"אך לפעמים": בעריכה הספרותית והלשונית אני מפרקת טיעונים (התרמית)

לחשוף מה עומד מאחורי משפטים שנראים תקינים תחבירית

במאמרים על הסיפור "התרמית" הצגתי בעיות ברעיונות, במשפטים ובדיאלוגים, הנוגעות לעניינים ספרותיים ולשוניים: התרחיש קיצוני, הדמויות לא מדברות בהתאם לתפקידן ולגילן, הן לא מגיבות בהתאם למידע שיש להן, שאלות מתבקשות לא נשאלות, תשובות לא ניתנות במקום שבו טבעי שיינתנו, סדר חשיפת המידע גובר על ההיגיון של השיחה ועוד.

בעבודתי כעורכת ספרותית ולשונית, ברוב המקרים הצרימות שאני קולטת צצות מייד. הן אינטואיטיביות, וכך גם התיקונים. אבל כאשר אני מפרקת את המשפטים, כפי שאני עושה בהדגמות, הצרימות האלה מקבלות חיזוק נוסף. בפירוק עומק בעריכה ספרותית ולשונית, אני לא מאפשרת לטקסט לתעתע בי. הראש והעיניים קולטים ומנתחים אינטואיטיבית כל מילה וסימן פיסוק בטקסט. כשאני מפרקת משפטים וטיעונים, אני בודקת מה כל חלק בהם אומר, מה היחס בינו לבין החלקים האחרים ומה נובע מהחיבור ביניהם. פעמים רבות מתברר שמשפט יכול להיות תקין מבחינה תחבירית, להיכתב במשלב גבוה, להכיל מילות קישור שמסמנות ניגוד, סיבה או הסתייגות, ואפילו להישמע מרשים ומשכנע בקריאה ראשונה ־ ועדיין לא להחזיק מבחינה לוגית.

מילות קישור תורמות במיוחד למראית העין הזאת. "אך", "אף ש", "עם זאת", "לכן" ומילים דומות מכריזות לכאורה על היחס בין חלקי המשפט. אבל עצם קיומה של מילת ניגוד לא יוצר ניגוד, כשם שמילת סיבה לא יוצרת קשר סיבתי. היחס צריך להתקיים במשמעות עצמה.

למשל, במאמר דביר: ניתוח בראייה ספרותית לסיפור לאחר עריכה לשונית ניתחתי את המשפט: "הוא החל לספר לי שהוא לא ישן כבר שבוע, מאז שדפי הטילה פצצה ואמרה לו שהיא רוצה להתגרש, על אף שרק לפני שלוש שנים הם התחתנו".

"על אף ש" מעניק לשני חלקי המשפט מבנה של ניגוד או הסתייגות. המבנה נשמע הגיוני ומילת הקישור מחזיקה אותו יפה מבחינה צורנית, אבל היחס שהיא יוצרת בין העובדות לא משקף את ההיגיון של הסיטואציה. כשמפרקים את המשמעות מתגלה פרשנות בעייתית: כאבו של דביר נקשר לכך שאשתו מבקשת להתגרש אחרי שלוש שנות נישואים בלבד, כאילו משך הנישואים הוא שמסביר או מעצים את הכאב.

שני משפטים בסיפור "התרמית" ממחישים את אותה תופעה בדרכים שונות. במשפט של עליזה, "רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות", המילה "אך", במשלב גבוה יחסית, מכריזה על קשר של ניגוד ומעניקה למשפט מראית עין של מהלך לוגי. במשפט של שמוליק, "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים", הצירוף "איני מתכוון", גם הוא במשלב גבוה, יוצר רושם של נחרצות, החלטיות וסמכותיות. בשני המקרים הניסוח יכול לתעתע ולגרום למשפט להישמע מוצק ומשכנע יותר מכפי שהוא.

הצורה הזאת לא מבלבלת אותי. הצרימה במשמעות קופצת אצלי עוד לפני הפירוק המפורט, וכשאני נכנסת למשמעות ובודקת מה באמת נאמר, מה היחסים בין חלקי המשפט ומה נובע מהם, מתגלים הכשלים שהניסוח התקין והמרשים לכאורה מסתיר.

