נוכחות של יד מכוונת, ולא שיחה טבעית בין שני אנשים בוגרים (התרמית)

מאמר זה ממשיך את ניתוח הסיפור התרמית, שבו הצגתי את המקור לצד העריכה הספרותית והלשונית שערכתי לו. בחלק זה אתמקד במבנה השיחה שבין עליזה לשמוליק ובדרך שבה היא יוצרת לכאורה דיאלוג, לכאורה טיעון וטיעון נגדי, אך בפועל מתנהלת על פי מטרה שנקבעה מראש ולא על פי תגובות טבעיות של שתי דמויות בוגרות.

המקור

"אני בטוחה שהיא רצחה אותם".

שמוליק הרחיק את הכוס משפתיו והניחה על השולחן העגול. "עליזה, על מי את מדברת? יש רוצחים בכפר השלֵו הזה?"

"רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות".

שמוליק התרווח בכיסאו. הוא יודע שעם ההיגיון הבריא של עליזה אי אפשר להתווכח. על כל טיעון יש לה טיעון נגדי.

פסבדו דיאלוג ופסבדו טיעון

לכאורה מתקיים כאן דיאלוג בין שמוליק ועליזה, ולכאורה מתנהל טיעון וטיעון נגדי. אך זהו פסבדו דיאלוג ופסבדו טיעון. גם הטיעונים לא מתמודדים זה עם זה באמת, אלא רק יוצרים מראית עין של ויכוח. השיחה לא מתפתחת באופן טבעי, וניכרת יד מכוונת. כל משפט נועד בעיקר להוביל למשפט הבא ואין בו תגובה עניינית למה שנאמר לפניו.

האם שמוליק באמת מציג טיעון?

טיעון הוא קביעה שמוצגת באופן ישיר ומנומקת באמצעות נימוקים. שמוליק לא הציג טיעון במובן המקובל של המילה. כאן אין קביעה כזאת. הוא לא אמר למשל: "כפר תבור הוא כפר שלֵו, ולא ייתכן שבמקום כזה יש רוצחים", אלא שאל: "יש רוצחים בכפר השלֵו הזה?" השאלה מבטאת פליאה או תהייה, ובבסיסה הנחה או דעה מובלעת שלפיה בכפר שלֵו לא אמורים להיות רוצחים, או לא סביר שבכפר השלו הזה יהיו רוצחים. היא אינה מוצגת כטיעון מפורש.

האם עליזה באמת מציגה טיעון נגדי?

גם תשובתה של עליזה אינה טיעון נגדי במובן המדויק. היא לא מתייחסת לחלקי השאלה של שמוליק.

שמוליק דיבר על כפר תבור, והיא עונה על כל מקום. שמוליק דיבר על שלוות הכפר, והיא עונה על הסוואת רצח. כלומר היא לא מפריכה את ההנחה המשתמעת מדבריו, אלא מעבירה את הדיון למישור אחר באמצעות שתי אמירות כלליות שמהן ניתן להסיק על המקרה הספציפי:

1. "רצח יש בכל מקום" – ומכאן שגם כפר תבור נכלל אף שהוא מקום שלו.
2. "אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות" – ומכאן שגם בכפר השלו הזה יכול להתרחש רצח, אך קשה לדעת על כך משום שלפעמים הוא לא מזוהה כרצח אלא מוסווה ומוצג כתאונה או התאבדות.

לכן המשפט "על כל טיעון יש לה טיעון נגדי" לא לגמרי מופרך, אך הוא מוגזם. עליזה אכן מציבה תשובה נגדית, אך תשובתה עמומה ויש בה הכללה רחבה מאוד ולא עימות עם דבריו של שמוליק. המענה מנוסח כאמירת "עובדות חיים" כללית ודידקטית, ולא כתגובה קונקרטית למקרה שעליו הם מדברים.

ואם כבר נכנסים לתוכן הדברים, האמירה "לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות" אינה מדויקת. רצח יכול להיות מוסווה באינספור דרכים, לא רק בתאונה או בהתאבדות.

דנתי בהרחבה בנושא חוסר האמינות העולה מהשיחה. במאמר זה אדון במאפייני השיחה היוצרים חוסר אמינות.

גם אם לא נכתב על כך בפירוש, עליזה יזמה את הפגישה עם שמוליק, מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, כדי לספר לו על החשד שלה במזי, ולספר לו שגילתה שאלה לא תאונות של הילדים אלא רצח מתוכנן על ידי ההורים. אך כבר מההתחלה השיחה לא הולכת לכיוון הזה.

משחק הרמזים

עליזה הודיעה לשמוליק "אני בטוחה שהיא רצחה אותם", ואז נסוגה ולא אמרה על מי היא מדברת ואיך הגיעה למסקנה הזו. בהמשך מתברר שהיא מחזיקה בידה מידע חשוב, אך היא זורקת רמזים ולא מציגה את התמונה המלאה. שמוליק זורם עם הכיוון הזה. הוא לא עוצר את השיחה ולא מנסה לפרק את הרמזים.

