התרחיש לא עומד במבחן הסבירות והמציאות שבה הוא מתרחש (התרמית)

גם חברת הביטוח לא יכולה להיעלם מהתרחיש

לכל המערכות האלה מצטרף גורם חשוב נוסף – חברת הביטוח. על פי הסיפור, הילדים בוטחו בסכומים גבוהים, וכספי הביטוח הם המניע למעשים. לכן חברת הביטוח אינה פרט שולי בעלילה. היא חלק מהמנגנון שעליו התוכנית כולה נשענת.

תשלום כספי ביטוח בעקבות מוות, ובייחוד כשמדובר במוות שמוצג כתאונה, אינו מנגנון אוטומטי שבו מתרחש האירוע והכסף פשוט מועבר. מוגשת תביעה, נדרשים מסמכים, נבדקות נסיבות המקרה ונבחנת הזכאות בהתאם לסוג הביטוח ולתנאי הפוליסה. חברות ביטוח הן גופים גדולים שמפעילים מערכי בדיקה, בקרה וחקירה, ובמקרים המתאימים גם חוקרים וגורמים מקצועיים שתפקידם לברר את נסיבות האירוע ולזהות חשד להונאה. יש להן אינטרס כלכלי ישיר להגן על הכספים שהן נדרשות לשלם.

אחרי המקרה הראשון אפשר לקבל שהמוות נתפס כתאונה, התביעה נבדקת והכספים משולמים בהתאם לתנאי הפוליסה. אבל כעבור שנה מתרחשת תאונה נוספת: שוב ילד מאותה משפחה מת, ושוב מוגשת תביעה הקשורה לביטוח שנעשה בסכומים גבוהים. כעבור שנה נוספת מתרחשת תאונה שלישית. כבר לא מדובר באירועים שאפשר להתייחס אליהם כל אחד בנפרד, אלא בדפוס שחוזר על עצמו – אותה משפחה, ילדים שבוטחו בסכומים גבוהים, ילד שמת מדי שנה בנסיבות שמוצגות כתאונה ותביעות כספיות בעקבות המקרים.

לכך מצטרף מצבה הכלכלי של המשפחה. על פי הסיפור, האב פשט את הרגל והמשפחה נקלעה לקשיים כלכליים – אותם קשיים שהסיפור עצמו מציג כמניע לקבלת כספי הביטוח. ככל שהצטברות המקרים מעוררת בדיקה מעמיקה יותר, גם המצב הכלכלי והאפשרות לקיומו של אינטרס כספי עשויים להתגלות.

בכל שנה נוספת העלילה דורשת מחברת הביטוח להתעלם מיותר נתונים: עוד ילד מת בתאונה, עוד תביעה מוגשת, עוד תשלום עומד על הפרק, ולכל אלה מצטרפת היסטוריה שכבר קיימת אצל אותה משפחה. דווקא הגוף שכספו עומד במרכז התוכנית ושמחזיק מנגנוני בדיקה וחקירה שנועדו בין היתר להגן עליו מפני הונאות, צריך לא לזהות בהצטברות הזאת סיבה לבדיקה שתשבש את המשך התוכנית.

כך הביטוח, שנועד לספק לעלילה את המניע, יוצר בעצמו מכשול בפני התרחיש. כדי להגיע למקרה השלישי, לא רק המשטרה, הרווחה, הרפואה והסביבה צריכות לא לעצור את הרצף – גם חברת הביטוח צריכה לקבל שנה אחר שנה מוות נוסף שמוצג כתאונה ותביעה נוספת הקשורה לאותה משפחה, בלי שהדפוס המצטבר יוביל לבדיקה שתשנה את מהלך האירועים.

הסכנה לילדה הרביעית מניחה שהשיטה יכולה להמשיך ללא הפרעה

התרחיש לא נעצר בשלושת המקרים שכבר התרחשו. עליזה אומרת לשמוליק: "אם לא תעצור אותה, גם הבת היחידה שנותרה תיעלם מן העולם הזה".

האמירה הזאת חושפת הנחה נוספת של התרחיש: לאחר שלושה ילדים שמתו בהפרשים של כשנה, הדרך למקרה הרביעי עדיין פתוחה. מבחינת עליזה אין סימן לכך שהצטברות המקרים כבר יצרה מכשול משמעותי. להפך, היא משוכנעת שהדבר עומד להתרחש שוב ושצריך לפעול בדחיפות כדי למנוע אותו.

כלומר העלילה לא רק דורשת לקבל שהמשטרה, הרווחה, גורמי הרפואה, הסביבה וחברת הביטוח לא עצרו את הרצף לאחר המקרה הראשון, השני או השלישי. היא דורשת לקבל שגם לאחר שלושה מקרים לא נוצרה שום הפרעה משמעותית שתקשה על האפשרות לחזור על אותו מהלך בפעם הרביעית.

