הבעיה מתחילה כשהעורך הלשוני לא יודע שמה שהוא חושב לנכון הוא עניין של טעם אישי או של תקן מוסמך, ואז הוא מתקן כי כך הוא מעדיף. אבל זהו תיקון-יתר.
את המאמר "בין כתיבה לעריכה לשונית, על טעם אישי ועל תקן מנומק ומוסמך" כתב עורך הלשון אלי גיא. המאמר התפרסם ב-7.12.2009 בבלוג שלו והוא מתפרסם כאן באישורו.
- עינת קדם
- 8.11.2024
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
היום שאלה עינת [קדם] בפורום: "בַּזְּמַן ש" או "בִּזְמַן ש"? התפתח דיון דקדקני ביני ובין יאיר [בן-חור], שאף הוא, כמו עינת וכמוני, עורך לשון מקצועי. תחילה אני מביא את הדיון המפורט, אחרי שערכתי אותו קצת, ובהמשך אביא את הרצאת הסיכום שלי, שבה אני מסביר למה דיון כזה חשוב לי.
הדיון בפורום (6-7.12.2009)
המילים של עינת: "בַּזְּמַן ש" או "בִּזְמַן ש"? בזמן שמישהו עשה משהו, מישהו אחר עשה משהו אחר. האם זה "בַּזְּמַן ש" או "בִּזְמַן ש"?
לשונאי10: אני הייתי אומר: בִּזמן ש(ישנת/עישנת…)
הנחליאלי (אלי גיא): יש או אין ה"א הידיעה? השאלה היא אם לפני הופעת הבי"ת הצורה היסודית היא "זמן שישנת" או "הזמן שישנת". אם "הזמן שישנת" – הה"א מוטמעת בבי"ת, ולמה לא תנוקד בפתח? "הזמן ש…" הוא זמן מיודע. ואז הניקוד הוא כמו "בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה". ["בַּ-" בפתח מציינת זמן מסוים: בַּימים = בְּ +(הַ) +ימים ההם. בַּזמן = בְּ +(הַ) + זמן הזה. "בְּ+הַזמן"; "בְּזמן" בשווא מציינת זמן לא מיודע- "בְּ+זְמן", אך מאחר ש-ז' מנוקדת בשווא, אין להוסיף שווא גם ב-ב' אלא חיריק – ע.ק.].
לשונאי10: אין פסול גם ב"בַּזמן שישנת", פשוט לטעמי, משיקולי סגנון וניסוח בלבד עדיף "בִּזמן שישנת". השווה, דרך משל, "אותו איש" ו"אותו האיש" – שתי הצורות כשרות, וזה עניין של העדפה וסגנון. וכן גם: "באותו זמן שהגעת…" וגם: "באותו הזמן שהגעת…" / "באותה דרך שנסעתי", "באותה הדרך שנסעתי". לטעמי, הצירוף עצמו (בְּ ואחריו "ש" של משפט טפל) יש בו משום יידוע פנימי ואין צורך בהדגשת היידוע עם ה"א הידיעה.
כך גם בכינוי רמז (זה, זו: "ילדה זו יפה" – צירוף מיודע משום ה"זו" שבו) ושמות פרטיים: "יפעת הזאת מעצבנת" (ולא: "היפעת הזאת מעצבנת"). כך, פחות או יותר, אני רואה זאת כאן: הצירוף בְּ+ זמן + ש טומן בחובו יידוע פנימי, לדעתי, ולכן הוספת ה"א הידיעה בו אינה הכרחית שלא לומר מיותרת. הוספת ה"א הידיעה אפשרית, אך נראֶה לי ונדמה לי שאין בה ממש צורך גם מפני שמבינים מההקשר ומכל הביטוי שזה מיודע.
הנחליאלי: לא הבנתי את המעבר הלוגי. "יידוע פנימי" הוא אפוא תכונתם של שמות פרטיים של בני אדם ומקומות, של כינויי הרמז והגוף, ושל היצור הערמומי "אותו" ונטיותיו, לייתר את ה"א הידיעה. למה בביטוי "בזמן ש..." זכתה גם הבי"ת להיכלל במועדון האקסקלוזיבי הזה? זאת לא הבנתי. בייחוד שאין כאן טענה גורפת, אלא טענה מקומית ונקודתית. והרי בעצמך אמרת: לא נכון לדרך, נכון רק לזמן.
זה בעייתי במקצת, כי "אותו" זו מילה בעייתית. והבעיה היא בדיוק הבעיה שעליה לא ענית כאן: "אותו" הוא ספק מיידע ספק אינו מיידע. "אותו יום" משמעו "היום ההוא". לכן "באותו זמן" עוקף את הבעיה. כי ה"אותו" מיידע, ואינו נטמע בבי"ת. אבל "בזמן" נתקל בבעיה, כי אין בין הבית והזמן ה"אותו" המתווך.
