מסירת המידע המאולצת יוצרת סתירה פנימית בטיעון של שמוליק ומגחיכה אותו

המידע נמסר באופן מלאכותי ונכנס לתוך הטיעון

במאמר "מסירת המידע באופן הזה הופכת את דברי הדמויות לאבסורדיים" הראיתי כיצד הצורך למסור מידע לקוראים משתלט על ההיגיון בתוך דבריהן של הדמויות ומקבל תפקיד לוגי שלא היה אמור להיות לו. צורך זה גובר על כל שיקול ספרותי מתבקש אחר ויוצר חוסר אמינות, שבו הדמויות מוסרות זו לזו מידע שכבר ידוע להן. ניכרת כאן באופן מובהק יד מכוונת. אך לא זו בלבד, אלא שתוך כדי כך נוצר מצב שבו המידע שהן מסרו מקבל תפקיד לוגי שמשנה את משמעותו.

במאמר זה אבחן את האופן שבו שמוליק מוסר מידע על האירועים, ועל המשמעויות שעולות מהשילוב של המידע הזה בתוך הטיעונים שלו. מידע שהיה לו תפקיד מסוים – למסור מידע לקוראים וכן להכשיר את הקרקע לתשובה מוחצת של עליזה {וכאמור לעיל יצר חוסר אמינות באופן שבו הוא נעשה) – הופך לנימוק אבסורדי להימנעות מחקירה. נימוק זה סותר לא רק את ההיגיון, אלא גם את תפקידו של שמוליק כמנהל מרכז השיטור.

דבריו הבאים של שמוליק נאמרים בתגובה לדבריה של עליזה, שאמרה לו שהיא חשבה שהאם תבכה בשבעה, בייחוד לאור העובדה שבשנתיים האחרונות מתו שני ילדים – אחד בטביעה והשני בהרעלת מזון – ושהיא בטוחה שאם תתבצע נתיחה יתברר שהילד השני הורעל: "שמוליק עיקם את אפו. 'עליזה, אני מחבב מאוד אותך. אני חושב שהשתגעת לחלוטין. איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים'."

במאמר "איני מתכוון" – מאחורי הסמכותיות לכאורה מסתתרות סתירות הצגתי היבטים נוספים שעולים מניתוח המשפט.

שתי מטרות עיקריות

למסור מידע לקוראים: נראה שהמטרה הראשונה שעומדת מאחורי המשפט של שמוליק היא להשלים לקוראים את המידע שעליזה מסרה קודם לכן. לפני כן עליזה סיפרה ש"בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה: אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון", וכעת שמוליק משלים את התמונה ומוסר שבמהלך שלוש שנים מתו במשפחה שלושה ילדים. נראה שיש כאן רצון להדגיש את התקופה הקצרה שבה התרחשו מקרי המוות, שכן "בשלוש שנים" מופיע לפני "שלושה ילדים".

אך שמוליק עושה זאת באופן בולט ומלאכותי מאוד. אילו אמר למשל "אני לא מתכוון לחקור אישה שקרה לה אסון כל כך כבד", זה היה נשמע טבעי יותר, אם כי זה לא היה פותר את הכשל הלוגי שאציג בהמשך, והוא נושא המאמר הנוכחי.

להרים לעליזה להנחתה: מטרה משוערת נוספת שעומדת מאחורי המשפט של שמוליק היא להציג אותו כמנהל מרכז שיטור סמכותי ומקצועי לכאורה, שיודע להתאים את החלטותיו למציאות. אף על פי שעליזה לא ביקשה ממנו לחקור את האם, הוא מבהיר לה באופן נחרץ שהוא לא מתכוון לחקור אישה שנמצאת באבל כבד ואיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים. רק לאחר תשובתה המוחצת לכאורה של עליזה, שתבוא בהמשך, אמור להתברר חוסר ההיגיון בדבריו לעומת ההיגיון בדבריה של אישה מבוגרת שכלל לא מגיעה מעולם החקירות והמשטרה, אבל בזכות ההיגיון הבריא שלה וניסיון החיים שלה היא מבינה הרבה יותר טוב ממנו. כלומר, אף שהוא מנהל מרכז השיטור, דווקא היא זו שחושבת על פי ההיגיון הבריא שהוא ייחס לה קודם: "שמוליק התרווח בכיסאו. הוא יודע שעם ההיגיון הבריא של עליזה אי אפשר להתווכח. על כל טיעון יש לה טיעון נגדי".

