הביטוי "זאת בדיוק הנקודה" לא מממש את תפקידו כטיעון מחץ

הביטוי לא מממש את תפקידו, וההנחתה לא מתממשת

הטיעון נועד להשיג משהו שעליזה לא כיוונה אליו מלכתחילה

בדיקה של הדיאלוג שהתנהל עד הרגע שבו שמוליק אמר שהוא לא מתכוון לחקור אישה באבל כבד שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים, מראה שהוא אמר זאת אף על פי שעליזה לא ביקשה ממנו לחקור אותה. מדובר אפוא בטיעון שמתווכח על נושא שהיא לא העלתה מלכתחילה. היא לא יכולה לומר לו "זאת בדיוק הנקודה" כדי להוכיח שהוא כן צריך לחקור, כאשר כלל לא ביקשה ממנו לחקור.

הטיעון לא מתייחס לאף מרכיב בדבריו של שמוליק

שמוליק אומר: "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים".

כל הנתונים שהוא מציג כדי להצדיק את החלטתו לא לחקור את מזי – היא אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים – יכולים לשמש את עליזה להנחתה טובה. העובדה שהאם איבדה שלושה ילדים בשלוש שנים לא מגינה עליה, אלא להפך. מדבריו עולה כאילו היא איבדה אותם בנסיבות שלא תלויות בה, ושהיא נמצאת באבל כבד, אבל זה הדבר שצריך לבדוק. האם אכן מדובר בנסיבות שלא תלויות בה? זה לב העניין. איך ייתכן ששלושה ילדים שלה מתו ברצף במהלך שלוש שנים? איך דבר כזה יכול לקרות? איך ייתכן שילד אחד מת, אחריו ילד נוסף ואחריו ילד שלישי? האם הגיוני שמדובר בשלוש תאונות? האם היא באמת איבדה שלושה ילדים, או שההצטברות הזאת מעידה על מעשה מכוון?

אך עליזה לא מתייחסת לאף מרכיב בדבריו ולא מדברת על חקירה, אישה, אבל כבד, איבדה או על הצטברות של שלושה מקרי מוות בשלוש שנים. היא מדברת על התנהגות מצופה – "מגוננים" – מבלי לציין מי אמור לגונן ועל מי, ועוברת לדבר על מקרה המוות של הילדה השלישית: "איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?"

עליזה מנועה מלהעלות טיעון של "זאת בדיוק הנקודה"

בטיעון של "זאת בדיוק הנקודה" מצופה מעליזה לומר: אתה מדבר על אם שאיבדה שלושה ילדים בשלוש שנים, ואני שואלת איך היא בכלל הגיעה למצב שבו שלושה ילדים שלה מתים בשלוש שנים. אך עליזה מנועה מלטעון זאת, שכן היא ושמוליק, מנהל מרכז השיטור, וכל גורמי המקצוע – המשטרה, הרווחה והרפואה – הם חלק מהמחדל. המקרה השלישי אירע משום שהמקרה השני לא הדליק נורה אדומה אצל אף אחד מהם.

מכאן שעליזה מנועה מלהציג את עצם ההגעה לשלושה מקרים כטיעון מחץ בלי לחשוף באותה נשימה את המחדל שאפשר להגיע למקרה השלישי, ובעיקר את המחדל שלה. ידוע לה שלפני ארבע שנים ההורים ביטחו את הילדים בסכומים גבוהים, וסמוך לאחר שהאב פשט את הרגל וההורים נכנסו לקשיים כלכליים, הילדים החלו למות בזה אחר זה במהלך שלוש שנים. למרות זאת היא לא זימנה את שמוליק לשיחה אחרי המקרה השני, אלא רק אחרי המקרה השלישי.

