עליזה ניצחה, אבל הקוראים הפסידו. על חוסר אמינות וניכור בספר (התרמית)

מאמר זה ממשיך את ניתוח הסיפור "התרמית", שלו הצגתי עריכה ספרותית ולשונית, והוא דן בהרחבה באופן שבו נבנית דמותה של עליזה ובמחיר הספרותי שנוצר בעקבות זאת.

מדוע מודגש גילה של עליזה?

במקור נכתב בתחילה על עליזה:

"בגילה הרם, 95, היא אוכלת צוהריים בשעה קבועה. היא הייתה שמחה לדבר עם שמוליק באותה העת. ולעליזה אי אפשר לסרב."

אפשרות אחת היא שהמספר החיצוני מוסר את הסיפור כולו מתוך נקודת מבטו של שמוליק. כלומר, שמוליק מספר במסירה עקיפה את עיקרי הדברים שעליזה אמרה לו בשיחה. הוא ועליזה דיברו בטלפון על הפגישה ועל השעה 12, ועליזה אמרה: "בגילי הרם, 95, אני אוכלת צוהריים בשעה קבועה והייתי שמחה לדבר איתך באותה העת", וכעת שמוליק חוזר על דבריה ומוסר אותם לקוראים.

אבל האם זה הגיוני שעליזה תדבר כך על עצמה? הרי הם כבר מכירים, ואין סיבה שעליזה תאמר לו בת כמה היא. סביר שתאמר "בגילי", אך לא תציין את גילה המדויק, מה גם שנשים אינן נוטות לומר את גילן המדויק.

אפשרות אחרת היא שהמספר החיצוני מוסר את המידע לקוראים. גילה נמסר בין פסיקים ובקצרה, ונכתב שהיא הייתה שמחה לדבר עם שמוליק. זאת אינה מסירה קלאסית של מספר חיצוני, אך גם זו אפשרות.

בין שמדובר בשמוליק כמספר עקיף ובין שמדובר במספר חיצוני, ניכרת דחיסת מידע על גילה של עליזה, שמאחוריה עומדת כוונה. לדעתי, ציון גילה הרם של עליזה והבחירה בגיל כה מבוגר נועדו להדגיש את חריפות מחשבתה ואת חיוניותה. העלילה כולה נועדה להראות שחרף גילה המתקדם של עליזה, ואף שאינה משמשת בתפקיד רשמי כלשהו, דווקא ממנה מגיעה התושייה ולא מאנשי המקצוע. היא זו שמצליחה לראות את מה שאיש אחר אינו רואה, בדומה לג'סיקה פלטשר מהסדרה "רצח במשיכת קולמוס" – אישה מבוגרת, שבזכות ניסיונה וחדות מחשבתה מגיעה למסקנות שאחרים מחמיצים, וכל זאת בזמנה הפנוי.

עליזה המנטורית, שמוליק החניך הפאסיבי

אלא שהניסיון הזה מחדד את אחד החורים המרכזיים בעלילה. הוא יוצר חוסר אמינות, אווירת ניכור, והתוצאה היא שחוויית הקוראים נפגעת.

בגרסת הסיפור המקורי, שלושה ילדים במשפחה מתים בתוך שלוש שנים, בזה אחר זה. זהו אירוע חריג לכל דבר, אך כולם נרדמים בשמירה. רק עליזה, אישה בת 95, מרגישה שמשהו אינו כשורה ופועלת. היא מזמנת את שמוליק לפגישה, מודיעה לו שהאם מזי רצחה את שלושת ילדיה, מצביעה על התנהגותה החריגה, מספרת שלפני ארבע שנים ראתה שההורים ביטחו את ארבעת ילדיהם בסכומים גבוהים וכעת חיברה אחת ועוד אחת, ומזהירה שהילדה הרביעית עומדת להירצח.

השילוב בין גילה של עליזה לבין פיקחותה הופך אותה לאישה נערצת בעיני שמוליק. היא המבוגרת האחראית ש"יודעת הכול", כפי ששמוליק אומר, ומלמדת אותו, מנהל מרכז השיטור, על עובדות החיים ועל האופן שבו אנשים מתנהגים. ככל שעליזה מוצגת כמנטורית בעלת יכולת הבחנה שאין לאיש סביבה, כך מתעצם הפער בינה לבין שמוליק כמנהל מרכז השיטור. היא המורה; שמוליק הוא התלמיד – דמות שלא ברור כיצד הגיעה למעמדה.

מעבר לחוסר האמינות, מתחדדת אווירת ניכור, שבה כל הדמויות הן אמצעי בלבד שנועד להדגיש את כישוריה הייחודיים של עליזה. הילדים המתים נשכחים, ורק עליזה והמחמאות כלפיה עומדות במרכז.

זיהוי הפערים, הצרימות והחורים בעלילה

תפקידי כעורכת ספרותית ולשונית הוא לזהות את הצרימות ואת נקודות החולשה ולטפל בהן כדי לבנות אמינות ועניין.

בחלקים הבאים אציג את הפערים, הצרימות והחורים בעלילה, ואת המאמץ להציג את עליזה כסופר־הירו, לעומת מנהל מרכז השיטור שמצטייר כרכרוכי, תלותי, חסר חשיבה עצמאית ונער מתלמד, וכן את אווירת הניכור שנוצרת עקב נטישת הרגש וההתמקדות בהאדרתה של עליזה.