- מאת: עינת קדם
- 20.8.2026
הסיפור מתרחש בתוך מציאות ישראלית מוכרת
הסיפור "התרמית" נטוע במציאות ישראלית קונקרטית ומוכרת. העלילה מתרחשת בכפר תבור, מוזכר בה קפה גרג, שמוליק הוא מנהל מרכז השיטור המקומי, והדמויות חיות בתוך קהילה ישראלית בת זמננו. המציאות הזאת מביאה איתה גם את המערכות שפועלות בתוכה: משטרה, שירותי רווחה, עובדים סוציאליים, מסגרות חינוך וגורמים שתפקידם להגן על ילדים ולפעול כאשר עולה חשש לשלומם. לכן גם את סבירות התרחיש העלילתי יש לבחון ביחס למציאות שהסיפור עצמו בחר להציב את הדמויות בתוכה.
בסיפור, שלושה ילדים מאותה משפחה מתים בזה אחר זה בתוך שלוש שנים. ילד אחד מת בטביעה, ילד שני מהרעלת מזון וילדה שלישית לאחר שהושארה ברכב סגור ביום חמסין. במשך כל התקופה הזאת אף גורם מקצועי אינו עוצר את הרצף. רק לאחר המקרה השלישי עליזה, אישה בת 95, מחברת בין הפרטים ופונה לשמוליק.
כאן נוצר חור בסיסי בתרחיש. השאלה אינה רק כיצד איש לא הגיע למסקנה שאליה הגיעה עליזה. עוד קודם צריך לשאול כיצד שלושה מקרים כאלה יכולים להתרחש באותה משפחה בתוך שלוש שנים בלי שהצטברותם תוביל להתערבות.
גם אם אלה תאונות – ההצטברות מחייבת התערבות
כדי לראות את הבעיה אין צורך לקבל את החשד של עליזה. אפשר להניח לצורך הדיון שכל אחד מהמקרים אכן נתפס כתאונה ושבשלב שבו התרחש לא הייתה סיבה לחשוב אחרת.
לאחר המקרה הראשון אפשר להבין מדוע מדובר באסון משפחתי שאינו מעורר כשלעצמו חשד. אבל לאחר שילד נוסף מאותה משפחה מת בתוך פרק זמן קצר, התמונה כבר משתנה. השאלה כבר אינה רק מה גרם למותו של כל ילד בנפרד, אלא מה קורה במשפחה שבה שני ילדים מתו, אם קיימת בעיה בתפקוד ההורי ואם הילדים שנותרו בבית בטוחים.
כלומר אין רק שתי אפשרויות: תאונה שאין צורך לפעול בעקבותיה, או מעשה מכוון שמחייב חקירה. בין השתיים נמצא תחום שלם של הזנחה, השגחה לקויה, חוסר תפקוד הורי וסיכון ילדים.
לכן אין צורך שאיש "יפתור את התעלומה" לאחר המקרה השני. אין צורך לדעת על הביטוח, לזהות מניע או להגיע למסקנה של עליזה. די בהצטברות עצמה כדי שתתעורר שאלה בנוגע לשלומם של הילדים שנותרו וכדי שגורמים מקצועיים ייכנסו לתמונה.
לאחר המקרה השלישי הקושי גדל עוד יותר. ילדה נוספת מאותה משפחה מתה לאחר שהושארה ברכב סגור ביום חמסין. בשלב הזה כבר קשה לקבל שהאירוע יטופל שוב כאילו הוא מתחיל מנקודת אפס ואינו נושא איתו את ההיסטוריה של המשפחה.
גם אם שלושת המקרים היו תאונות, שלוש תאונות כאלה בתוך משפחה אחת בשלוש שנים יוצרות בפני עצמן מציאות שמחייבת בירור והתערבות.
כפר תבור מתנהל כבועה המנותקת מהמערכות שסביבו
אפשר כמובן לכתוב סיפור על רשויות שנכשלות. במציאות יש מקרים של רשלנות, מידע שלא עובר בין גורמים, סימני אזהרה שמוחמצים והתערבות שמגיעה מאוחר מדי. אבל אם העלילה זקוקה לכשל מערכתי גדול כדי להתקיים, הכשל עצמו צריך להיבנות ולהיות מוסבר.
כאן לא מוצגת שרשרת של כשלים. לא נאמר שגורם אחד ידע ולא העביר מידע, שגורם אחר בדק והחמיץ, שהמשפחה הצליחה להסתיר את מצבה או שמערכת כלשהי התערבה ולא הצליחה למנוע את המקרה הבא. הגורמים האלה פשוט אינם חלק מהתרחיש.
