: אחת אומרת בדיוק את הדבר שמאפשר לאחרת לומר את הדבר הבא שהעלילה זקוקה לו, ואז האחרת מרימה לה בחזרה. כך נוצר רצף שנראה כמו שיחה, אף שבפועל כל אמירה משמשת במידה רבה מקפצה לאמירה הבאה. זה מה שהמבנה החיצוני מצליח להסתיר: הפינג-פונג קיים, אבל הוא לא נוצר מתקשורת טבעית בין שתי דמויות. הוא נוצר משום שכל אחת מהן מגישה בתורה לאחרת את הכדור שהעלילה רוצה שהיא תנחית.

במציאות אנחנו לא יודעים מראש מה האדם שמולנו עומד לומר, ולכן איננו מסדרים עבורו את המשפט שיאפשר לו לומר את מה שהוא רוצה לומר. אנחנו מדברים מתוך המחשבות, הידע, הרגשות והמטרות שלנו, והתגובה של האדם האחר נוצרת מתוך מה שהוא שמע ומתוך עולמו שלו. 

המטרה מתחילה לנהל את השיחה

בקריאת השיחה בין עליזה לשמוליק. הרגשתי שהיא לא זורמת. בתחילה הצרימות התחברו לבעיות הרחבות והגלויות יותר בעלילה: ההקצנה של שלושה מקרי מוות במשפחה אחת, המאמץ לבנות את עליזה כיחידה שמצליחה לראות ולפתור את התעלומה והחלשת שמוליק כדי להגביה אותה. אבל הצרימה נשארה גם בתוך השיחה עצמה.

כשפירקתי את השיחה לחילופי הדברים שמרכיבים אותה, התברר שהבעיה עמוקה יותר. במקומות שונים עליזה אומרת דבר אחד ושמוליק מגיב לדבר אחר; הוא שואל שאלה ולא מקבל עליה תשובה, אבל ממשיך הלאה; מידע חסר לא מעורר את השאלה שהיה אמור לעורר; מסקנה מופיעה לפני שנמסרו החוליות שמאפשרות להגיע אליה. לכאורה מתקיים דיאלוג. בפועל, הקשרים בין חלקיו שוב ושוב נקטעים.

זה לא מקרי. העלילה חותרת למטרה, והמטרה מתחילה לנהל את השיחה. עליזה צריכה למסור את המידע שיקדם אותה לפתרון התעלומה; שמוליק צריך להגיב באופן שיאפשר לה להמשיך ולהוביל; וכל אחד מהם מבצע את התפקיד שנדרש ממנו במהלך העלילתי. אלא שבתוך המאמץ להגיע ליעד נשמט לעיתים הדבר הבסיסי שמייצר דיאלוג אמין: אדם אחד באמת שומע את האחר ומגיב למה שנאמר לו.

זה מה שאני מפרקת בדוגמאות הבאות. אני עוצרת, מסתובבת וחוזרת אל חילופי הדברים: מה הוא שאל? מה היא ענתה? האם היא באמת ענתה? לְמה הוא הגיב? איזה מידע היה בידיו באותו רגע? מה היה חסר? איזו שאלה הייתה צריכה להתעורר? 

אחרי הפירוק, אפשר לראות את מה שהרצף הסתיר.