בכך אמור להתחדד הניגוד בין הטיעון הלא הגיוני לכאורה של שמוליק, מבחינת עליזה, לבין התשובה המוחצת שלה שתבוא בהמשך, שמתחילה במילים "זאת בדיוק הנקודה".

הנתון שאמור לעורר חשד הופך לנימוק מאחורי ההימנעות מבדיקה

שמוליק אומר שהוא לא מתכוון לחקור "אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים", ותוך כדי כך, כאמור, מוסר מידע לקוראים. בתוך המשפט נוצר קשר ישיר בין שני חלקיו: הוא לא מתכוון לחקור את האם משום שהיא איבדה שלושה ילדים בתוך שלוש שנים. אך הנתון הזה פועל בכיוון ההפוך, בבחינת היא הנותנת: שלושה קטינים שנמצאים תחת השגחת הוריהם ומתים בתוך שלוש שנים הם רצף חריג שדורש בדיקה כבר לאחר מותו של הילד השני, גם אם לא היה מדובר בהפרש של שנה בין כל מקרה.

המקרה של הילדה השלישית, עדי, מחייב התערבות מיידית על פי חוק. גם אם מקבלים את גרסת ההורים שמדובר בשכחה ולא במעשה מכוון, השארת ילד קטן ללא השגחה בנסיבות שמסכנות את חייו יכולה להקים אחריות פלילית, ואם השכחה או ההשארה הובילו למותו של הילד בנסיבות שמקימות אחריות פלילית ברשלנות, ההורים עלולים לעמוד לדין בגין גרימת מוות ברשלנות. כתבתי על כך במאמר התרחיש לא עומד במבחן הסבירות והמציאות שבה הוא מתרחש.

הנסיבות, הצטברות המקרים והרצף הצפוף ביניהם מחזקים אפוא את הצורך לבדוק מה קרה. אבל בתוך הטיעון של שמוליק נוצר יחס הפוך: ככל שמספר הילדים שמתו גדול יותר ופרק הזמן שבו מתו קצר יותר, כך מתחזק לכאורה הנימוק להימנע מחקירה. זה סותר כל היגיון, ובוודאי סותר היגיון מקצועי שאמור להחזיק בו איש משטרה בכיר.

כך המידע שהוכנס למשפט כדי להשלים מידע ולהמחיש לקוראים את חריגות המצב מקבל תפקיד לוגי שסותר את משמעותו: הנתון שאמור לחזק את הצורך בבדיקה הופך לנימוק להימנע ממנה.

"בשלוש שנים" הופך את האבל למדד כמותי

הטיעון שבו שמוליק אומר שהאם איבדה "בשלוש שנים שלושה ילדים" נועד כנראה, בין היתר, להדגיש עד כמה האסון כבד. אלא שברגע שהתקופה הקצרה משמשת כחלק מהנימוק לא לחקור את האם, נוצרת משמעות נוספת: לפי אותו היגיון, אילו פחות ילדים היו מתים ואילו פרק הזמן שבמהלכו הם מתו היה ארוך יותר, אולי אפשר היה לחקור אותה משום שמצבה היה פחות קשה ולכן הוא לא מחייב התחשבות גדולה יותר.

כך משפט שנועד לבטא רגישות למצבה של האם יוצר משמעות חסרת רגישות: כאילו עוצמת האבל על אובדן שלושה ילדים נמדדת גם בצפיפות שבה התרחשו מקרי המוות. חוסר ההיגיון ביחס הישר הזה דומה לחוסר ההיגיון בטיעון של עליזה, שאומרת "הייתי בשבעה על עדי צפירה. הייתי בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות, ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה: אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון", ובכך נוצר יחס ישר ולא הגיוני בין הציפייה לבין הנימוק: ככל שמתו לאם יותר ילדים, כך מצופה ממנה לבכות יותר, וכשהיא לא עושה זאת, החשד של עליזה כלפיה גובר. לא רק מותה של עדי אמור לגרום לאם לבכות, אלא מספר הילדים שמתו לפני כן, התקופה הקצרה שבה מתו ואפילו נסיבות מותם – טביעה והרעלת מזון – נכנסים לנוסחת החישוב ומקבלים תפקיד בקביעת עוצמת האבל שאמורה להתבטא כלפי חוץ.

השימוש במילים "אבל כבד" ו"איבדה" כבר מנקה את האם מכל חשד

הכשל מתחזק באמצעות התיאור של שמוליק את האם כ"אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים".

