המתינות שהחזירה לסיפור את האמינות, החזירה לו גם את הרגש

במאמר בעריכה הספרותית והלשונית יצרתי מהלך עלילתי הגיוני, יציב, ועל כן אמין הראיתי כיצד צמצמתי את מספר הפגיעות בילדים בידי הוריהם, שיצרו חוסר היגיון וחוסר סבירות, ובחרתי נסיבות שיכולות להתקבל תחילה כתאונות אך לקבל משמעות אחרת כשהן מצטברות. בגרסה שבניתי, כבר לאחר המקרה השני הגורמים המקצועיים מגיבים, ועליזה מוסיפה את החיבור שלה בלי ששמוליק והמערכות שסביבה צריכים להיחלש כדי להעצים אותה.

בעלילה המקורית כל מרכיב הוכפף למטרה אחת – להאדיר את עליזה כאישה החכמה שרואה את מה שאיש אחר לא רואה ומצילה את הילדה הרביעית. ככל שהמטרה הזאת השתלטה על הסיפור, כך נדרש תרחיש קיצוני יותר כדי לשרת אותה. שלושה ילדים מאותה משפחה מתים בתוך שלוש שנים, איש לא מבחין בחריגה וההורים ממשיכים לפעול באין מפריע, ילדה רביעית נמצאת בסכנה, ורק עליזה בת ה־95 מחברת את הפרטים ומבינה מה מתרחש. כבר בתחילת הסיפור גילה המתקדם של עליזה מודגש – "בגילה הרם, 95, היא אוכלת צוהריים בשעה קבועה" – והניגוד נבנה סביבו: דווקא האישה המבוגרת מצליחה לראות ולהבין את מה שאנשי המקצוע, כולל מנהל מרכז השיטור שיושב מולה, מחמיצים. ככל שהתרחיש מוקצן, כך ההישג שלה גדל.

אבל להקצנה הזאת יש מחיר. דנתי בכך במאמר עליזה ניצחה, אבל הקוראים הפסידו. על חוסר אמינות וניכור בספר. במאמר הנוכחי ארחיב בנושא הניכור. ככל שמקרי המוות משמשים יותר להאדרת עליזה, כך הם מקבלים פחות משקל כמקרי מוות של ילדים. הכמות גדלה, אבל המשמעות האנושית נחלשת. הרגשתי אווירת ניכור וניתוק בסיפור. שלושת הילדים שימשו כרכיבים שהעלילה הייתה צריכה כדי לבנות את גודל ההישג של הדמות המרכזית, ואף אחת מהדמויות לא עסקה בגודל הטרגדיה.

בעריכה עשיתי את התנועה ההפוכה: צמצמתי את הכמות והעמקתי את הרגש. לא הייתי זקוקה לשלושה מקרי מוות ולילדה רביעית בסכנה כדי להעצים את עליזה, ובכך פיניתי מקום לראות את הילדים. המתינות החזירה לסיפור את הסבירות והאמינות, ובאותו מהלך החזירה אליו את הרגש. מבחינתי אלה לא פעולות נפרדות: מציאות ספרותית אמינה כוללת את האירועים, את משמעותם ואת בני האדם שחיים בתוכם. לכן השינוי בעלילה משנה בהכרח את היחס של הדמויות למקרי המוות ואת האווירה שנוצרת סביבם.

במקור, הכמות מגדילה את עליזה ומצמצמת את המשמעות שעומדת מאחוריה

היחס הזה ניכר כבר בדברים ששמוליק אומר לעליזה: "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים". יש כאן יחס הפוך ולא הגיוני. שלושה ילדים שמתו בתוך שלוש שנים אמורים לעורר עוד יותר את תשומת הלב לחריגה ואת הצורך לבדוק מה מתרחש, ואילו אצל שמוליק אותו נתון משמש דווקא סיבה להתרחק מהחקירה. ככל שמספר מקרי המוות גדול יותר, כך הוא מתייחס אל האם יותר כאל קורבן ופחות כאל מי שנסיבות מותם של ילדיה מחייבות בדיקה.