הטיעון מתעלם מהחריגה שנוצרה במקרה השני

טיעון מחץ לא יכול להתעלם מהחריגה שנוצרה במקרה השני. אם ההיגיון הוא שלאחר מות ילד אחד ההורים אמורים לגונן על השאר, ועליזה רומזת שכל מקרה נוסף מעיד על כך שלא גוננו עליהם ואף פעלו באופן מכוון, הרי שהחריגה בהתנהגותם מופיעה כבר במקרה השני. אם מתרחש מקרה נוסף, הוא החריגה שמעוררת חשד כלפיהם. אך עליזה מדברת על המקרה השלישי. אי אפשר לבנות טיעון על מחדל ואשמה שאפשר להפנות כלפי ההורים במקרה השלישי, כאשר על פי אותו היגיון החריגה כבר התרחשה במקרה השני.

הטיעון מתייחס למקרה השלישי בלבד ולא להצטברות של שלושה מקרים בשלוש שנים

טיעון של "זאת בדיוק הנקודה" אמור להתייחס ללב הבעיה. אם שמוליק מדבר על שלושה מקרים בשלוש שנים, עליזה אמורה להתייחס לכך. אבל היא מצמצמת את הבעיה לעדי: "איך השאירו את עדי…" כאילו דווקא המקרה השלישי הוא שמוכיח שמשהו לא תקין. בכך היא עוזבת את הנתון ששמוליק הגיש לה על מגש של כסף – שלושה ילדים בשלוש שנים – ועוברת לטיעון אחר שמתמקד במקרה אחד.

הטיעון לא מגיב למושא הדיבור

שמוליק מדבר על מזי: "אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים". אבל עליזה לא מדברת עליה, אלא עוברת ללשון רבים. אחרי הביטוי "זאת בדיוק הנקודה" מצופה מעליזה להגיב לאותו מושא דיבור ששמוליק דיבר עליו. היא לא עושה זאת ולא מצביעה על הנקודה. לא ברור מי הם אלה ש"מגוננים" ומי הם אלה שהשאירו את עדי.

היעדרה של המילה "הורים" במשפט יוצרת בעיה נוספת. הטיעון עוסק באחריות הורית, ולכן זהותם של מבצעי הפעולה היא חלק מהותי ממנו. „מגוננים” מתייחס להתנהגות המצופה מהורים לאחר שאיבדו ילד, ו„השאירו” אמור להתייחס להתנהגותם במקרה של עדי. אך עליזה לא אומרת „ההורים מגוננים” ולא שואלת „איך ההורים השאירו את עדי”. הפועל „השאירו” כשלעצמו לא מצביע על ההורים: אלה יכולים להיות הסבים, קרובי משפחה או כל אדם אחר שהיה עם עדי. כדי לקשור בין האחריות ההורית שהיא מבקשת לבסס בחלק הראשון לבין המקרה של עדי בחלק השני, עליה לייחס את שתי הפעולות לאותו גורם – ההורים. הדיוק הנדרש בטיעון נוגע אפוא לא רק לבחירת הפועל אלא גם למי שמבצע את הפעולה.

לא ברור את מי עליזה מאשימה ומה הטיעון אמור להוכיח

עליזה לא עקבית ביחס למושא ההאשמה שלה. להרחבה – שורה של הימנעויות, התפזרויות וקפיצות – בלי להדליק ת'אש.

הטיעון לא בנוי כטיעון מחץ

אדם שפותח טיעון בביטוי "זאת בדיוק הנקודה" אמור להיות מדויק ולהצביע על אותה נקודה. עליו להימנע מניסוח עמום, כללי מדי שאי אפשר להחיל אותו על המקרה הפרטי, מקוטע ולא מכוון למטרה. הטיעון של עליזה הוא ההפך מכך: כל המרכיבים שבו והאופן שבו הוא בנוי יוצרים עמימות וחוסר דיוק.

• הטיעון בנוי משתי אמירות שביניהן מפרידה נקודה, בלי קשר שמחבר ביניהן באמצעות מילת מסקנה, מילת חיבור בשפת הדיבור כמו "אז", או ביטוי שמדגיש את התהייה, כמו "איך ייתכן" או "איך יכול להיות". מילת השאלה "איך" ב"איך השאירו" לא מדגישה את התהייה, את ההתנהגות החריגה של ההורים, את הסטייה מההתנהגות המצופה או את חוסר ההיגיון.

• עליזה מדברת על ההתנהגות המצופה מהורים, אך המילה "הורים" לא מופיעה בטיעון שלה. הדבר מוסיף עמימות.