זו אחת הסיבות לכך שאני מתנגדת להפרדה המלאכותית בין עריכה לשונית לעריכה ספרותית. בחירה לשונית היא גם בחירה במשמעות. הוספה של מילים, מילות קישור וסימני פיסוק היא פעולה של ניסוח, וניסוח עוסק בהכרח במשמעות, בעלילה, בקצב, בסגנון, באווירה, בדמויות ועוד. מילת קישור שנוספת בעריכה לשונית אינה מטפלת רק בלשון: היא מפרשת את היחס בין חלקי המשפט. מלאכת הפרשנות צריכה להיעשות בעריכה ספרותית או בעריכה ספרותית ולשונית, ובשתיהן נדרשת כניסה לעומק המשמעות וניסוח פרטני ומדויק המבוסס על שיקולים ספרותיים. טיפול במשפט מתוך שיקול לשוני בלבד עלול אפוא ליצור ניסוח שנראה תקין ויפה, אבל בפועל אומר דבר אחר ממה שהטקסט אמור לומר, ולעיתים אף יוצר רעיון שאין בו היגיון.

מראית העין הלוגית במשפט של עליזה

הסיפור "התרמית" נכתב כהתנסות של חברה שלי, והיא אישרה לי לנתח אותו באתר ולהציג את הצעת העריכה הספרותית והלשונית שלי. לפני שהגיע אליי הוא עבר עריכה לשונית. אחת הדוגמאות לתופעה שהצגתי נמצאת במשפט: "רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות".

אחרי הדיבורים על השירות בבית הקפה, השיחה בין עליזה לשמוליק מתנהלת כך:

עליזה: "אני בטוחה שהיא רצחה אותם".

שמוליק: "עליזה, על מי את מדברת? יש רוצחים בכפר השלֵו הזה?"

עליזה: "רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות".

לאחר מכן שמוליק מתרווח בכיסאו, ונכתב: "הוא יודע שעם ההיגיון הבריא של עליזה אי אפשר להתווכח. על כל טיעון יש לה טיעון נגדי".

השיחה הזאת, בדומה לחלקים נוספים בדיאלוג בין שמוליק לעליזה, חושפת סתירות, אי־היגיון וחורים בעלילה שעליהם כתבתי במאמרים אחרים. עליזה היא שהזמינה את שמוליק לפגישה מתוקף תפקידו כמנהל מרכז השיטור, אך כשהיא אומרת "אני בטוחה שהיא רצחה אותם", היא לא אומרת לו על מי היא מדברת. שמוליק מצידו שואל שאלה ילדותית למדי ־ "יש רוצחים בכפר השלֵו הזה?" ־ ועליזה לא מתפלאת על השאלה, אלא מסבירה לו כמו לילד שרצח יכול להתרחש בכל מקום ולהיות מוסווה כתאונה או כהתאבדות. הוא מקבל את ההסבר שלה ואף רואה בו ביטוי להיגיון הבריא שלה.

אבל האם המשפט שאמור להמחיש את ההיגיון הזה אכן בנוי כטיעון הגיוני?

קשרים לא לוגיים, הסבר חסר וסתירות

"בכל מקום" ו"לפעמים" פועלים על שני צירים שונים

"רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות".

לכאורה המשפט בנוי מקביעה ולאחריה הסתייגות או סייג: רצח יש בכל מקום, אך לפעמים… מילת הקישור "אך" גורמת לחלק השני להישמע כאילו הוא מסייג, מצמצם או מעמיד ניגוד לחלק הראשון. אך שני חלקי המשפט עוסקים בדברים שונים.

"רצח יש בכל מקום" עונה על השאלה איפה יכול להתרחש רצח. בתוך ההקשר היא משיבה בעקיפין גם לשאלתו של שמוליק: יש רוצחים בכפר השלֵו הזה?

"לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות" עובר לציר אחר: כיצד רצח עשוי להיות מוצג, באילו נסיבות הוא עשוי לא להיות מזוהה כרצח, איך הוא מוסווה ובאיזו תדירות.

"לפעמים" בחלק השני לא מסייג את "בכל מקום" בחלק הראשון. אלה שתי אמירות שונות. מילת הקישור "אך" מחברת אותן תחבירית ומעניקה למשפט מראית עין של טיעון בנוי, אבל הצורה הלשונית של הקשר קיימת יותר מהקשר הלוגי עצמו.

