חוסר היגיון בטיעונים, בהסקת מסקנות ובחיבור בין רעיונות – חלק ב'

בעריכה הספרותית והלשונית אני בוחנת את ההיגיון שמחבר בין הדברים

בעריכה הספרותית והלשונית אני בוחנת גם את ההיגיון שמחבר בין הדברים: האם הנתונים אכן מאפשרים להסיק את המסקנות שמסיקים מהם? האם הנימוקים תומכים בטענות? האם רעיון שמוצג כהסבר אכן מסביר את הדבר שהוא אמור להסביר?

אני בוחנת גם את הסמיכות בין הדברים. כשפרטים, אמירות ומסקנות מוצבים זה לצד זה, נוצר ביניהם קשר, גם אם הוא לא נאמר במפורש, ולפעמים הקשר המובלע שנוצר דרך הסמיכות, אינו הגיוני.

חוסר היגיון יכול להיווצר מבחירת מילה שהמשמעות שלה סותרת את הרעיון, מחיבור בין דברים שלא תומכים זה בזה, מהסקת מסקנה שהנתונים לא מאפשרים להסיק, מנימוק שלא מבסס את הטענה או מדחיסה של רעיונות שונים לרצף שיוצר ביניהם קשר מלאכותי. כשהחוליות האלה לא מתחברות, הטיעון נעשה שרירותי ומכני. ההצדקה והנימוק לא חייבים להיות כתובים במפורש, אבל הם חייבים להתקיים מאחורי הדברים. 

זהו החלק השני בניתוח חוסר הסבירות וחוסר ההיגיון בסיפור "התרמית". בחלק הראשון בחנתי את הסבירות של המציאות, ההתרחשויות והתנהגות הדמויות; בחלק הזה אני בוחנת את ההיגיון של הטיעונים, ההסקה והקשרים שהטקסט יוצר בין רעיונות.

חוסר היגיון בטיעונים, בהסקת מסקנות ובקשרים בין רעיונות

שלוותו של הכפר מוצגת כקשורה לאפשרות שמתרחש בו רצח

לאחר שעליזה אומרת "אני בטוחה שהיא רצחה אותם", שמוליק שואל: "עליזה, על מי את מדברת? יש רוצחים בכפר השלֵו הזה?" גם אם זוהי דרכו של שמוליק לשאול אותה אם היא יודעת על רוצחים בכפר השלֵו הזה, כפר תבור, השאלה נועדה ככל הנראה להרים לה להנחתה כדי שתוכל להציג את התובנות שלה כאישה חכמה.

התוצאה היא ששמוליק שואל שאלה לא הגיונית. הצמדת "רוצחים" ל"כפר השלֵו" יוצרת קשר בין אופיו של המקום לבין הסבירות שיתרחש בו רצח. העובדה שמקום נתפס כשלֵו לא מספקת בסיס לשלילת האפשרות שיתרחש בו פשע. תוצאה נוספת של חוסר ההיגיון היא ששמוליק מציג שאלה של ילד תמים, שלא מאפיינת אדם בוגר ובוודאי לא מנהל מרכז שיטור.

שמוליק שואל על המקרה הספציפי ועליזה משיבה באמירות כלליות

שמוליק מציג אמירה ספציפית על האם ושאלה ספציפית על מזי, ונענה בתשובות כלליות:

כשהוא אומר: "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים", עליזה משיבה: "זאת בדיוק הנקודה. כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?" אף על פי שעליזה משתמשת בביטוי זאת בדיוק הנקודה היא מדברת באופן כללי וברבים על "מגוננים" ו"השאירו", ולא מדברת על האם.

בפעם השנייה שמוליק ממקד את השאלה עוד יותר: "בסדר, מה המניע? אני מכיר את מזי". הוא שואל על מזי ועל המניע שלה, אבל עליזה שוב עוברת לאמירות כלליות: "שיגעון לא רואים כלפי חוץ. כולנו הולכים עם מסכות על הפנים". גם כשהיא מגיעה לנושא שיכול להתייחס למניע, היא לא אומרת מה המניע של מזי, אלא ממשיכה בניסוח כללי: "חוץ מזה, כשיש קשיים כלכליים, הכול אפשרי".

כך נוצרת שיחה לא הגיונית שבה שמוליק שואל שאלות על אישה מסוימת ועל חשד מסוים, ואילו עליזה משיבה כאילו היא מנהלת דיון תיאורטי על בני אדם, שיגעון, מסכות, קשיים כלכליים ורצח. דווקא משום שהיא זימנה את שמוליק כדי למסור לו מידע על פשע שלטענתה התרחש, לא הגיוני שהיא נמנעת שוב ושוב מלהחיל במפורש את הדברים הכלליים על האנשים ועל המעשים שהיא מבקשת שיחקור.