רובנו רוב הזמן לא אומרים "זמן שנעדרת היה זמן עצוב", אלא "הזמן שנעדרת (בו) היה זמן עצוב". ואז אם רוצים להוסיף את בי"ת השימוש, יהיה "בַּזּמן שנעדרת".
רובנו רוב הזמן לא אומרים "הזמן כזה לא מתחשבנים על שטויות", אלא "זמן כזה לא מתאים להתחשבנות". ואז אם רוצים להוסיף את בי"ת השימוש יהיה "בִּזמן כזה".
כתבת "שיקול הסגנון והניסוח", ולא פירטת. אבל השיקול דווקא הוא המעניין, ודווקא אותו אתה מסתיר. כלומר, אם זה טעמך האישי, הלוא עדיף שתאמר: אין הבדל, ודרך אגב, טעמי האישי הוא כך וכך. אבל מהביטוי "הייתי אומר" משתמע יותר מזה, לפחות באוזניי הסובייקטיביות. ואם יש בסיס לשיקולי סגנון וניסוח, התוכל נא לפרטו?
לשונאי10: שוב – עניין סגנוני גרידא. לטעמי, כשהדובר אומר "בִּזמן שישנת" הוא מבין בראשו שמדובר על זמן מסוים, לכן הצורך בה"א היידוע לא הכרחי. ושוב – אין כל פסול גם ב"בַּזמן שישנת". פשוטו כמשמעו – אני הייתי אומר "בִּזמן שישנת", לטעמי האישי נשמע קולח וטוב יותר, ואחרים (אתה, למשל) יכולים לחלוק עליי. ושוב – שתי הצורות תקינות ונכונות, לטעמי האישי הצורה בבי"ת החרוקה [ב' עם חיריק במילה "בִּזְמַן" – ע.ק.] מסוגננת יותר, זה הכול.
ייתכן שה"זמן" הוא שמסייע לי בבחירתי בצורה ללא ה"א הידיעה, שהרי בכל מילה אחרת – יש ה"א הידיעה: "בַּדרך שבחרתי", "בעיר שגרתי" וכו', ואולם "בַּזמן שישנת" נשמע לי צורם מדי ואני מעדיף "בִּזמן שישנת" – עדין יותר ונעים לאוזן, לטעמי.
אגב, היה פעם סרט קולנוע – "בזמן שישנת", ונדמה לי שהגו אותו "בִּזמן שישנת".
הנחליאלי: אם עוד יש לך בזה עניין, מצאתי פתרון עקיף. כיוון שאין בידי טקסטים מנוקדים לחפש בהם, אני יכול להיעזר רק במקרא. במקרא המילה "זמן" מופיעה רק שלוש פעמים, ולא בצורה שאפשר להשתמש בה כדי לענות על השאלה. עברתי לחפש "ביום אשר", שנראה לי מקביל ל"בזמן ש…". מצאתי שלוש היקרויות:
דברים כז, ב: וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶל-הָאָרֶץ…
שמואל ב יט, כ: … וְאַל-תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר-יָצָא אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל-לִבּוֹ.
אסתר ט, א: … בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם.
לטעמי, מה שנכון ל"יום" נכון ל"זמן". מה שנכון ל"יום אשר" נכון ל"זמן ש..." אם במקרא כל ההיקרויות של "ביום אשר" מנוקדות בפתח, אז הצורה הראויה היא "בַּזמן ש..". בחלק מהמקרים זה סוגר את הדיון, אבל יש מקרים שצורת "בזמן ש…" אינה נראית מיודעת, ולכן צריך לבחור בכל מקרה לגופו.
האם תיקון מסוים הוא עניין של טעם אישי או של תקן מוסמך?
לצופה ולשומע הדיון הזה יכול להיראות מופרך ומופרז. מה חשוב כל כך הפתח או החיריק לפני המילה "זמן", מה גם שרוב הטקסטים שאנו, העורכים, עובדים עליהם בעריכה לשונית, אינם מנוקדים, ואלו שמנוקדים מיועדים לילדים, וההבדל גם לא ישפיע עליהם ועל גורלם, מה גם שממחקרים עולה שילדים פשוט מתעלמים מהניקוד (הידעת?). כלומר טִרחתנו לנקד ספרי ילדים היא ברכה לבטלה, שכרה יוצא בהפסדה, שכן ילדים הם "עיוורי ניקוד" על דרך "עיוורון צבעים". אם כך, מה הרבותא, מה העקשנות, מה החטטנות?
בשבילי לא הפתח או החיריק ב-ב' במילה "בזמן" הם החשובים. אבל הדיון משקף סוגיה המעסיקה אותי רבות: איפה עובר הגבול העדין בין טעמו האישי של עורך ובין סמכותו לשנות את הטקסט הניתן בידיו לעריכה.