• עליזה משתמשת בלשון רבים באופן שיוצר עמימות – "מגוננים" ו"השאירו" – ולא ברור מי מגונן ומי השאיר.

• עליזה לא מזכירה את המילה "ילדים", אלא מדברת על "השאר", דבר שיוצר עמימות.

הטיעון לא מספק הוכחה שמצדיקה את "זאת בדיוק הנקודה"

גם אם מקבלים את ההנחה שלאחר מות ילד אחד הורים מגוננים על השאר, העובדה שעדי נשארה ברכב משום שהוריה לא גוננו עליה מספיק עדיין לא מוכיחה שהוריה השאירו אותה שם באופן מכוון. לכן, אפילו אם מקבלים את ההנחה שעליה נשען הטיעון, עדיין חסר השלב שמוביל ממנה למסקנה שעליזה כבר הציגה בתחילת השיחה: "אני בטוחה שהיא רצחה אותם".

המילה "השאירו" מכניסה לטיעון את המסקנה שאותה הוא אמור להוכיח

המילה "השאירו" כבר מכניסה לתוך התהייה והרמיזה של עליזה את המסקנה שהיא מנסה להגיע אליה בטיעון – שלא מדובר בשכחה בהיסח הדעת, אלא בהשארה מכוונת של הילדה ברכב על ידי ההורים. זאת המסקנה, לא ההוכחה. המשפט "איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?" מכיל אפוא במילה "השאירו" את מה שהטיעון עצמו אמור להוכיח.

גם אם מקבלים את הטיעון כהוכחה להשארה מכוונת במקרה השלישי, הוא עדיין לא יוצא מדבריו של שמוליק

גם אם מקבלים את דבריה של עליזה כהוכחה להשארה מכוונת של עדי על ידי ההורים – כלומר, העובדה שההורים לא גוננו על הילדים בניגוד לציפייה היא ההוכחה לכך שהם השאירו אותה ברכב סגור באופן מכוון – עדיין דבריה לא יוצאים מדבריו של שמוליק, שדיבר על שלושה ילדים שמתו בשלוש שנים. דבריה הם הסבר למקרה השלישי בלבד. לכן, אפילו אם הטיעון בעל תוקף, הוא עדיין לא מממש את המהלך שמבטיח הביטוי "זאת בדיוק הנקודה".

"ביום חמסין" מקבל מעמד של חלק מההוכחה בלי להוכיח את הטענה

עליזה תוהה: "איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?" ככל הנראה "ביום חמסין" נועד למסור לקוראים מידע על נסיבות מותה של עדי באמצעות שמוליק. מסירת המידע תמוהה, משום ששמוליק מכיר את נסיבות המקרה.

כשהפרט הזה מופיע בתוך הטיעון "זאת בדיוק הנקודה", הוא מקבל מעמד של חלק מההוכחה שעליזה מציגה. אם ההנחה היא שאחרי שילד אחד מת ההורים מגוננים על הילדים שנותרו, מה שאמור לעמוד בסתירה להתנהגות המגוננת הוא עצם השארתה של ילדה קטנה לבדה ברכב סגור, ולא הצירוף של רכב סגור ויום חמסין. "ביום חמסין" משנה את מוקד ההאשמה, כאילו השארתה ברכב סגור ביום חמסין מחזקת עוד יותר את ההוכחה שהם לא מגוננים, בעוד שעצם השארתה של ילדה קטנה ברכב סגור במשך שעות כבר מעידה על כך. 

יתרה מכך, שמוליק כבר יודע שעדי מתה לאחר שנשארה ברכב ביום חמסין. לכן כדי שהנסיבות הידועות יהפכו לטיעון שמחזק את החשד של עליזה, היא צריכה להראות מה יש בהן שמערער את האפשרות של שכחה מקרית. כדי להפוך את נסיבות המקרה לטיעון שתומך בחשד שלה, היא צריכה להראות מדוע הן מערערות את האפשרות שמדובר בשכחה ומחזקות את האפשרות שמדובר במעשה מכוון. "ביום חמסין" לא יוצר את החוליה הזאת. העובדה שהיה יום חמסין מסבירה מדוע התוצאה הייתה קטלנית. היא לא מוכיחה שההשארה הייתה מכוונת. 