כשקבעה "אני בטוחה שהיא רצחה אותם", הוא לא חיכה לתשובתה על השאלה "על מי את מדברת?", אלא לתשובתה על השאלה "יש רוצחים בכפר השלֵו הזה?"

כשלא ענתה על השאלה "על מי את מדברת?", הוא ויתר על המידע שהוא עצמו ביקש לקבל. 

כשאמרה "רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות" – הוא מתרווח בכיסאו ו"הוא יודע שעם ההיגיון הבריא של עליזה אי אפשר להתווכח. על כל טיעון יש לה טיעון נגדי". תגובה טבעית של כל אדם בוגר ובוודאי של מנהל מרכז השיטור הייתה לעצור ולשאול אותה: "את אומרת שבכפר תבור הייתה תאונה או התאבדות ששימשו הסוואה לרצח? יש משהו שאת יודעת ואני לא יודע?" במקום לנסות לחלץ ממנה את המידע שממנו היא יוצאת, הוא נשאר בתוך המסגרת שהיא קבעה לשיחה, ותגובותיו נראות כהכנה לתשובתה הבאה שתדגיש את חוכמתה.

שמוליק בעמדת נחיתות כפולה

השיחה מתנהלת מעמדת נחיתות כפולה של שמוליק. הוא לא מוצג כבעל ניסיון חיים המצופה מאדם בוגר וממנהל מרכז שיטור. בכל פעם שהוא מעלה טענה, עליזה משיבה לו בתובנת חיים כללית כאילו היא בעלת הניסיון והוא הטירון. בנוסף, היא מחזיקה במידע שהוא לא מכיר, ולא חושפת אותו מייד. כך נוצר מצב שבו שמוליק לא יכול להתמודד איתה.

כתוצאה מכך נוצר פער ביניהם. עליזה נראית חדה וחכמה יותר ויותר, בעוד שמנהל מרכז השיטור מצטייר כאדם פסיבי שמגיב רק בתוך גבולות המסגרת, בלי לנסות לפרוץ אותם, בלי לחקור, בלי להקשות ובלי לנסות להגיע בעצמו אל המידע החסר.

שיחה או משחק?

אין כאן פינג-פונג טבעי של שיחה בין שני אנשים בוגרים. אין באמת טיעון וטיעון נגדי. הדיון נדחה שוב ושוב, ובמקומו מתקדם משחק רמזים שבו עליזה, באמצעות יד מכוונת מלמעלה, שולטת בקצב החשיפה ובכיוון החשיבה של שמוליק. יש מסגרת עם חוקי משחק מוגדרים, ושמוליק וגם עליזה נעים בתוכה. השיחה בנויה כמשחק רמזים. עליזה מחזיקה במידע וחושפת אותו בהדרגה באופן לא טבעי, ושמוליק לא מנסה לפרוץ את המסגרת הזאת. הוא לא עוצר ושואל את השאלות המתבקשות, לא מנסה להבין על סמך מה היא מדברת, ולא מחלץ ממנה את המידע שיש בידה. 

מתח טבעי לעומת מתח מלאכותי

אפשר להבין את המטרה הספרותית. נדמה שהרעיון שעמד מאחורי הכתיבה היה לבנות מתח וסקרנות. במקום שעליזה תניח מייד את כל המידע על השולחן, היא תזרוק קביעה דרמטית, תרמוז ותחשוף את המידע בהדרגה. לכאורה, ככל שהיא חושפת פחות, כך הקוראים אמורים להסתקרן יותר.

אלא שלדמויות מוצמדת התנהגות שאינה טבעית. שני מבוגרים שמשוחחים על רצח לא מנהלים שיחה כמשחק רמזים. אם אחד מהם מחזיק במידע רלוונטי, הוא לא זורק רמזים וממתין שהאחר ינחש. גם האחר לא נשאר בתוך המסגרת שהוגדרה לו מראש. הוא עוצר, שואל, מבקש הבהרות ומנסה להבין על סמך מה נאמרים הדברים, בייחוד לאור העובדה שהוא מנהל מרכז שיטור.

כך נוצר חוסר אמינות. עליזה ושמוליק מדברים בשפה מליצית וגבוהה – אך אנשים לא מדברים כך. הם מנהלים שיחה באמצעות רמזים כדי להגביר את המתח – אך אנשים לא מדברים. המתח צריך לצמוח באופן טבעי מהדמויות, מהמידע שהן מחליטות לחשוף ומהאופן שבו הן מגיבות זו לזו, ולא ממבנה שיחה שלא משקף את הדרך שבה בני אדם בוגרים באמת חושבים ומדברים.