כך נוצר מצב מוזר: מצד אחד כפר תבור נטוע היטב בישראל המוכרת – יש מרכז שיטור, יש קפה גרג, יש קהילה מקומית – ומצד אחר, בכל הנוגע לשלומם של הילדים, הוא מתנהל כמעט כבועה שאינה מחוברת למערכות הציבוריות שסביבו.
כדי שהמקרה השלישי יוכל להתרחש כפי שנכתב, לא די בכך ששמוליק לא יחבר בין המקרים. צריך שגם גורמים אחרים לא יתערבו באופן שהיה עשוי לשנות את מצב המשפחה ואת גורלם של הילדים שנותרו.
כבר במקרה השני
המקרה השני הוא החוליה החשובה ביותר בבחינת סבירות התרחיש. לאחר המקרה הראשון יש אסון אחד. לאחר המקרה השני כבר יש הצטברות. מכאן ואילך המשפחה אינה אותה משפחה שהייתה לפני שני האירועים, וכל מקרה נוסף מתרחש על רקע מה שכבר קרה. לכן השאלה החשובה אינה רק כיצד לאחר המקרה השלישי עליזה ראתה את מה שאחרים לא ראו. השאלה המוקדמת יותר היא: מה קרה לאחר המקרה השני?
האם מישהו בדק את מצב הילדים שנותרו? האם נבחן התפקוד ההורי? האם הייתה מעורבות של גורמי רווחה? האם נבדק אם הבית בטוח עבורם? הסיפור אינו נותן תשובה, אף שהתשובה חיונית לעצם האפשרות להגיע למקרה השלישי.
אם לאחר המקרה השני הייתה מתחילה התערבות משמעותית, ייתכן שהמקרה השלישי לא היה יכול להתרחש באותו אופן. לכן אין כאן רק פרט חסר בשולי העלילה. החסר נוגע לתנאי שמאפשר לעלילה עצמה להמשיך.
עליזה עצמה חושפת את הקושי
באופן אירוני, דווקא טיעון שנועד להמחיש את חדות המחשבה של עליזה חושף את הבעיה: "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?"
עליזה אומרת למעשה שאירוע אחד אמור לשנות את ההתנהלות לאחריו. אחרי שמשפחה כבר איבדה ילד, מצופה שתהיה ערנות מוגברת לשלומם של הילדים שנותרו. אלא שההיגיון הזה אינו יכול לחול רק על ההורים. אם מקרה קודם משנה את רמת הערנות המתבקשת, הוא אמור להשפיע גם על האופן שבו הסביבה והגורמים המקצועיים מתייחסים למשפחה.
עליזה מדלגת על הקושי הזה ועוברת מהילד הראשון, שמת בטביעה, לעדי, הילדה השלישית, שמתה לאחר שהושארה ברכב סגור. הדילוג על הילד השני, שמת מהרעלת מזון, נועד להסתיר את הבעיה: אם כבר לאחר המוות הראשון היה צריך לגונן על השאר, לא ייתכן שמותו של הילד השני לא יעורר חשד, בדיקה או לפחות ערנות מוגברת אצל גורם מקצועי.
הטיעון שנועד להציג את ההיגיון של עליזה מפנה אפוא את אותה שאלה אל הסיפור עצמו: אם לאחר ילד אחד צריך לגונן על השאר, כיצד מגיעים למקרה השלישי בלי שהתערבות כלשהי משנה את המצב?
התשובה לכך היא שהסיפור מקצין את מספר מקרי המוות ואת חוסר התגובה אליהם כדי להעצים את עליזה כמי שרואה את מה שאיש מלבדה אינו רואה. כך נבנית ההצלה שלה על שלושה מקרי מוות מצד אחד ועל שלושה מקרים של חוסר ערנות ורשלנות מקצועית מצד אחר. עליזה מצילה רק לאחר המוות השלישי משום שהעלילה זקוקה לשלושה מקרים כדי להעצים את הגילוי שלה ואת תפקידה כמצילה.
ההקצנה היא שיוצרת את החור
כאן מתברר מדוע נוצרה בעיית הסבירות. העלילה מתבססת על שלושה מקרים. ככל שמספר המקרים גדול יותר, כך הישגה של עליזה גדול יותר, כיוון שהיא חושפת דפוס שנמשך שלוש שנים ושאיש אחר לא הצליח לזהות.
גם גילה – 95 – משתתף בהקצנה. לא די בכך שהיא רואה מה שאנשי המקצוע אינם רואים; היא עושה זאת בגיל מופלג. כך גדל הניגוד בינה לבין כל הסובבים אותה.
