המידע שעליזה מוסרת באופן מלאכותי יוצר אי היגיון במהלך ההסקה

"רק בשנתיים האחרונות…" – מסירת מידע מובהקת לקוראים

במאמר "יד מכוונת שמוסרת לקוראים מידע והופכת את דברי הדמויות לאבסורדיים" אני דנה במסירת מידע לקוראים כפי שהיא מתבטאת בסיפור המקורי התרמית. המידע נמסר באופן מלאכותי, נכנס לתוך דברי הדמויות ומקבל תפקיד שלא אמור להיות לו. במאמר זה אבחן את הביטוי לכך בדבריה של עליזה לשמוליק ואראה כיצד הניסוח והאופן שבו המידע מופיע ברעיון יוצרים אי היגיון .

על פי עלילת הסיפור, שלושה ילדים מאותה משפחה בכפר תבור מתים בזה אחר זה במהלך שלוש שנים, לכאורה בתאונות. הילד הראשון מת בטביעה, הילד השני, רביד, מת מהרעלת מזון, והילדה השלישית, עדי, מתה לאחר שלכאורה נשכחה ברכב סגור. סמוך לאחר מותה של הילדה השלישית, עליזה בת ה־95 מזמנת לשיחה את שמוליק, מנהל מרכז השיטור בכפר תבור, ואומרת כבר בתחילה: "אני בטוחה שהיא רצחה אותם". היא מכוונת למזי, אימם של הילדים, אך לאורך הסיפור היא לא אומרת זאת במפורש. דבריה רצופים באמירות כלליות, עמומות ועקיפות. בהמשך היא מספרת שידוע לה שלפני ארבע שנים ההורים ביטחו את ילדיהם בביטוחי חיים בסכומים גבוהים, ולאחר שהאב פשט את הרגל והם נקלעו לקשיים כלכליים, שלושה מהילדים החלו למות בזה אחר זה. 

בתחילה היא מספרת שהיא הייתה בשבעה על עדי, הילדה השלישית שמתה במשפחת צפירה: "עליזה לקחה נשימה עמוקה. 'הייתי בשבעה על עדי צפירה. הייתי בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות, ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה: אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון. אני בטוחה שאם יוציאו את הגופה של רביד וינתחו אותה, יגלו שהוא בכלל הורעל'."

נראה שהמשפט "רק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה: אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון" נועד למסור לקוראים מידע על האירועים דרך השיחה עם שמוליק. כשעליזה מספרת שבשנתיים שקדמו למותה של עדי מתו במשפחה שני ילדים נוספים, אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון, היא לא באמת מספרת לו, שכן שמוליק הוא תושב כפר תבור, ואם עליזה יודעת על המקרים גם הוא אמור לדעת עליהם, והוא בוודאי יודע עליהם מתוקף תפקידו כמנהל מרכז השיטור של כפר תבור. אם כך, היא מספרת על כך לקוראים.

נוצרת שיחה לא טבעית ולא אמינה, שניכרת בה באופן מובהק יד מכוונת. אך מעבר לחוסר האמינות נוצר גם אי היגיון שנובע מהניסוח ומהאופן שבו המידע ממוקם בסמיכות למשפטים האחרים שלה.

המידע יוצר נוסחה אבסורדית: ככל שהאסון כבד יותר, כך מצופה מהאם לבכות יותר

מעבר לרצון למסור מידע לקוראים, נראה שהמטרה שעומדת מאחורי ארבעת המשפטים של עליזה היא להציג אותה כאישה פיקחית, בעלת חושים חדים, שיודעת לחבר אחד ועוד אחד. היא מגיעה לשבעה של הילדה השלישית שמתה באותה משפחה, מבחינה בהתנהגותה האדישה של האם בניגוד למה שהיא הייתה בטוחה שיקרה, בייחוד לאור העובדה שהיו שני מקרי מוות שהתרחשו במהלך השנתיים האחרונות, ונדלקת אצלה נורה אדומה. כך, באמצעות היגיון בריא וניסיון חיים, היא תגיע למסקנות שאחרים לא חשבו עליהן.

עליזה מסבירה מדוע ציפתה לכך – "ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה: אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון". המשפט שנועד למסור לקוראים מידע על האירועים משמש כנימוק לציפייה הזאת. הנורה האדומה נדלקת בעוצמה גבוהה יותר לאור העובדה שלאם מתו שני ילדים נוספים לפני כן ובכל זאת היא לא בוכה.