שתי אמיתות כלליות עדיין לא יוצרות טיעון

נראה שהמשפט מנסה לעשות שתי פעולות בעת ובעונה אחת: להפריך את ההנחה (התמוהה) המסתתרת מאחורי שאלתו של שמוליק – בכפר שלֵו כמו  לא אמורים להיות רוצחים, ובמקביל לרמוז לאפשרות שמקרי מוות שאירעו בכפר תבור ונראו כתאונות, היו למעשה מעשים מכוונים. כלומר אפשר לבנות מדבריה של עליזה מהלך מחשבתי שלם: רצח יכול להתרחש בכל מקום, גם במקום שלֵו כמו כפר תבור. אבל אינך יודע שהוא התרחש כאן, משום שמקרה שנראה כתאונה יכול להיות למעשה מעשה מכוון. זה מהלך מחשבתי, אם כי עדיין תמוה כהסבר לאדם בוגר, המשמש כמנהל מרכז שיטור. אך החוליה המרכזית במשפט המקורי לא נאמרה. עליזה נותנת חלק אחד, מוסיפה חלק אחר ונעצרת לפני החיבור. שתי הפעולות מונחות זו לצד זו בלי החוליה שמחברת ביניהן.

"לפעמים" יוצר כשל נוסף

יש במשפט בעיה נוספת: "רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות".

אם קוראים את המשפט כפי שהוא, מתקבלת הטענה שרצח יש בכל מקום ולפעמים הוא מוסווה כתאונה או כהתאבדות. אבל מה קורה בשאר הפעמים? מהניסוח עולה לכאורה שרצח מופיע בדרך כלל כרצח, ורק בחלק מהמקרים נעשה ניסיון להסוות אותו, בעוד שכל אדם בוגר יודע שאנשים שביצעו מעשה כזה עשויים לפעול בדרכים רבות כדי להתחמק מגילוי ועונש: להעלים ראיות, להטעות, ליצור אליבי, להפנות חשד לאחרים, להסתיר את הקשר שלהם למעשה, לברוח ועוד. הצגת רצח כתאונה או כהתאבדות היא רק אפשרות אחת מתוך עולם רחב בהרבה של פעולות הסתרה והטעיה.

המילה "מוסווה" יוצרת רושם כאילו קיימים שני מצבים: רצח גלוי, ולעומתו רצח שלפעמים "מוסווה" כתאונה או כהתאבדות. ההסבר שאמור לכאורה ללמד את שמוליק כיצד רצח יכול לחמוק מהעין הופך בעצמו להסבר חלקי ומטעה.

הסבר כללי שמסתיר בתוכו מידע קונקרטי

גם הבחירה דווקא ב"תאונה או בהתאבדות" מעניינת. אם עליזה מבקשת להסביר באופן כללי כיצד רצח עלול לא להיות מזוהה כרצח, שתי האפשרויות האלה הן רק חלק מהתמונה. אבל אחת מהן – תאונה – קשורה ישירות למקרים שעליהם היא הגיעה לדבר. האפשרות השנייה – התאבדות – לא קשורה אליהם.

מתקבל הסבר שנשמע כללי, אבל למעשה נבנה סביב המקרה הספציפי. עליזה כבר מדברת על הדבר שהיא חושדת בו בלי לומר אותו במפורש. היא לא אומרת שמקרי המוות שנחשבו לתאונות היו לדעתה מעשים מכוונים, היא הופכת את הרעיון לאמירה כללית על רצח ש"לפעמים […] מוסווה בתאונה או בהתאבדות". המשפט מתקרב מאוד אל המידע הקונקרטי, אבל נעצר רגע לפניו.

מצד אחד מסבירים לשמוליק כמו לילד, מצד אחר סומכים עליו שישלים הכול

כאן מתגלה סתירה נוספת באופן שבו השיחה מתייחסת לידע של שמוליק. מצד אחד, עצם ההסבר תמוה. עליזה מדברת עם אדם מבוגר, ולא סתם אדם מבוגר אלא מנהל מרכז שיטור, ומסבירה לו שרצח יכול להתרחש בכל מקום ושאפשר להסוות אותו. היא מדברת אליו כאילו הוא זקוק להסבר בסיסי על טיבו של רצח. מצד שני, אם כבר נדרש הסבר, היא נותנת לו הסבר חלקי מאוד. כדי שהדברים שלה יישמעו הגיוניים, שמוליק צריך להשלים בעצמו את כל מה שהיא לא אומרת: שרוצחים מנסים להסתיר את מעשיהם בדרכים רבות, שמקרה שנראה כתאונה עשוי להיות רצח, שהיעדר רצח ידוע לא מעיד בהכרח על היעדר רצח, ושכל זה קשור למקרי המוות שעליהם הם מדברים.