אלא שההקצנה פועלת בשני הכיוונים. כל מקרה נוסף שמגדיל את הישגה של עליזה גם מגדיל את הסבירות שמישהו היה אמור להתערב לפניה.
כדי שעליזה תגיע לאחר המקרה השלישי כמי שמזהה ומצילה, המקרה השני צריך לעבור בלי התערבות שתשנה את המצב. הילדים שנותרו צריכים להישאר באותם תנאים, ההצטברות צריכה לא לעורר פעולה משמעותית, והמערכות שסביב המשפחה צריכות להשאיר את החלל פנוי עבורה.
לכן החור אינו מקרי. הוא תוצאה של ההקצנה. הסיפור זקוק לשלושה מקרים כדי להגדיל את תפקידה של עליזה, אבל שלושה מקרים הם בדיוק מה שמקשה לקבל שאפשר היה להגיע עד אליה בלי התערבות מוקדמת.
ההקצנה מחייבת גם את החלשתו של שמוליק
אותו מנגנון פועל גם בדמותו של שמוליק. כדי שעליזה תהיה זו שמזהה, מחברת ומובילה, מנהל מרכז השיטור צריך לא לעשות חלק מהדברים שהתפקיד שלו יוצר ציפייה שיעשה.
הפער הזה מתחיל עוד לפני הפגישה. שלושה ילדים מאותה משפחה מתו בתחום הקהילה שבה הוא משמש מנהל מרכז השיטור, אך הוא אינו מגיע אל עליזה כשכבר מתנהל בירור בנוגע למשפחה. היא זו שמביאה אליו את התמונה.
במהלך הפגישה הפער מעמיק: היא מוסרת את המידע בקצב שלה, והוא אינו דורש מיד את הפרטים הדרושים; היא מובילה את המהלך, והוא מגיב; היא מחברת בין הדברים, והוא נדרש ללמוד אותם ממנה.
כך אותה הקצנה שיוצרת חור ברמת העולם הסיפורי יוצרת חור גם בדמות המקצועית שנמצאת בתוכו. ככל שעליזה צריכה לבלוט יותר, כך הסביבה צריכה לראות פחות ולעשות פחות.
המקרים עצמם
לא ברור כיצד הטביעה משתלבת בתוכנית
בעיית הסבירות לא מסתיימת בעצם ההגעה למקרה השלישי. גם נסיבות המקרים מעלות שאלות שהסיפור לא נותן להן מענה.
עליזה קובעת שגם הילד שטבע היה חלק מהתוכנית, אך לא מוסבר כיצד גרמו לטביעתו באופן שנראה כתאונה ולא עורר חשד. אם המקרה הראשון הוא חלק מהמהלך שעליזה מפענחת, חסר מידע בסיסי שמאפשר להבין כיצד הדבר נעשה וכיצד הצליח לעבור כאירוע מקרי.
הסיפור מספק את המסקנה – שלושת המקרים קשורים – אבל אינו בונה את נסיבות המקרה הראשון באופן שמאפשר לבחון את סבירותה.
המקרה של עדי קשה עוד יותר לאחר שני המקרים הקודמים
אפשר שהשארתה של עדי ברכב הוצגה כשכחה. אלא שהאירוע אינו מתרחש בחלל ריק. בזמן הזה שני ילדים אחרים במשפחה כבר מתו.
לכן גם אם אפשר לקבל כשלעצמו מקרה שבו ילד נשכח ברכב, קשה יותר לקבל שהאירוע השלישי במשפחה הזאת לא ייבחן מיד גם לאור שני המקרים שקדמו לו.
ההיסטוריה משנה את משמעות האירוע. מה שיכול להיראות במקרה אחר כתאונה יחידה, נראה אחרת כשהוא מצטרף לרצף שכבר קיים.
המניע הכלכלי לא בונה את הדרך אל המעשים
גם המניע דורש בחינה של סבירות. הסיפור קושר את המעשים לקשיים כלכליים ולכספי הביטוח. בכך הוא מספק תשובה לשאלה מה אפשר להרוויח מהתוכנית, אך לא בהכרח לשאלה כיצד שני הורים מגיעים למצב שבו הם מסוגלים לפגוע כך בילדיהם.
בין מצוקה כלכלית לבין מעשים קיצוניים כלפי הילדים נמצא מרחק פסיכולוגי גדול. במקרה של עדי הדבר בולט במיוחד: השארתה ברכב סגור ביום חמסין פירושה בחירה בדרך קשה ואכזרית לגרום למותה.