נוצר יחס ישר ולא הגיוני בין הציפייה לבין הנימוק: ככל שמתו לאם יותר ילדים, כך מצופה ממנה לבכות יותר, וכשהיא לא עושה זאת, החשד של עליזה כלפיה גובר. לא רק מותה של עדי אמור לגרום לאם לבכות, אלא מספר הילדים שמתו לפני כן, התקופה הקצרה שבה מתו ואפילו נסיבות מותם – טביעה והרעלת מזון – מקבלים תפקיד בקביעת עוצמת האבל שאמורה להתבטא כלפי חוץ.

זה לא הגיוני ואף ילדותי מאוד לקבוע את עוצמת הבכי לפי מספר האובדנים ולהסיק מכך על האדם. לכל אדם יש דרך שונה להביע כאב. התנהגות שחורגת מאוד מהמצופה יכולה לעורר תמיהה ואף להדליק נורה אדומה, אבל אי אפשר ליצור יחס ישר שבו ככל שהאובדן המצטבר גדול יותר, כך הצער שמצופה מהאדם להפגין כלפי חוץ צריך להיות גדול יותר.

המידע נכנס לתוך הנימוק ויוצר נוסחה אבסורדית: ככל שמתים יותר ילדים, כך מצופה מהאם לבכות יותר. האבסורד נוצר מתוך הצורך למסור לקוראים את המידע על שני מקרי המוות הקודמים. הנתונים נכנסים לתוך הציפייה של עליזה להתנהגות מסוימת מצד האם ומקבלים תפקיד לוגי שלא היה להם מלכתחילה.

הצעד הבא: האם לא בכתה אף על פי שמתו שלושה ילדים? היא הרעילה אחד מהם

מייד לאחר שהיא אומרת שהיא הייתה בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות בשבעה, ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה – אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון, היא אומרת: "אני בטוחה שאם יוציאו את הגופה של רביד וינתחו אותה, יגלו שהוא בכלל הורעל'".

נראה שבמשפט הזה יש ניסיון להציג את תהליך החשיבה וההסקה שלה. אחרי שנדלקה הנורה האדומה, הצעד הבא הוא הסקת מסקנות. אומנם היא לא אומרת במפורש שהאם הרעילה את בנה, אך לפני כן כבר אמרה לשמוליק "אני בטוחה שהיא רצחה אותם", ולכן אפשר להבין שהחשד שלה מופנה כלפי האם.

מאחר שבשלב זה עליזה לא מספרת על הביטוח, מתקבלת מסקנה שנובעת מהסמיכות בין שני עניינים: העובדה שהאם לא בכתה בשבעה של הילדה השלישית כפי שעליזה ציפתה, בייחוד לאור שני מקרי המוות הקודמים, מובילה אותה למסקנה שהילד השני לא מת מהרעלת מזון אלא הורעל במכוון. אופן החשיבה הזה אבסורדי. עליזה כאילו אומרת: הייתי בשבעה על הילדה השלישית והייתי בטוחה שהאימא תבכה, בייחוד לאור העובדה שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה – אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון, אבל היא לא בכתה, ולכן אני בטוחה שהבן השני שלה לא מת מהרעלת מזון אלא הורעל על ידה באופן מכוון. 

הניסיון להציג את חוכמתה של עליזה יוצר את התוצאה ההפוכה

המידע שנועד לקוראים ממוקם בתוך רצף שאמור להציג את דרך החשיבה וההסקה של עליזה, אבל הוא יוצר את התוצאה ההפוכה. במקום האישה שמעידה על עצמה שהיא יודעת לחבר אחד ועוד אחד, מתקבלת דמות שמחברת בין דברים שאין ביניהם קשר שמצדיק את המסקנה הנחרצת שלה.

התנהגות חריגה של האם בשבעה יכולה לעורר אצל עליזה חשד ולהיות נורה אדומה, אך אי אפשר להגיע ממנה למסקנה שהבן שמת הורעל. המידע החזק יותר, שיכול להסביר מדוע עליזה חושדת שהמקרים קשורים זה לזה – ביטוחי החיים והקשיים הכלכליים – נשמר להמשך הסיפור. כתוצאה מכך, הרצון למסור לקוראים את המידע בהדרגה והרצון להציג את עליזה כמי שמסיקה מסקנות מחיבור הפרטים פועלים זה נגד זה.

הבעיה מתחילה אפוא עוד לפני השאלה אם המסקנה של עליזה נכונה. תהליך ההסקה עצמו צריך ליצור קשר אמין בין הפרטים שעליהם הוא נשען לבין המסקנה שאליה הוא מוביל. כאן המידע שנועד לספק לקוראים רקע נכנס לתוך התהליך הזה, מקבל תפקיד שלא שייך לו, והופך את החיבור שאמור להעיד על פיקחותה של עליזה לחיבור לא הגיוני.