אך תשומת הלב שלי למשפט הזה לא קשורה רק לחוסר ההיגיון בדבריו, אלא לחוסר הרגש ולניתוק שעולים מהם. שמוליק מתחשב לכאורה ברגשותיה של האם כדי להכשיר את הקרקע לתגובתה של עליזה, אבל דווקא המשפט שאמור לבטא התחשבות ברגשות כנימוק לאי חקירתה נשמע מנותק וקר. דבריו נשמעים כהצגה סתמית של שני נתונים עובדתיים: זמן – שלוש שנים; כמות – שלושה ילדים. תחילה הוא מציג את מספר השנים שבהן האם איבדה את ילדיה – "… שאיבדה בשלוש שנים" – ואחר כך "שלושה ילדים". נוצר קריטריון שמבוסס על יחס ישר: ככל שבזמן קצר יותר מתים יותר ילדים, כך הנימוק לאי חקירתה של האם מתחזק.

אותו יחס הפוך מתקיים ברובד הרגשי. שלושה ילדים מתו וילדה רביעית נמצאת לכאורה בסכנה, אבל הכמות הגדולה לא יוצרת זעזוע אצל הדמויות. עליזה מרוצה מעצמה ומסכמת "אני יודעת לחבר אחד ועוד אחד"; שמוליק משבח אותה – "את משהו, עליזה", חייך אליה שמוליק וחשף טור שיניים לבנות. "בכל יום את משתבחת"; עליזה מחזירה חיוך, וההזמנה שלהם מגיעה. מספר מקרי המוות מגדיל את הדרמה העלילתית, אבל לא את המעורבות האנושית של הדמויות.

במובן הזה הכמות פגעה באיכות. היא הגדילה את האירועים, אבל החלישה את משמעותם.

במקור, עליזה נדרשת לפתור את המקרים

הניכור קשור ישירות לתפקיד שהעלילה נתנה לעליזה. היא צריכה לפצח את מה שאחרים לא הצליחו לפצח, להוכיח את חוכמתה ולמנוע את המקרה הבא. ברגע שזה התפקיד המרכזי שלה, מקרי המוות הופכים לבעיה שעליה לפתור.

לכן אפילו ההתייחסות שלה להתנהגות האם בשבעה מקבלת אופי מחושב. "הייתי בשבעה על עדי צפירה. הייתי בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות, ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה: אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון".

היא מציינת שציפתה שהאם תבכה, במיוחד לאחר שכבר מתו שני ילדים נוספים. הנתונים מצטברים לכדי טיעון: מתה ילדה, לפניה מתו עוד שני ילדים, ולכן מצופה מהאם שתבכה. ההתנהגות של האם משמשת עוד סימן שעליזה יכולה להכניס למהלך ההוכחה שלה, עוד נתון, ולא יותר מכך.

בטיעון אחר של עליזה היא אומרת: "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר". מעבר לבעיות הלוגיות שעסקתי בהן במאמרים אחרים, יש במשפט הזה ריחוק. הילדים מופיעים כיחידות בתוך כלל: כשאחד מת, מגוננים על השאר. המוות הוא העיקר – לא האובדן או הילדים. המילה "הורים" לא מוזכרת, ואף לא המילה "ילדים", אלא "השאר".

הניכור הזה לא נמצא רק במשפט מסוים. הוא נוצר מהאופן שבו הסיפור כולו מסתכל על מקרי המוות – מבחוץ, דרך התפקיד שהם ממלאים בדרך להוכחת חוכמתה של עליזה.

צמצום התפקיד של עליזה פינה מקום לרגש

בגרסה שבניתי בעריכה הספרותית והלשונית שלי, עליזה עדיין חכמה, אבל היא לא מקבלת את תפקיד המצילה היחידה. שמוליק כבר יודע שמשהו לא מסתדר ומבהיר שהגורמים שצריכים להיות מעורבים כבר מטפלים בעניין. עליזה לא צריכה להציל ילדה רביעית ולא לפתור לבדה שלושה מקרי מוות שאיש אחר לא הצליח לחבר ביניהם.