האמירה הזו חושפת את הבעיה במלואה. ככל שהמקרים מצטברים, האפשרות לחזור על השיטה אמורה להיעשות קשה יותר: כל מקרה משאיר אחריו עוד מידע, עוד גורמים שנחשפו למשפחה, עוד היסטוריה, עוד תביעה ועוד סיבה לבדוק. בסיפור קורה ההפך – ככל שהמקרים מצטברים, השיטה מוצגת כאילו הוכיחה את עצמה, עד שעליזה משוכנעת שרק התערבות מיידית של שמוליק תמנע את המקרה הבא.

היד המכוונת מסדרת את המציאות עבור העלילה

בסיפורת יכולים להתרחש גם אירועים נדירים מאוד. גם במציאות מערכות נכשלות, אנשים מחמיצים סימני אזהרה ולעיתים אסונות מתרחשים למרות הזדמנויות קודמות למנוע אותם. לכן הטענה שלי אינה ששלושה מקרי מוות במשפחה אחת לא יכולים להתרחש בשום מצב. הבעיה היא שכדי שהתרחיש המסוים הזה יתקיים, צריך לקבל הצטברות גדולה של אי-תגובות. 

הסיפור לא בונה את הכשלים האלה. הוא פשוט זקוק להם, ולכן המציאות מסתדרת שוב ושוב בדרך הנוחה ביותר להתקדמות העלילה. נוח שאחרי מקרי המוות הקודמים המערכות לא יתערבו, משום שכך אפשר להגיע למקרה השלישי; נוח ששמוליק יתנהג כמעט הפוך מהמצופה ממנו במסגרת תפקידו וכאדם בוגר, משום שכך עליזה יכולה להיות היחידה שרואה ומבינה; ונוח שהטפסים הרלוונטיים יהיו גלויים בדיוק כשעליזה נמצאת במשרד ושקורמן יעזוב אותה בדיוק ברגע שמאפשר לה להציץ בהם. כל אחד מהדברים האלה יכול אולי להתרחש בפני עצמו, אבל כשהנוחות העלילתית מצטברת שוב ושוב, מתחילה להיחשף היד שמסדרת את המציאות עבור העלילה. הסבירות נפגעת לא מפני שדבר מסוים בלתי אפשרי, אלא מפני שיותר מדי דברים קורים בדיוק כפי שהעלילה צריכה שיקרו.

המטרה להעצים את עליזה גוררת את התרחיש אל הקצה

כאן גם מתבררת המטרה הספרותית שמאחורי ההקצנה. עליזה אמורה להיות מי שמצליחה לראות את מה שכל האחרים החמיצו. בדומה לדמות כמו ג'סיקה פלטשר ב"רצח במשיכת קולמוס", היא מייצגת אדם שלא עוסק בחקירות באופן מקצועי, ובכל זאת בזכות ניסיון חיים, התבוננות, זיכרון, חשיבה אנליטית ויכולת לחבר בין פרטים היא מצליחה לפצח את מה שבעלי המקצוע לא הצליחו לפצח.

אבל הסיפור מעניק לה תפקיד גדול עוד יותר: היא לא רק מגלה מה קרה לשלושת הילדים שכבר מתו, אלא גם זו שאמורה להציל את הילדה הרביעית. לשם כך הסכנה חייבת להישאר פעילה עד הרגע שבו עליזה נכנסת לתמונה.

וכאן המטרה מתחילה לנהל את התרחיש. כדי שעליזה תהיה זו שמפענחת את התעלומה, כל הגורמים שהיו יכולים לזהות קודם שמשהו לא תקין צריכים להחמיץ אותו. כדי שהיא תהיה גם זו שמצילה את הילדה האחרונה, שלושת המקרים הקודמים צריכים לעבור בלי ליצור שינוי שיחסום את האפשרות למקרה נוסף.

כלומר המטרה להעצים את עליזה גוררת את ההקצנה, וההקצנה גוררת את חוסר הסבירות. המטרה הספרותית עצמה לגיטימית ־ לבנות אישה מבוגרת ופיקחית שמצליחה לראות את מה שאחרים לא ראו ואף למנוע אסון נוסף. הבעיה נוצרת כשהמציאות כולה נדרשת להתכופף כדי לאפשר למטרה הזאת להתממש.

בעריכה שלי לא היה צורך במקרה שלישי ובילדה רביעית בסכנה

בעריכה שלי צמצמתי את התרחיש לשני ילדים שמתו. עליזה מזמנת את שמוליק לפגישה כבר בזמן השבעה על הילד השני. שמוליק עצמו מודע לכך ששני מקרים באותה משפחה הם הצטברות בעייתית ומבהיר שהעניין כבר נמצא בטיפול. כלומר, אין כאן מצב שבו כולם מתעלמים במשך שנים ורק עליזה מתעוררת.