יחס ישר בין מספר הילדים שמתים לבין עוצמת הבכי

עליזה אומרת: "הייתי בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות, ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה".

כשעליזה מציינת שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה בסמיכות לכך שהיא ציפתה שהאם לא תפסיק לבכות, היא יוצרת יחס מידתי לא הגיוני: ככל שמספר הילדים שמתו גדול יותר, כך מצופה מהאם לבכות יותר.

מהניתוח הזה עולה ציפייה ילדותית של יחס ישר בין מספר הילדים שמתים לבין הבכי, שלא הגיוני שאדם בוגר ישמיע אותה.

כמו כן עולה ציפייה ילדותית כאילו מה שאנחנו רואים כרגע הוא חזות הכול. כשאדם מבקר בשבעה הוא נמצא שם לזמן קצר. עליזה מצפה שמזי תבכה ותוכיח לה שהיא עצובה רק משום שעליזה נמצאת שם באותו רגע. אבל לא הגיוני לצפות שאדם יבכה כל הזמן בלי הפסקה כדי להוכיח שהוא עצוב בכל פעם שאדם אחר מגיע לבקר במשך שבעה ימים.

יחס ישר בין מספר הילדים שמתים בתוך זמן קצר לבין הנימוק להימנע מחקירת האם

לאחר שעליזה מציינת שהיא חשבה שהאם לא תפסיק לבכות, במיוחד לאור העובדה שמתו במשפחה עוד שני ילדים, ומוסיפה ואומרת: "אני בטוחה שאם יוציאו את הגופה של רביד וינתחו אותה, יגלו שהוא בכלל הורעל", שמוליק אומר: "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים".

מדבריו ומהאופן שבו הוא מציג את הטיעון עולה שככל שמדובר בזמן קצר יותר ובמספר גדול יותר של ילדים שמתו, כך האבל נתפס ככבד יותר וכך יש יותר הצדקה לא לחקור את האם. חוסר ההיגיון הופך תגובות אנושיות מורכבות ליחס כמותי כמעט מתמטי, כאילו מספר מקרי המוות יכול לקבוע מראש את עוצמת הבכי – במקרה של עליזה – או את מידת ההצדקה להימנע מחקירה – במקרה של שמוליק.

קשר לא הגיוני בין היעדר הבכי לבין הרמיזה שהאם הרעילה

לאחר שעליזה מציינת שהיא חשבה שהאם לא תפסיק לבכות, במיוחד לאור העובדה שמתו במשפחה עוד שני ילדים, היא מוסיפה ואומרת: "אני בטוחה שאם יוציאו את הגופה של רביד וינתחו אותה, יגלו שהוא בכלל הורעל". המטרה היא ככל הנראה להציג את עליזה כאישה פיקחית שמחברת בין פרטים.

הסמיכות בין הדיבור על הבכי לבין דבריה של עליזה שהיא בטוחה שהילד השני הורעל מרמזת על קשר בין התנהגותה של האם בשבעה לבין הביטחון של עליזה שרביד הורעל. גם אם משלימים את המידע החסר ומבינים שהאם לא בכתה, היעדר הבכי יכול לעורר חשד ולהדליק נורה אדומה, אבל הוא לא מספק בסיס לקביעה שרביד הורעל.

הסמיכות בין הדברים והרמיזה לקשר ביניהם יוצרות חוסר היגיון שלפיו הביטחון של עליזה בכך שרביד הורעל נשען על העובדה שמזי לא בכתה בשבעה.

האבל משמש נימוק לא הגיוני להימנעות מחקירה

שמוליק אומר: "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים".

עליזה מדברת על מזי כאישה שרצחה את ילדיה, אם כי היא לא אומרת זאת באופן מפורש. המשפט שאמרה בתחילת השיחה הוא "אני בטוחה שהיא רצחה אותם", והמשפט שאמרה לפני תגובתו של שמוליק הוא: "אני בטוחה שאם יוציאו את הגופה של רביד וינתחו אותה, יגלו שהוא בכלל הורעל".

התגובה של שמוליק לא הגיונית. מדבריו עולה שמזי חפה מפשע. השימוש במונחים "אבל כבד" ו"איבדה" מעלה קונוטציה טבעית של אדם שאכן איבד את ילדיו עקב נסיבות שלא היו תלויות בו.