בגרסה הזאת עליזה נמצאת בתוך האירוע. היא חלק ממנו ולא מסתכלת עליו מבחוץ. היא חלק מכפר תבור. היא לא בלשית שהגיעה ממקום אחר כדי לפתור בעיה שאיש לא הצליח לפתור, שכן על פי המקור איש לא ידע שיש בעיה. לכן לא ייתכן שהיא תשמש בתפקיד המושיעה. בגרסה שלי היא לא מזמנת את שמוליק כדי לגרוף מחמאות ותשבחות על חוכמתה. היא פונה אליו כאזרחית שאכפת לה וכתושבת היישוב הקטן כפר תבור. היא פונה אליו כאדם עם רגשות. ככל הנראה היא עצמה אימא וסבתא, אבל גם אם לא, אכפת לה ממותם של ילדים חסרי ישע ומכל מוות של אדם אחר, בוודאי אם הוא נגרם בידי אדם אחר.

כך היא מתייחסת למותו של רביד: "אני, ברגע ששמעתי שהילד לקח מהתיק שלה חטיף אגוזים, זה מאוד כאב לי וממש כעסתי עליה שהיא לא שמרה. נראה לי חוסר אחריות, אבל בוא נגיד שהיא לא חשבה על זה. מה עם הילדה? ממלאת מים בבריכה ופתאום דחוף לה לדבר בטלפון ושוכחת ממנה? ועוד אחרי מה שקרה עם הבן?" המשפט נבנה בין היתר כדי למסור לקוראים באופן מרומז ועדין מה קרה. אי אפשר למסור לשמוליק יותר מדי פרטים, שכן הוא כבר יודע על כך. זאת בניגוד למקור, שבו עליזה מספרת לשמוליק את מה שהוא אמור לדעת: "… ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה: אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון".

המשפט "זה מאוד כאב לי וממש כעסתי עליה" ממקם את עליזה בתוך האירוע. היא לא אוספת את מותו של הילד כראיה. אכפת לה. היא כועסת על מה שנראה לה כמחדל קשה שגרם למוות. רק לאחר המקרה השני הדברים מתחילים להתחבר אצלה.

גם ההתנהגות של האם בשבעה מפריעה לה ברמה האנושית:

"היא נאנחה. 'תשמע, יש משהו שנורא מציק לי מאתמול. אני חייבת לספר לך. אתמול הייתי בשבעה של הילדה של מזי צפירה'.

'כן, מקרה קשה'.

'נוראי. נוראי. ומה שהיה לי מוזר זה שהיא התנהגה כאילו לא אכפת לה. מפטפטת עם אנשים, מתעדכנת, מדברת רגיל, כאילו זה איזה מפגש חברתי. דבר כזה עוד לא ראיתי'".

היא לא מחשבת כמה ילדים מתו וכמה בכי אמור להתאים למספר הזה. היא רואה את האם מתנהגת באדישות, והפער בין מה שקרה לבין ההתנהגות שהיא רואה צורם לה. החשד צומח מתוך המעורבות שלה ולא מתוך עמדה מרוחקת של מי שמסדרת נתונים.

החוכמה של עליזה נוצרת מהחיבור ולא מהקצנת התרחיש

כדי להראות שעליזה חכמה לא הייתי זקוקה לשלושה מקרי מוות, לילדה רביעית בסכנה או לאנשי מקצוע שלא מבחינים במה שקורה. החוכמה שלה נמצאת בפעולה שהיא באמת עושה – היא מחברת פרטים.

אחרי שני מקרי המוות היא נזכרת באירוע שהתרחש ארבע שנים קודם לכן:

"בזמנו הגעתי למשרד של קורמן כדי לחדש את הביטוח על הבית. בדיוק כשנכנסתי, מזי ומשה יצאו משם. קורמן דיבר בטלפון עם הטכנאי כי המדפסת שלו לא עבדה, אז חיכיתי איזה עשר דקות עד שזה הסתדר, ופתאום כללללל הדפים יצאו בבת אחת. הוא לא הצליח לעצור את זה. אחר כך הוא הלך להכין קפה ושמתי לב שיש דפים מתחת לרגליים שלי, אז כמובן שהרמתי ושמתי על השולחן ו… זה לא בדיוק שהסתכלתי. זה קפץ לי מול העיניים, השמות של הילדים, של שניהם. רביד ועדי. אי אפשר היה לפספס את זה.