גם העיתוי חשוב. המקרה השני התרחש עכשיו והשיחה מתקיימת בזמן השבעה. לכן אין צורך להניח שחברת הביטוח, הרווחה ושאר הגורמים כבר הספיקו לבדוק את המקרה השני ולא עשו דבר. התהליך רק מתחיל. שמוליק כבר פועל, ועליזה מוסרת לו פרט שהוא עדיין לא ידע ־ הביטוח.

אבל גם כאן היה חשוב לי לא להעניק לעליזה כוח שאין לה. המידע על הביטוח אינו מידע ייחודי שרק היא יכולה לחשוף. היא לא עדת ראייה למעשה שאיש מלבדה לא ראה ולא מחזיקה בראיה שאי אפשר להגיע אליה בלעדיה. מדובר בפוליסות ביטוח, ולכן במסגרת בדיקה של המקרים המידע הזה יכול להתגלות גם בדרכים אחרות. עליזה פשוט מגיעה אליו ראשונה ומוסרת אותו לשמוליק בשלב שבו הוא עדיין לא נחשף אליו.

וזה מספיק. עצם הפגישה בין השניים כבר יוצרת סצנה שיש בה עלילה: שני אנשים שמכירים שנים נפגשים בזמן השבעה בעקבות מקרה שמטריד את שניהם; שמוליק כבר מודע לבעיה ופועל במסגרת תפקידו, ועליזה מביאה מידע שמוסיף לו באותו רגע כיוון חדש. זו לא שיחת חולין. יש בה גילוי, תגובה, מתח ומשמעות גם בלי להפוך את עליזה לאדם היחיד שיכול לפתור את התעלומה.

גם אין בתרחיש ילדה נוספת שנמצאת בסכנה ועליזה צריכה להציל. שני ילדים כבר מתו, ובעיניה שני מקרים הם יותר מדי. די בהם כדי לגרום לה לעצור, לחשוב, להיזכר בביטוח ולפנות לשמוליק. לא נדרש מקרה שלישי כדי לעורר את החשד ולא נדרש מקרה רביעי כדי להעניק לפגישה חשיבות.

הצמצום לא מחליש את עליזה, משום שמלכתחילה לא היה לה כוח ייחודי שצריך לשמר. הוא רק מחזיר אותה לממדים שהסיפור עצמו מאפשר לה: אישה פיקחית ומעורבת שמבחינה בפרט חשוב, מחברת אותו למה שקרה ופועלת. אין צורך להפוך אותה ליחידה שרואה, ליחידה שמבינה וליחידה שיכולה להציל כדי שהסצנה תהיה מעניינת.

סיכום: לא צריך להקצין כדי ליצור סיפור מעניין

אפשר כמובן לבנות דמות שמצליחה לפצח תעלומה שאנשי מקצוע לא הצליחו לפתור, אבל אז צריך לבנות לה יכולות ומידע שמצדיקים את ההישג הזה. במקרה של עליזה אין צורך בכך. המידע שהיא מוסרת חשוב באותו רגע, אבל הוא לא ייחודי לה ולא היה נשאר נסתר לעד בלעדיה.

לכן בעריכה הספרותית שלי לא ניסיתי למצוא דרך אחרת להעניק לעליזה את אותו כוח שהתרחיש המקורי ביקש להעניק לה. לא ניסיתי לפצות על הורדת המקרה השלישי באמצעות העצמה אחרת שלה, משום שלא ראיתי צורך להעניק לה מלכתחילה כוחות שחורגים מהמקום הטבעי שלה בסיפור.

בתרחיש המקורי, הרצון להפוך את עליזה למי שרואה את מה שכולם החמיצו וגם מצילה את הילדה האחרונה דורש יותר ויותר מהמציאות: שלושה מקרים צריכים להתרחש בלי שהמערכות יעצרו את הרצף, חברת הביטוח לא משבשת את התוכנית, והדרך למקרה רביעי עדיין צריכה להיות פתוחה. ככל שעליזה מקבלת יותר כוח, כך העולם שסביבה נדרש להיעשות פחות אמין כדי לפנות לה מקום.

בעריכה שלי בחרתי במהלך פשוט יותר. שני ילדים מתו, שמוליק כבר מודע לבעיה, עליזה יודעת דבר שהוא עדיין לא יודע והשניים נפגשים ומדברים עליו. מכאן יכולה החקירה להתקדם. זה סיפור. לא כל סיפור זקוק לאדם שרק הוא מסוגל לפתור את התעלומה, ולא כל סצנה זקוקה להקצנה כדי להיות מעניינת.

מבחינתי זה גם עיקרון חשוב בעריכה ספרותית: אני לא יוצאת מגדרי כדי להעניק לכל דמות חשיבות יוצאת דופן. דווקא כשמפסיקים לנסות להעצים את הדמות ומאפשרים לה לפעול בתוך הגבולות הטבעיים של מי שהיא ושל מה שהיא יודעת, הסיפור נעשה אמין יותר, ולא פחות מעניין.