נוצר חוסר היגיון: שמוליק מציג את מזי כאם שכולה שאיבדה שלושה ילדים, והופך זאת לסיבה לכך שאין לחקור אותה כדי לבדוק אם היא אשמה במותם. שלושה מקרי מוות משמשים נימוק שלא לבדוק את שלושת מקרי המוות. באותה אמירה שמוליק מדגיש שמזי "איבדה בשלוש שנים שלושה ילדים". דווקא שלושה ילדים מאותה משפחה שמתו בתוך שלוש שנים הם נתון חריג שצריך לעורר שאלות ולהצדיק בירור. הנתון שיכול לחזק את הצורך לבדוק את מקרי המוות משמש כאן נימוק להימנע מהבדיקה.

יש כאן היפוך לא הגיוני של היחס המתבקש. ככל שמצטברים יותר מקרי מוות חריגים באותה משפחה ובפרק זמן קצר, כך אמורה להתחזק ההצדקה לבדוק ולחקור. אצל שמוליק קורה ההפך: ככל שמספר המקרים עולה, כך האבל מקבל משקל גדול יותר וכך ההצדקה לחקור דווקא פוחתת. כלומר, הנתון שאמור להגביר את החשד ואת הצורך בחקירה משמש אצלו כנימוק להימנע ממנה.

השאלה על המניע מוצמדת לבריאות נפשית ולתכונות אופי

שמוליק שואל: "בסדר, מה המניע? אני מכיר את מזי. היא אישה בריאה בנפשה, נעימה ומסבירת פנים".

האופן שבו שמוליק מתאר את מזי באמצעות מושגים חיוביים והסמיכות לשאלת המניע יוצרים קשר לא הגיוני בין בריאות נפשית והתנהגות נעימה לבין כוח פנימי, מוטיבציה או דחף שמביאים אדם לבצע פשע. כלומר, מדבריו של שמוליק עולה המסקנה הלא הגיונית והלא סבירה, שאינה מתאימה לאיש משטרה, למנהל מרכז שיטור ולאדם בוגר, שדי לקבוע שאדם בריא בנפשו, נעים ומסביר פנים כדי לשלול מניע לפשע חמור מצידו.

חוסר ההיגיון מתחדד עוד יותר בבחירת המילים של שמוליק, שמאפיינות קביעה שבאה בדרך כלל מפיהם של אנשי מקצוע שעושים אבחון מקצועי ולא מהיכרות אישית.

ערעור על החזות החיצונית הופך להנחה שמזי אינה בריאה בנפשה

שמוליק שואל: "בסדר, מה המניע? אני מכיר את מזי. היא אישה בריאה בנפשה, נעימה ומסבירת פנים", ועליזה משיבה: "שיגעון לא רואים כלפי חוץ. כולנו הולכים עם מסכות על הפנים".

מתשובתה, שבאה בסמיכות לשאלה שלו, עולה חוסר היגיון שלפיו מאחר שלא רואים שיגעון כלפי חוץ, ומאחר שכולנו הולכים עם מסכות, יש להניח שבניגוד למה ששמוליק חושב, מזי אינה בריאה בנפשה ואינה נעימה ומסבירת פנים, ולכן יש לה מניע לביצוע פשע חמור.

"שיגעון" ו"מסכות" מוצגים כהמשך של אותו מהלך אף שהם מתייחסים לדברים שונים

שמוליק מתאר את מזי כ"אישה בריאה בנפשה, נעימה ומסבירת פנים", ועליזה משיבה: "שיגעון לא רואים כלפי חוץ. כולנו הולכים עם מסכות על הפנים".

כשעליזה מדברת על "שיגעון", היא מתייחסת להפרעה נפשית שלא ניכרת כלפי חוץ בהכרח. כשהיא עוברת ל"מסכות", היא מתייחסת לדבר אחר: לחזות הנורמטיבית שאדם מציג כלפי חוץ ושיכולה להסתיר תכונות אישיות קשות, קור רוח, אדישות או יכולת לבצע מעשים חמורים. בשני המקרים יש פער בין החוץ לפנים, אבל הדמיון הזה לא הופך אותם לאותו עניין.

חוסר ההיגיון נמצא במהלך שנוצר בין שתי האמירות: עליזה מציגה את "כולנו הולכים עם מסכות" כהמשך שמחזק את "שיגעון לא רואים כלפי חוץ", וכך עוברת מהפרעה נפשית להסתרת תכונות אישיות כאילו האמירה השנייה מסבירה או מבססת את הראשונה. העובדה שאפשר להסתיר את שני הדברים לא יוצרת ביניהם קשר סיבתי ולא הופכת אותם להסברים חלופיים לאותה תופעה. הטיעון מתחיל בשאלת מצבה הנפשי של מזי וממשיך בשאלת הפער בין אישיותה והתנהגותה האמיתיות לבין החזות הנעימה שהיא מציגה, בלי להבחין שהדיון עבר למישור אחר.