זה היה לפני ארבע שנים. איך אני יודעת? כי בדיוק באותה שנה קורמן עבר למשרד אחר. רק אתמול בשבעה כשראיתי אותה נזכרתי בזה ועשיתי אחד ועוד אחד. איך שהגעתי הביתה הוצאתי את כל הפוליסות וראיתי שהכתובת החדשה מופיעה בשנה הזאת, לפני שהכול התחיל, והתקשרתי אליך".

כאן לא צריך לומר שעליזה יודעת לחבר אחד ועוד אחד כדי להגדיר אותה כחכמה. היא עושה את החיבור מול הקוראים. היא נזכרת, בודקת את השנה, מחברת בין המידע הישן לבין מה שהתרחש ומתקשרת לשמוליק.

המתינות לא החלישה את עליזה. היא אפשרה לחוכמה שלה להישען על פעולה ממשית ולא על הקצנת כל העולם שסביבה.

הגילוי לא הופך לרגע ניצחון

לאחר שעליזה מוסרת את המידע, שמוליק לא משבח אותה. הוא המום:

"וואו… זה…"

"אני אומרת לך זה דבר…" שפתיה רעדו, "אני לא מאמינה. אני באמת לא מאמינה. איך אפשר, תגיד לי שמוליק, איך אפשר? איך לא ראינו? זה הורג אותי".

שמוליק הרגיש את הדם אוזל מפניו.

זה אותו רגע שבו החוכמה של עליזה מגיעה לשיאה, אבל מבחינה רגשית הוא בנוי הפוך מרגע של ניצחון. ככל שהחיבור נעשה ברור יותר, כך המשמעות שלו קשה יותר לשאת.

גם "איך לא ראינו?" מבטא את השינוי. עליזה לא אומרת לשמוליק "איך לא ראיתם?" ולא מעמידה את עצמה מול כל מי שנכשל. היא כוללת את עצמה. היא שייכת למקרה, לקהילה ולזעזוע.

שמוליק נמצא איתה באותו רגע. הוא לא הפסיד בוויכוח ולא משמש תפאורה לחוכמתה. הדם אוזל מפניו משום שהוא מבין את משמעות הדברים.

השגרה מדגישה את הזעזוע

במקור, אווירת הניכור בלטה גם בהקשר להזמנה בבית הקפה. אחרי שעליזה מספרת שראתה את הטפסים במשרדו של סוכן הביטוח ומעידה על עצמה שהיא יודעת לחבר אחד ועוד אחד, שמוליק מחייך ומשבח אותה, היא מחזירה חיוך, וכניסתה של המלצרית עם ההזמנה באותו רגע מתחברת לאווירת השמחה ותחושת הניצחון:

"'… הצצתי בטפסים שעל השולחן. ראיתי את שמות הילדים. אני יודעת לחבר אחד ועוד אחד'.

'את משהו, עליזה', חייך אליה שמוליק, וחשף טור שיניים לבנות. 'בכל יום את משתבחת'.

עליזה החזירה לו חיוך.

באותו רגע ניגשה המלצרית עם מגש עגול בידיה, ועליו המנות שהזמינו שמוליק ועליזה שניה".

בגרסה שערכתי, הגעתה של המלצרית עם ההזמנה והשגרה שהיא מסמלת עומדות בניגוד לתחושת ההלם והכאב ששמוליק ועליזה חווים באותו רגע:

"… איך שהגעתי הביתה הוצאתי את כל הפוליסות וראיתי שהכתובת החדשה מופיעה בשנה הזאת, לפני שהכול התחיל, והתקשרתי אליך'.

'וואו… זה…'

'אני אומרת לך זה דבר…' שפתיה רעדו, 'אני לא מאמינה. אני באמת לא מאמינה. איך אפשר, תגיד לי שמוליק, איך אפשר? איך לא ראינו? זה הורג אותי'.

