זה עולה או יורד? משלב לשוני וסגנון צריכים להיות אמינים ועקביים (התרמית)

הקשר בין שפה גבוהה שאינה שייכת לדמות לבין חור בעלילה

חור בעלילה מוגדר כפער, סתירה, אי-התאמה, חוסר עקביות או חוסר היגיון בעלילה. למשל, סתירה בין מידע שניתן בתחילת הסיפור לבין אירוע מאוחר יותר, התנהגות לא סבירה של דמות, התנהגות שאינה מתאימה למאפייניה, אירועים שקורים ללא סיבה נראית לעין או קפיצה לאירועים מאוחרים יותר ללא הסבר.

בעיניי, גם שפה יכולה ליצור חור בעלילה. כאשר לדמות מוצמדת שפה גבוהה מאוד שאינה קשורה לתקופה, לרקע שלה, לאישיותה או למאפיין אחר שנבנה עבורה, אלא נובעת מהעלאת המשלב הלשוני של הטקסט, נוצר פער בין הדמות לבין השפה שיוצאת מפיה. מבחינתי זה חור משמעותי בעלילה, משום שהשפה היא חלק בלתי נפרד מבניית הדמות ומאמינותה.

כשזה נעשה על ידי מחברי הספר זה מובן, אך פעמים רבות אני נתקלת בתופעה הזאת אחרי עריכה לשונית. נראה שמחברים וקוראים רבים לא רואים בכך בעיה, ואולי אף מרגישים שהספר איכותי יותר ככל שהשפה גבוהה יותר. אני לא פועלת כך כעורכת. גם כקוראת אני לא מרגישה נוח כשאני נתקלת בשפה גבוהה ומליצית שאינה שייכת לדמות. אני מרגישה את הפער בין האדם שאני מכירה מהמציאות לבין האדם בטקסט, וזה פוגע בחוויית הקריאה שלי. כתבתי על כך בין היתר ב"מאמי, רק בקצוות. בסדר נשמה?" עקרונות בעריכה לשונית של ספר פרוזה.

אציג דוגמאות מתוך הסיפור "התרמית" שאת ניתוחו אני מציגה באתר (באישורה של המחברת, שכתבה אותו כהתנסות). מאחר שהסיפור הגיע אליי לעריכה ספרותית ולשונית לאחר שעבר עריכה לשונית, הניתוח יתייחס לתבניות עריכה שאני מזהה בו. תבניות אלה מופיעות גם בספרים ערוכים אחרים, ואני דנה בהן במאמרים נוספים העוסקים בעריכת פרוזה.

מבנים גבוהים ורשמיים בסגנונו של שמוליק

שמוליק הוא מנהל מרכז שיטור. בדבריו מופיעים למשל המשפטים:

• "צוהריים טובים, עליזה, האם אינך מזמינה דבר?"
• "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד".

אין בסיפור מאפיין של שמוליק שמסביר מדוע בשיחה רגילה הוא אומר "אינך" ו"איני" במקום "את לא" ו"אני לא". נראה שהמשלב הזה לא מאפיין אותו אלא מולבש עליו.

אותו רושם נוצר מתבניות נוספות המופיעות בדבריו ובתיאורו. למשל: "היא אישה […] נעימה ומסבירת פנים".

הצטברות של בחירות כאלה כבר בונה קול.

מבנים גבוהים ורשמיים בסגנונה של עליזה

מבנים גבוהים ורשמיים מופיעים בעיקר אצל עליזה:

סמיכות

• "כדי לזכות בכספי הירושה".
• "להחזרת חובות על הימורים?"
• "ראיתי את שמות הילדים".
• "ביטחו את ילדיהם בסכום כסף…"

כינויי קניין חבורים

• "שרצח את הוריו"
• "ביטחו את ילדיהם".

שמות פעולה

• "להחזרת חובות על הימורים?"
• "אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון"

מבנים סבילים:

• "אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות"
• "יגלו שהוא בכלל הורעל"
• "תיעלם מן העולם הזה"

מילים וצירופים שמגביהים את המשלב:

• "רצח יש בכל מקום, אך לפעמים…"
• "כעת אתה מתחיל לדבר לעניין"
• "לאחר שפשט משה את הרגל"
• "הילדים התחילו למות זה אחר זה"
• "יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת"
• "תיעלם מן העולם הזה"
• "הבת היחידה שנותרה"
• "יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת"
• "תיעלם מן העולם הזה"

• "לאחר שפשט משה את הרגל"
• "יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת"
• "ביטחו את ילדיהם בסכום כסף גדול מאוד"
• "עליזה, אני מחבב מאוד אותך"

הוספת מילת יחס או חזרה עליה

• "בכל יום את משתבחת"
• "מוסווה בתאונה או בהתאבדות"

שפת דיבור ביחד עם שפה גבוהה

הפער בולט במיוחד משום שלצד השפה הגבוהה מופיעים בסיפור הבזקים של שפת דיבור טבעית:

• "ברור שהזמנתי"
• "הייתי בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות"
• "יגלו שהוא בכלל הורעל"
• "חוץ מזה, כשיש קשיים כלכליים, הכול אפשרי"
• "כעת אתה מתחיל לדבר לעניין"
• "אני יודעת לחבר אחד ועוד אחד"
• "את משהו, עליזה"

המעברים בין שני סוגי השפה מחדדים את חוסר האמינות. אותה דמות יכולה לדבר רגע אחד בשפה יומיומית וחיה, וברגע הבא לעבור ל"איני", "אינך", "כעת", "לאחר", "מן", שמות פעולה, סמיכויות ומבנים תחביריים מוגבהים.