"אבל כבד" משמעו שהצער שלה אמיתי. "איבדה" משמעו שנגרם לה אובדן שלא באשמתה. נוצר אבסורד. שמוליק מגיב לבקשה לכאורה לחקור את האם (לכאורה, משום שעליזה לא ביקשה זאת, ודבריה רצופים רמיזות ואמירות כלליות, עקיפות ועמומות; כתבתי על כך במאמר שורה של הימנעויות, התפזרויות וקפיצות – בלי להדליק את האש) – ומעצם המילים שהוא משתמש בהן הוא כבר מנקה אותה מכל חשד. כלומר, בתוך הנתונים שהוא מציג כדי להסביר מדוע הוא לא יחקור את האם, הוא כבר מנקה אותה מכל חשד בכך שהוא אומר שהאבל שלה אמיתי ושהיא קורבן של שלושה אובדנים.

שמוליק כאילו אומר: אני לא מתכוון לחקור את האימא, משום שהיא אישה שנמצאת באבל כבד לאחר שאיבדה שלושה ילדים בשלוש שנים, ומאחר שמדובר באסון כה גדול, שבו מתו לאם ברצף שלושה ילדים בשלוש שנים, היא נמצאת כעת במצב של אבל כבד ובתחושת אובדן וכאב, ומעצם כך היא נקייה מכל חשד ולא אחקור אותה. שמוליק מנתק בין האם לבין ההתרחשויות כאילו מדובר באסון טבע ובכוח עליון שכלל לא קשור אליה, ומתעלם מכך שמדובר בקטינים שנפגעו כשהם נמצאים בחזקתה ותחת אחריותה.

נוסף על כך, אם הנימוק של שמוליק מבוסס על האבל הכבד בעקבות מות הילדים, האבל לא שייך לאם לבדה. גם האב איבד שלושה ילדים. למרות זאת שמוליק עובר מיד ל"איני מתכוון לחקור אישה", כאילו בסיטואציה אין הורה נוסף. כך הוא מאמץ בלי בירור את המיקוד באם, אף שהחשד והאחריות האפשרית מחייבים לבחון את שני ההורים.

הניסיון לחזק את עליזה מחליש את שמוליק

שמוליק אמור לספק קרקע לטיעון מחץ לכאורה של עליזה, שאותו היא מתחילה במילים "זאת בדיוק הנקודה". לשם כך דבריו צריכים להציב בפניה טיעון שאפשר להתמודד איתו. אבל ההתנגדות שלו לחקור את האם בנויה על היפוך של ההיגיון הבסיסי של הנתונים שהוא מוסר. הוא לא בודק על מה עליזה מבססת את החשד שלה, לא מברר איזה מידע נמצא ברשותה ולא מתמודד באופן מקצועי עם הצטברות חריגה של מקרי מוות. במקום זאת הוא משתמש באותה הצטברות כדי להסביר מדוע לא יחקור.

הוא לוקח נתון שאמור להוביל למסקנה אחת, ומשתמש בו כנימוק למסקנה ההפוכה. ובתוך כך הוא נראה רציני וסמכותי, אף שהטיעון עצמו מגוחך. הטיונים האלה שהוא משמיע פוגעים בדמותו כמנהל מרכז השיטור. במקום בעל תפקיד מקצועי שמציג עמדה בעלת משקל שאפשר להתווכח איתה, מתקבלת דמות חלשה, לא מקצועית ומובלת, שמשתמשת ברצף חריג של מקרי מוות כדי להסביר מדוע אין מקום לחקור אותו.

דמותו של שמוליק נבנתה כדמות של חניך שעליזה המנטורית מחנכת אותו, מלמדת אותו ומסבירה לו, למשל, ש"רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות", וש"שיגעון לא רואים כלפי חוץ. כולנו הולכים עם מסכות על הפנים. חוץ מזה, כשיש קשיים כלכליים, הכול אפשרי", ומוכיחה אותו על טעויותיו.

הניסיון להעצים את עליזה באמצעות הניגוד בינה לבין שמוליק לא מחזק את ההיגיון שלה, אלא מחליש את ההיגיון שלו והופך את דבריו למגוחכים וילדותיים. כתבתי על כך בין היתר במאמרים עליזה ניצחה, אבל הקוראים הפסידו. על חוסר אמינות וניכור בספר ובכשמקצינים במקום אחד, נפער בור בעלילה במקום אחר.

הכשל מתחיל בצורך למסור לקוראים מידע דרך דמות שכבר יודעת אותו, שגובר על כל שיקול ספרותי ולשוני אחר שנדרש.