וכאן נוצרת הסתירה: כדי להצדיק את עצם ההסבר, השיחה מתייחסת לשמוליק כאילו הוא לא יודע דברים בסיסיים; כדי שההסבר החלקי יהיה מובן, היא נשענת על כך שהוא דווקא יודע היטב את כל מה שהיא משמיטה. אם הוא יודע את כל הדברים האלה, מדוע צריך להסביר לו שרצח יכול להיות מוסווה? ואם הוא זקוק להסבר, מדוע ההסבר כה חלקי? המשפט מסביר יותר מדי לאדם שאמור לדעת, ומסביר מעט מדי אם באמת יש צורך להסביר לו.

המטרות של היד המכוונת מובילות לכשלים במשפט ובשיחה

מאחורי המשפט של עליזה אפשר לזהות שתי מטרות אפשריות של היד המכוונת. שתיהן קשורות לתפקיד שניתן לעליזה בסיפור ולדרך שבה התגלית שלה אמורה להיחשף לקוראים.

להציג את חוכמת החיים ואת חדות המחשבה של עליזה

עליזה אמורה להיות הדמות שרואה את מה שאחרים לא ראו ומבינה את מה שאנשי המקצוע לא הצליחו להבין. לכן דבריה צריכים להישמע כתובנה ששמוליק, מנהל מרכז השיטור, לא חשב עליה בעצמו.

גם המשפט שמגיע מייד אחר כך מחזק את המטרה הזאת:

"הוא יודע שעם ההיגיון הבריא של עליזה אי אפשר להתווכח. על כל טיעון יש לה טיעון נגדי".

היד המכוונת לא משאירה אפוא לקוראים להסיק בעצמם שעליזה הציגה טיעון חכם. היא מגדירה את דבריה במפורש כביטוי ל"היגיון בריא" וכ"טיעון נגדי". אלא שדווקא משום כך מתבקש לבדוק אם המשפט שקיבל את התפקיד הזה אכן מחזיק כטיעון הגיוני.

להשאיר את המידע עמום ולחשוף אותו בהדרגה

המטרה השנייה נוגעת לסדר חשיפת המידע. עליזה כבר יודעת הרבה יותר ממה שהיא אומרת, אבל התגלית שלה אמורה להיחשף בהדרגה. לכן במקום לומר במפורש במי היא חושדת, אילו מקרי מוות לדעתה היו רציחות וכיצד היא קושרת ביניהם, היא מדברת באופן כללי על רצח שיכול להתרחש "בכל מקום" ועל האפשרות שהוא "מוסווה בתאונה או בהתאבדות".

המטרה הזאת לא פועלת רק בתוך המשפט. היא מנהלת את מבנה השיחה כולה.

עליזה כבר אמרה: "אני בטוחה שהיא רצחה אותם".

שמוליק שאל אותה במפורש: "על מי את מדברת?" ועליזה לא השיבה. לאחר מכן היא מתקרבת שוב למידע הקונקרטי באמצעות "תאונה או התאבדות", אבל גם כאן היא לא משלימה את החיבור למקרים שעליהם באה לדבר.

כך נוצר דפוס שבו נפתחת שוב ושוב דרך טבעית למסירת המידע, אך רגע לפני שהמידע אמור להגיע היא נקטעת. שאלות נפתחות וננטשות, משפטים מתחילים מהלך ולא משלימים אותו, ורעיונות מונחים זה לצד זה בלי החוליות שהיו אמורות לקשור ביניהם.

היד המכוונת אומרת: עדיין לא

כאן המטרה של השהיית המידע מתחילה להתנגש בהיגיון של הסיטואציה. עליזה מחזיקה במידע שבגללו הזמינה את שמוליק. שמוליק, מתוקף תפקידו, אמור לרצות לקבל אותו. במצב טבעי שני הכוחות האלה היו דוחפים את השיחה קדימה: היא הייתה מספרת, והוא היה שואל, מברר ודורש עוד פרטים.

אבל העלילה מבקשת לבנות את הגילוי בהדרגה. עליזה אמורה לבלוט כמי שמצליחה לראות את מה שאחרים לא ראו, והתגלית שלה נמסרת בטפטופים עד לפתרון. לשם כך היא לא יכולה לומר מהר מדי את מה שהיא יודעת, ושמוליק לא יכול להתעקש לקבל תשובות מלאות לשאלותיו.