בעריכה הספרותית והלשונית שלי כל המהלך הזה ירד

בעריכה הספרותית והלשונית שלי לא תיקנתי את הטיעון הזה, משום שהמהלך העלילתי שעליו הוא נשען ירד כולו. צמצמתי את שלושת מקרי המוות לשניים, ובגרסה הערוכה אין מקרה שלישי שבו עדי נשארת ברכב. כבר בשבעה לאחר המקרה השני עליזה מחברת בין שני מקרי המוות לבין המידע שיש ברשותה על ביטוחי החיים ומביאה אותו לשמוליק. לכן אין בגרסה שלי צורך ב„זאת בדיוק הנקודה” ובטיעון שמגיע אחריו.

אילו הייתי משאירה את המהלך המקורי, הייתי בונה את הטיעון אחרת: „כשהורים מאבדים ילד, הם שומרים יותר על הילדים שלהם. אז איך יכול להיות שהם שכחו את עדי ברכב?” ההורים והילדים מזוהים במפורש, „שומרים יותר” מגדיר את השינוי המצופה בהתנהגות ההורית, „אז” מחבר בין שני חלקי הטיעון, „איך יכול להיות” מצביע על הסתירה ו„שכחו” מציג את ההסבר שעליזה מבקשת לערער. המהלך יוצא מההתנהגות המצופה מההורים ומוביל אל התהייה שמעוררת ספק בגרסת השכחה.

הביטחון במסקנה נשען על מידע אחר ולא על הטיעון

עליזה מנועה מלהציג את דבריה כטיעון מחץ מסיבה נוספת: הביטחון שלה במסקנה שמזי רצחה את ילדיה לא נובע מתוקפו של הטיעון "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?", אלא ממידע אחר שהיא כבר מחזיקה בו – פוליסות הביטוח הגבוהות שנעשו לילדים. את המידע הזה היא אפילו עדיין לא מסרה לשמוליק.

טיעון מחץ צריך לשאת את כוחו בתוכו. המסקנה צריכה לקבל את תוקפה מההנחות ומהמהלך הלוגי שמוביל אליה. כאן, לעומת זאת, הטקסט מציג את דבריה של עליזה כאילו הם מוכיחים את צדקת החשד שלה, בעוד שהביטחון שלה נשען על מידע שנמצא מחוץ לטיעון.

אם מוציאים מהמשוואה את המידע שעליזה מחזיקה בו ובוחנים רק את הטיעון שהיא מציגה לשמוליק, הוא צריך לעמוד בכוחות עצמו ולהוכיח את המסקנה שאליה היא כבר הגיעה. כפי שעולה מכל הכשלים שהוצגו לעיל, הוא לא עושה זאת. לכן "זאת בדיוק הנקודה" מעניק לדברים מעמד של טיעון מחץ, אבל התוקף שהטקסט מייחס להם נשען למעשה על מידע אחר, שאפילו הצד השני בוויכוח עדיין לא מכיר.

סיכום

אף על פי שהטיעון שנלווה לביטוי "זאת בדיוק הנקודה" כלל לא הוכיח את הנקודה, שמוליק מגיב כאילו הוא השתכנע:

שמוליק משך בכתפיו ואמר: "בסדר, מה המניע? אני מכיר את מזי. היא אישה בריאה בנפשה, נעימה ומסבירת פנים".

לעומת תגובתו הקודמת, שבה עיקם את אפו, כעת הוא מושך בכתפיו, כאילו הוא מוותר חלקית וממשיך הלאה.

כפי שטענתי במאמרים רבים אחרים, וביניהם במאמר "דיאלוג של קצרים בתקשורת: שמוליק ועליזה לא באמת מקשיבים זה לזו", האמירות ששמוליק ועליזה מחליפים ביניהם לא באמת מגיבות לדברים שנאמרו לפניהן, אלא נראות יותר כמו טקסט שהודבק לכל אחד מהם בלי שאמירה אחת תנבע מהאחרת.