השפה היא חלק מהעלילה

חור בעלילה אינו חייב להיות רק מכונית שהייתה אדומה בפרק הראשון והפכה פתאום לכחולה בפרק השביעי, או דמות שנמצאת בשני מקומות באותו זמן. גם דמות היא עובדה שהסיפור בונה. יש לה גיל, רקע, מקצוע, אופי, מערכת יחסים, דרך חשיבה וגם דרך דיבור.

אם הטקסט בונה עבורי אדם מסוים אבל מכניס לפיו שפה שאינה צומחת ממנו, נוצרה אי־התאמה בתוך המציאות הסיפורית עצמה. דיאלוג אינו המקום שבו המחבר או העורך מפגינים את עושרה של העברית. ברגע שדמות מדברת, המילים שייכות לה. כל "איני", "כעת", "לאחר", סמיכות, שם פעולה או שינוי בסדר המילים צריך לעבור דרך השאלה: האם האדם הזה היה אומר את זה כך?

גיל אינו בהכרח סגנון דיבור

אפשר לטעון שגילה של עליזה במקור – 95, מסביר את המשלב הגבוה. עליזה בת תשעים וחמש, וייתכן בהחלט שגילה ישפיע על אוצר המילים שלה ועל דרך דיבורה. אבל גיל לבדו אינו סגנון דיבור. לא כל בני התשעים וחמש מדברים באותו אופן, כשם שלא כל בני השלושים מדברים באותו אופן.

ובעיקר, הסיפור עצמו אינו בונה לעליזה קול גבוה ועקבי. לצד "כעת", "לאחר", "מן" ומבנים גבוהים אחרים היא אומרת "ברור שהזמנתי", "האימא", "בכלל", "חוץ מזה" ו"אני יודעת לחבר אחד ועוד אחד". לכן השאלה אינה אם אישה בת תשעים וחמש יכולה לומר "כעת". ודאי שהיא יכולה. השאלה היא אם מכלול הבחירות יוצר קול מובחן ואמין של אותה דמות, או תנועה בין שפת דיבור טבעית לבין תבניות לשוניות שאינן נובעות מאפיונה.

ואפשר לחדד עוד דבר: שמוליק לא בן 95, ובכל זאת אותן תבניות מופיעות גם אצלו. זה כבר מחליש מאוד הסבר שמייחס אותן לגילה של עליזה. כשהמאפיינים הלשוניים חוצים דמויות שונות, הם מתחילים להיראות פחות כקול של דמות מסוימת ויותר כקול של הטקסט הערוך.

סגנון ומשלב לשוני הוא תפקידה של העריכה הספרותית

הבעיה בעיניי מתחילה עוד לפני השאלה אם המילה "איני", הסמיכות, שם הפעולה או המבנה הסביל מתאימים לדמות מסוימת. ניסוח הפרוזה, ובוודאי ניסוח הדיאלוגים, אינו תפקידה של העריכה הלשונית. זהו חלק מהעריכה הספרותית או עריכה ספרותית ולשונית, משום שכל שינוי בניסוח משנה את הקול, הקצב, המנגינה, מידת הקרבה לדמות והאופן שבו הקוראים חווים אותה.

כאשר עריכה לשונית מנסחת מחדש את הפרוזה, היא נוטה לפעול באמצעות הכלים והתבניות העומדים לרשותה: העלאת המשלב, שימוש בסמיכויות ובשמות פעולה, העדפת מבנים סבילים, כינויי קניין חבורים, סדרי מילים מסוימים, "איני" ו"אינך", "כעת", "לאחר", "מן" ובחירות נוספות שאני מציגה במאמרים שלי. כאשר הן הופכות לדרך שבה "משפרים" את הטקסט, הן משנות את אופייה של הפרוזה.

הפרוזה מתחילה לקבל מאפיינים של כתיבה עיונית: היא נעשית מסודרת, מפורשת, דחוסה ומנוסחת על פי תבניות לשוניות, ובדרך מאבדת מהטבעיות, החום, הקרבה והמוזיקליות שלה. הדמויות לא נשמעות עוד כבני אדם שחושבים, מרגישים ומדברים מתוך הסיטואציה, אלא כמי שהדיבור שלהן עבר דרך אותו מנגנון ניסוח.

בדיאלוג הפגיעה בולטת במיוחד. דיאלוג אינו חומר גלם שעורך לשון אמור להגביה או לשפר את ניסוחו. הדרך שבה הדמות אומרת את הדברים היא הדמות עצמה. אם יש צורך לשנות אותה, זו כבר החלטה ספרותית: צריך להבין מי הדמות, כיצד היא חושבת, מה היא מרגישה ברגע הזה, עם מי היא מדברת, מה היחסים ביניהם ומה הקול שנבנה לה לאורך היצירה.

לכן הפער שאני מרגישה בסיפור אינו רק בין שפה גבוהה לשפה נמוכה. הוא נוצר כאשר שפת העריכה נכנסת לתוך שפת הדמויות. כשהדבר חוזר שוב ושוב, הדמויות מתרחקות ממני, העולם הסיפורי נעשה קר ומנוכר והספר מתחיל להישמע כמו טקסט עיוני במקום כמו פרוזה שאפשר להיכנס לתוכה.

מבחינתי כאן נוצר החור בעלילה: הטקסט מבקש ממני להאמין למה שאני קוראת,, אבל השפה לא מעוררת בי אמון, משום שאני רק רואה יד מכוונת ולא את הדמות. וכשאני לא מאמינה שכך הדמות מדברת, אני כבר לא מאמינה לה ולספר.