אם שני ההורים שותפים לתוכנית, נדרשת בנייה שתאפשר להבין כיצד הגיעו שניהם לנקודה הזאת. מניע כספי לבדו אינו מחליף את הבנייה הזאת.
גם כאן ההקצנה מגדילה את הדרמה מהר יותר משהעלילה בונה את התנאים הדרושים כדי להחזיק אותה.
ההפחתה
אחרי כל ההקצנה – השם דווקא ממעיט
על רקע כל אלה מקבל גם שם הסיפור, "התרמית", משמעות מעניינת. כמעט בכל רכיב מרכזי העלילה בוחרת להגדיל: שלושה מקרים בתוך שלוש שנים; אישה בת 95 שמצליחה במקום שבו אנשי המקצוע אינם מצליחים; פער גדול בין עליזה לבין שמוליק; ותוכנית קיצונית שנועדה להשיג כסף.
דווקא השם עושה תנועה הפוכה. "תרמית" מתאימה להונאה, לזיוף, למצג שווא או להוצאת כסף במרמה. גם הונאת ביטוח היא תרמית. אבל כאן ההונאה הכספית אינה כל הסיפור. היא המטרה של תוכנית שחומרת המעשים שנעשים במסגרתה גדולה בהרבה.
נוצר אפוא פער בין ההקצנה של התרחיש לבין ההפחתה שבשם שניתן לו. הסיפור מגדיל את מספר המקרים ואת חומרתם כדי לבנות את הדרמה, אבל מכנס את המהלך כולו תחת מילה שמדגישה את המרמה הכספית ומצמצמת את מה שנעשה כדי לממש אותה.
ההפחתה בשם מתיישבת גם עם האווירה
הפער הזה לא נשאר רק בשם. הוא ניכר גם באופן שבו הסיפור מתייחס לדברים לאחר שעליזה מציגה את הפתרון. מרכז הכובד חוזר במהירות אליה. שמוליק מתפעל ממנה ומשבח אותה. היא מקבלת את ההכרה על חדותה ועל יכולתה, והפגישה מקבלת כמעט תחושה של הצלחה.
שלושת הילדים נדרשו כדי לבנות את גודל ההישג, אבל לאחר שהישג זה הושג, הטרגדיה עצמה אינה מקבלת משקל רגשי מקביל. המנות מגיעות לשולחן, שמוליק ועליזה יכולים להמשיך בארוחה, והמוקד הוא במידה רבה העובדה שעליזה צדקה.
כך גם האווירה עושה פעולה דומה לזו שעושה השם "התרמית": מה שהוגדל מאוד כדי לבנות את העלילה ואת הישגה של עליזה מקבל משקל קטן יותר לאחר שמילא את תפקידו.
ההקצנה מותחת את העלילה מעבר לגבולות הסבירות
הבעיה המרכזית אינה שעצם התרחיש בלתי אפשרי. בסיפורת יכולים להתרחש גם אירועים נדירים מאוד, וגם במציאות מערכות נכשלות ולעיתים מחמיצות מצבי סיכון קשים.
השאלה היא כמה תנאים חריגים צריכים להתקיים יחד כדי שהעלילה תוכל להגיע לנקודה הרצויה לה.
כאן צריך לקבל שלאחר המקרה הראשון לא משתנה דבר מהותי; שלאחר המקרה השני אין התערבות שמונעת את השלישי; שלאחר המקרה השלישי רק עליזה מחברת בין הדברים; שהגורמים המקצועיים אינם מפעילים את המערכות המצופות מהם; שנסיבות חלק מהמקרים נשארות ללא הסבר מספק; ושמניע כלכלי מספיק כדי לשאת מהלך קיצוני מאוד.
כל אחד מהדברים האלה יכול אולי לקבל הסבר. החור נוצר משום שהסיפור אינו נותן את ההסברים, אף שהצטברות ההקצנות הופכת אותם לנחוצים.
שלושת המקרים נועדו להגדיל את הדרמה ואת תפקידה של עליזה כמי שרואה את מה שאחרים החמיצו. אבל ככל שהעלילה מגדילה את מספר המקרים, כך היא מגדילה גם את מספר האנשים, המערכות והתגובות שצריכים להיעלם כדי שהמקרה הבא יוכל להתרחש.
וכאן ההקצנה מתחילה לעבוד נגד העלילה: כדי להגדיל את הישגה של עליזה, הסיפור בונה תרחיש שקשה יותר ויותר ליישב עם המציאות שבתוכה הוא עצמו בחר להתרחש.