שמוליק הרגיש את הדם אוזל מפניו.

באותו רגע ניגשה אליהם המלצרית עם מגש האוכל.

'בבקשה. כריך סלמון… בורקיטס גבינה… בתיאבון!'"

המלצרית לא יודעת מה קרה בשיחה. היא מארחת אותם יפה ונותנת שירות מצוין. דווקא משום כך הכניסה שלה מדגישה את הפער בין העולם שממשיך להתנהל כרגיל לבין הנושא שעליזה ושמוליק דיברו עליו. שפתיה של עליזה רעדו, שמוליק החוויר, ובאותו רגע מגיע האוכל שהוזמן. אבל יש לזכור שאף על פי שעליזה אמרה לשמוליק שהיא אוכלת בשעות קבועות, היא לא הזמינה דבר חוץ מבורקיטס קטן. זה גם השם שבחרתי לסיפור – "בינתיים רק בורקיטס גבינה". כשעליזה הזמינה אותו היא כנראה חשבה שבכל זאת תוכל לאכול, אבל כשהוא מגיע היא מגלה שהיא לא מסוגלת.

בית קפה הוא מקום שבאים אליו לאכול, ליהנות ולבלות יחד, ובמקור הוא פועל בדיוק כך: האוכל שמגיע לאחר החיוכים והשבחים ממשיך את אווירת השמחה ותחושת הניצחון. בגרסה שערכתי השתמשתי בתכונות האלה של בית הקפה והפכתי אותן לכלי ספרותי. דווקא משום שזה מקום של אכילה, הנאה ומפגש נעים, הוא מדגיש את המצב הרגשי שאליו עליזה ושמוליק נקלעו. האוכל מגיע לשולחן, אבל הם כבר לא מסוגלים להשתתף בשגרה שהוא מייצג. כך בית הקפה והאוכל לא רק נמצאים בסצנה, אלא מדגישים את המרחק שנפער בין העולם שממשיך להתנהל כרגיל לבין הזעזוע של הדמויות.

המתינות מאפשרת לאירועים לקבל את משקלם

היגיון, רגש ואווירה לא נבנים אצלי בשלבים נפרדים. כשאני בונה מציאות ספרותית אמינה, אני לא יכולה לבדוק רק אם רצף האירועים אפשרי ולהתעלם מהאופן שבו בני אדם מגיבים אליו. אם שני ילדים מתים באותה משפחה, האמינות צריכה להתבטא גם בתגובה של הדמויות למותם.

לכן השינוי הרגשי לא נוסף לאחר שתיקנתי את העלילה. הוא נוצר יחד איתה. ברגע שמיתנתי את התרחיש והחזרתי אותו לממדים שאפשר להאמין להם, שני הילדים שמתו הפסיקו להיות מספר בתוך רצף קיצוני וקיבלו נוכחות. מותם מקבל נוכחות, ולכן עליזה ושמוליק לא יכולים לדבר עליו כאילו הם דנים בבעיה מופשטת. במקור יש יותר מקרי מוות, יותר סכנה ויותר דחיפות, ופחות מקום להרגיש אותם. בעריכה שלי יש פחות אירועים קיצוניים, ולכן כל אירוע מקבל יותר משקל.

בעריכה הספרותית והלשונית שלי ההיגיון, הרגש והאווירה פועלים יחד. עליזה כבר לא עומדת מעל הסיפור כאישה שמצילה את כולם, אלא נמצאת בתוכו. שמוליק לא צריך להיכשל כדי שהיא תצליח; הוא יכול להבין, להגיב ולהזדעזע יחד איתה. והילדים לא צריכים להצטבר כדי להגדיל את הדרמה. די בכך שהם מתו.

מבחינתי אמינות כוללת את משמעות האירועים בעולם הסיפור ואת האופן שבו בני אדם מגיבים אליהם. ברגע שהסיפור חוזר לממדים אמינים, מקרי המוות חוזרים להיות יותר מאמצעי עלילתי, הדמויות יכולות להגיב למשמעותם, והאווירה משתנה יחד איתן. המתינות שהחזירה לסיפור את האמינות החזירה אליו גם את הרגש.