לפעמים בעבודתי מצאתי את עצמי בדיעבד מחיל את טעמי האישי על טקסטים הניתנים לי לעריכה. זכורני שבעבודה הגדולה הראשונה שערכתי שיניתי עשרות פעמים "כיוון ש…" ל"מכיוון ש…", ורק בדיעבד התברר לי שהשינוי היה מיותר, כי שתי הצורות טובות.
לעניין זה אפשר להזכיר את הסוגיות שהאקדמיה ללשון מסרבת לפסוק בהן מהטעם ש"זה עניין של סגנון" (למשל, כך הם קבעו בסופו של הדיון על הבחירה בין "עבור" ובין "בעבור". הם קבעו שהם לא יקבעו, כי זו אינה שאלה של תקינות אלא שאלה של סגנון אישי).
זו בעיה לא פשוטה. יש לי טעם אישי (אני אומר באנגלית "טומייטו"). לכותב יש טעם אישי (הוא אומר "טומאטו"). כל עוד אני יודע ששניהם נכונים ושמדובר בטעמי האישי, אין בעיה.
הבעיה מתחילה כשאני לא יודע שמה שאני חושב לנכון הוא עניין של טעם אישי או של תקן מוסמך. ואז אני עלול לשנות לו מ"טומאטו" ל"טומייטו" אך ורק כי כך אני מעדיף את טעם העגבנייה שלי. אבל את זה אסור לי לעשות. במקרים כאלה אומנם בדרך כלל לא אכניס שגיאה לטקסט (כי גם הצורה "שלי" נכונה), אבל זהו תיקון-יתר: הרי הטקסט אינו שלי אלא שלו, ולכן ראוי שטעמי האישי במקומו יישאר מונח, ואם זה רק עניין של טעם, אסור לי לשנות.
לא כך אם יש נימוק מוסמך. למשל אם מישהו כותב "דוגמא", אני יכול להגיד לו שהיום מומלץ לכתוב "דוגמה", וזה טעמי האישי וההמלצה של האקדמיה. אז הוא יבחר: אם הוא אומר שהוא ממש מעדיף "דוגמא", אשאיר לו את ה"דוגמא" שלו (מקרה שהיה). לעומת זאת, אם הוא כותב "דוגמע", יהיה עליי לתקן (מקרה שלא היה).
לכן כל הדיון הזה בשבילי הוא אימון כושר בשאלה העקרונית אם העדפה מסוימת היא עניין של טעם אישי של עורך, או של תקן מוסמך. מה שמשנה לי זה התרגיל המנטלי העקרוני בירידה לחקר ההעדפות שלנו, האוטומטיות לנו כל כך, היקרות לנו כל כך, שלא תמיד בדקנו, ולפעמים גם טעינו או הוטעינו ולכן אנו גם מטעים.
המילים של עינת: סיכום
בזמנו פניתי לפורום "השפה העברית" ב"תפוז" כדי לדייק את הניקוד בספר ילדים שערכתי בעריכה ספרותית ולשונית. "בזמן ש-" בפתח נראה לי טבעי יותר ולבסוף בחרתי בו, אבל זה באמת לא קריטי. עריכה טובה של טקסט לא נמדדת בדברים האלה. בניגוד לשנת 2009, שבה הרגשתי שאני זקוקה לאישורים מהסביבה, בעיקר של עורכי לשון אחרים, בשנים שבאו אחריה כבר לא הייתי זקוקה לכך. העקרונות שקבעתי לעצמי לעריכה לשונית טובה, עריכה אקדמית טובה ועריכה ספרותית טובה הם אחרים. בא לי להוסיף פתח ולא חיריק? שמתי מקף אמצעי ולא מקף עליון? שמתי פסיק ולא קו מפריד? השארתי בטקסט, כשיקול ספרותי, את דבריה של הדמות שאומרת "היפעת הזאת מעצבנת"? (יאיר פסל את זה, זה אכן לא תקין אבל ככה מדברים). כן, ובכך אני לא מורדת בשום תקן אלא נאמנה לעקרונות שלי. אני לא טוענת שדיונים כאלה אינם חשובים. הם נפלאים ומרתקים, אבל בסופו של דבר, במבחן התוצאה, זה חלק קטן מאוד מתפקידה של עריכה לשונית, או של עריכה לשונית המשולבת בעריכה ספרותית. ניסוח זורם, קשר טבעי בין המשפטים, אמינות, קוהרנטיות, היגיון, הקשבה למנגינה, לקצב, להקשרים, לסגנון ולאווירה, לדקויות מאחורי המילים, ניתוח וחדירה לעומק המשמעויות שהטקסט אמור להעביר – זה העיקר.