היד המכוונת פועלת אפוא על שני הצדדים של השיחה: היא מונעת מעליזה למסור מידע שהיא באה למסור, ומונעת משמוליק לדרוש מידע שהוא אמור להזדקק לו.

בכל פעם שהמהלך הטבעי של השיחה עומד לחשוף מידע שהעלילה עדיין מבקשת להחזיק, הדמויות נעצרות במקום שבו היד המכוונת אומרת: עדיין לא.

סדר החשיפה מנהל את הדמויות במקום שהדמויות ינהלו את השיחה

מידע בסיפור יכול כמובן להיחשף בהדרגה. מתח בנוי פעמים רבות בדיוק על השהיית מידע. השאלה היא מה גורם לעיכוב.

כאשר לדמות יש סיבה לשתוק, להתחמק, לחשוש, לשקר או למסור רק חלק מהמידע, ההשהיה יכולה לצמוח מתוכה ולהיות חלק טבעי מהסיפור. כאן עליזה היא שיזמה את הפגישה כדי לדבר עם מנהל מרכז השיטור על החשד שלה. לכן הצורך שלה למסור את המידע והצורך העלילתי לעכב אותו פועלים בכיוונים מנוגדים. כשהצורך העלילתי גובר, השיחה מתחילה להתעקם סביבו.

לא המידע ולא הדמויות מנהלים עוד את השיחה, אלא סדר החשיפה שנקבע עבור הקוראים. וזה מחזיר אותנו אל המשפט עצמו. עליזה לא יכולה לומר משפט שלם וקונקרטי, ולכן חלקיו מתפזרים לאמירות כלליות: "בכל מקום", "לפעמים", "תאונה או התאבדות". "אך" מחברת בין חלקים שלא באמת עומדים בניגוד זה לזה; "לפעמים" יוצרת משמעות בעייתית; ו"תאונה או התאבדות" מוצגת כהסבר כללי אף שאחת האפשרויות נובעת ישירות מן המקרה הספציפי.

כך המטרות של היד המכוונת לא נשארות ברמת העלילה. הן מחלחלות אל הדיאלוג ואל מבנה המשפט עצמו. הרצון להציג את עליזה כחכמה ובמקביל לשלוט בקצב שבו היא חושפת את המידע מוביל לכך שהדמויות אינן פועלות בחופשיות מתוך הסיטואציה, והלשון עצמה מתחילה לשאת את הכשלים שנוצרים מכך.

אבל החסר שנוצר במשפט לא נשאר ריק. מי שמשלימים אותו, כמעט בלי להרגיש, הם הקוראים.

הקוראים משלימים את ההיגיון שהטקסט החסיר

וזה אולי הדבר המתעתע ביותר במשפט: "רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות".

בקריאה שוטפת אפשר לעבור עליו בלי להרגיש מייד שמשהו חסר. הקוראים כבר יודעים שעליזה חושדת ברצח, מכירים את מקרי המוות ומבינים לאן היא חותרת. לכן הם מסוגלים לחבר בעצמם את האמירות ולבנות בתודעתם את הטיעון שהמשפט לא השלים.

כך אפשר אפילו לקבל לרגע את הכרזת המספר על ההיגיון הבריא של עליזה.

אבל כשעוצרים ולא משלימים עבורה את החסר, מתגלה היפוך: המשפט שאמור להמחיש את ההיגיון שלה נשען על ההיגיון של הקוראים כדי שישלימו את המהלך שהיא עצמה לא הציגה.

וזה מחזיר אל היד המכוונת. המידע קיים, עליזה מחזיקה בו, שמוליק זקוק לו והשיחה כבר הגיעה אל המקום שבו טבעי למסור אותו. אבל הגילוי מיועד לקוראים, ולכן הוא צריך להגיע בזמן שהעלילה קבעה.

התוצאה היא שהיד המכוונת לא מעכבת רק את המידע. היא מעכבת את ההיגיון הטבעי של השיחה, משנה את רמת הידע של הדמויות לפי הצורך, מפרקת טיעון שהיה יכול להיות פשוט ושלם לחלקים ומאלצת את הקוראים לחבר בעצמם את מה שהטקסט פירק.

וככל שהמאמץ לשמור את הגילוי לזמן שנקבע לו נעשה מורגש יותר, כך נחשפת היד שאמורה הייתה להישאר מאחורי הסיפור.