עליזה צוחקת על שמוליק, אבל מקבלת את הכשל שבדבריו

שמוליק משך בכתפיו ואמר: "בסדר, מה המניע? אני מכיר את מזי. היא אישה בריאה בנפשה, נעימה ומסבירת פנים". המונחים ששמוליק משתמש בהם אינם מונחים של איש מקצוע שמדבר בזהירות ובאחריות ומשתמש במונחים מדויקים, כגון "התרשמתי ש…" או "לא התרשמתי ש…", ובמושגים שקשורים לשאלת השפיות הנפשית. הוא קובע קביעה נחרצת על בריאות נפשית, שאמורה להיקבע בידי איש מקצוע בתחום, ומוסיף תכונות אישיות כמו "נעימה ומסבירת פנים", שאין להן קשר למניע לפשע.

לכן, כשעליזה מתחילה לצחוק – "עליזה החלה לצחוק, וכבשה את צחוקה בכף ידה. 'שיגעון לא רואים כלפי חוץ. כולנו הולכים עם מסכות על הפנים'" – נראה כאילו היא עומדת להפריך את הטיעון של שמוליק. אבל היא מחזקת את האבסורד כשהיא מקבלת את ההנחה הלא הגיונית שעליה הוא בנוי ומתווכחת רק עם אחד הנתונים שבתוכה. על ההנחה הזאת היא בונה את הטיעון הבא שלה.

"חוץ מזה" מחבר באופן מלאכותי בין תשובה שלא ניתנה לבין המניע

שמוליק שואל את עליזה במפורש: "מה המניע?" אבל התשובה שמגיעה אחר כך לא עוסקת במניע. שמוליק מדבר על כך שמזי "בריאה בנפשה, נעימה ומסבירת פנים", ועליזה משיבה: "שיגעון לא רואים כלפי חוץ. כולנו הולכים עם מסכות על הפנים". הדברים עוסקים במה שאפשר או אי אפשר לדעת על אדם מתוך החזות שהוא מציג ובמה שהוא עשוי להסתיר, אבל הם לא מסבירים מה הניע את מזי לבצע את הפשע.

מיד לאחר מכן עליזה אומרת: "חוץ מזה, כשיש קשיים כלכליים, הכול אפשרי". הביטוי "חוץ מזה" מציג את הקשיים הכלכליים כנימוק נוסף שמצטרף לטיעון קודם על המניע ומחזק אותו. אלא שטיעון כזה עדיין לא הוצג. רק עכשיו עליזה עוברת לראשונה לנתון שיכול להתייחס למניע – הקשיים הכלכליים.

כך שני רעיונות שונים מחוברים באופן מלאכותי כאילו הם מצטברים לטיעון אחד: הראשון עוסק במה שמזי עשויה להסתיר מאחורי החזות שלה, והשני בנסיבות שיכולות לספק מניע לפשע. "חוץ מזה" מטשטש את המעבר ביניהם ויוצר מראית עין של מהלך לוגי מצטבר, אף שאין כאן טיעון אחד שנבנה שלב אחר שלב.

המעבר מ"שיגעון" ו"מסכות" לקשיים כלכליים מחבר נימוקים שלא בונים מהלך לוגי

עליזה אומרת: "שיגעון לא רואים כלפי חוץ. כולנו הולכים עם מסכות על הפנים. חוץ מזה, כשיש קשיים כלכליים, הכול אפשרי". הביטוי "חוץ מזה" מציג את הקשיים הכלכליים כנימוק נוסף שמצטרף לנימוקים הקודמים ומחזק אותם. אלא שהאמירות עוסקות במישורים שונים: "שיגעון" עוסק במצב נפשי שאינו ניכר כלפי חוץ, "מסכות" עוסקות במה שאדם מסתיר מאחורי החזות שהוא מציג, ואילו קשיים כלכליים עוסקים בנסיבות שיכולות ליצור מניע לפשע. הצבת שלושת הדברים ברצף לא מסבירה כיצד הם מתחברים זה לזה ואיך הם מבססים את החשד שמזי רצחה את ילדיה.

מיד לאחר מכן עליזה עוברת למקרה של דניאל מעוז, וכך מקרה קיצוני של רצח על רקע כספי מצטרף לרצף כאילו הוא משלים את החיבור הלוגי החסר.