"השאירו את עדי" אמור להיות היעד של הטיעון, לא חלק ממנו

בעריכה הספרותית והלשונית שלי אני בוחנת את המילה בתוך המהלך שהיא בונה

בעריכה הספרותית והלשונית שלי אני בוחנת את המשמעות המדויקת של המילים ואת התפקיד שלהן בתוך המהלך השלם. כשמדובר בטיעון וברעיון, יש לכך חשיבות מיוחדת: המילים יוצרות את הקשרים בין חלקיו וקובעות כיצד טענה אחת מובילה לטענה הבאה וכיצד נבנית המסקנה. הבחינה הזאת משלבת את הרובד הספרותי והלשוני. משמעות המילה, ההקשר שבו היא מופיעה, המידע שנמסר עד אותו רגע וההיגיון שמחבר בין חלקי הטקסט משפיעים זה על זה. בחירה במילה מסוימת יכולה לשנות את הקשר בין שני חלקים של טיעון ואת המשמעות שנוצרת ממנו.

בסיפור המקורי "התרמית", שלושה ילדים מאותה משפחה בכפר תבור מתים בזה אחר זה בתוך שלוש שנים, לכאורה בתאונות: הילד הראשון מת בטביעה, הילד השני מת מהרעלת מזון, והילדה השלישית, עדי, מתה לאחר שנשארה ברכב סגור ביום חמסין. אף גורם מקצועי לא מעורב בעניין.

סמוך לאחר מותה של עדי, עליזה בת ה-95 יוזמת פגישה עם שמוליק, מנהל מרכז השיטור בכפר תבור, וכבר בתחילת השיחה אומרת: "אני בטוחה שהיא רצחה אותם". בהמשך היא מספרת שבשבעה על עדי האם לא בכתה, ומוסיפה: "אני בטוחה שאם יוציאו את הגופה של רביד וינתחו אותה, יגלו שהוא בכלל הורעל".

עליזה מגיעה אפוא לשיחה כשהמסקנה כבר מגובשת אצלה. רק בהמשך היא מוסרת לשמוליק את המידע שיכול להסביר את הוודאות שלה: היא יודעת שארבע שנים קודם לכן ההורים ביטחו את ילדיהם בביטוח חיים בסכומים גבוהים, ושהילדים החלו למות בזה אחר זה סמוך לכך, לאחר שהאב פשט את הרגל ובני הזוג נקלעו לקשיים כלכליים, המידע המרכזי הזה נמסר רק לקראת סוף השיחה.

בשלב מסוים שמוליק אומר לה: "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים", ועליזה משיבה: "'זאת בדיוק הנקודה', קטעה אותו עליזה. 'כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?'"

המשפט הזה עומד במרכזה של סדרת מאמרים שבה אני בוחנת בנפרד את המילה "מגוננים", את מבנה הטיעון ב"זאת בדיוק הנקודה", את הפועל "השאירו", ולבסוף את הדרך שבה הייתי מנסחת את המשפט אילו בחרתי להשאירו בעריכה.

המטרות שמנהלות את הדיאלוג נכנסות לתוך הטיעון

במאמר הזה אני מתמקדת ב"השאירו" ובתפקיד שהפועל ממלא בתוך הטיעון של עליזה. בדיאלוג יש לכך חשיבות מיוחדת. משפט אמור לצמוח מתוך מה שנאמר לפניו ומתוך מה שהדמות יודעת, חושבת ורוצה לומר. כשהוא נבנה בעיקר כדי להשיג מטרות אחרות של הטקסט, המטרות האלה עלולות להשתלט על השיחה ולשבש את המשמעות.

ב"התרמית" התופעה הזאת חוזרת בשיחה בין עליזה לשמוליק. השיחה אמורה להיות טבעית וזורמת, אבל ניכרות בה מטרות אחרות:

• למסור לקוראים באמצעות הדיאלוג מידע שהצד השני כבר יודע;
• להציג את עליזה כאישה חכמה, בעלת ניסיון חיים ותובנות שייחודיות לה ולגילה;
• לשים בפיו של שמוליק אמירות שמכשירות את הקרקע ומרימות להנחתה לתגובות מצידה שאמורות להדגיש את חוכמתה לעומתו;
• להציג את סמכותיותו של שמוליק, מנהל מרכז השיטור, כדי שאחר כך יתברר עד כמה טעה לאחר שעליזה תסביר לו את טעותו; להוביל את הקוראים אל המסקנות הרצויות;
• ולהסתיר מידע שעליזה מחזיקה בו באמצעות אמירות עמומות, כלליות ומרומזות ודיבור שמזכיר משחק חידות, בניסיון לבנות מתח מצד אחד ולהבליט את תהליך הסקת המסקנות של עליזה מצד שני.

כאשר המטרות האלה מנהלות את דברי הדמויות ואת מעשיהן באופן שרירותי, מתקבלות תוצאות אבסורדיות: חוסר היגיון, חורים בעלילה, סתירות, קפיצות וחוסר קשר בין האמירות. הדמויות מבטאות את ההפך מהמאפיינים שהיו אמורות לבטא. שמוליק לא מתנהג כמנהל מרכז שיטור: האמירות שלו תמוהות, ילדותיות ולא מקצועיות, והוא חלש, תלותי ומובל. עליזה, שאמורה לדעת לחבר אחד ועוד אחד, פועלת בפועל באופן הפוך: היא לא עקבית, סותרת את עצמה ולא פועלת על פי תהליך של חשיבה והסקת מסקנות אלא על פי מידע שכבר נמצא בידה. האמירות שלה מטעות ובנויות על כשלים פנימיים.

שתי דוגמאות לדפוס הזה אני מנתחת במאמר "הצורך למסור מידע לקוראים הופך את דברי הדמויות לאבסורדיים". באחת עליזה מוסרת לשמוליק מידע שהוא כבר יודע, והמידע משתלב בתוך תהליך ההסקה שלה ויוצר קשר לוגי שלא אמור להיות בו. בשנייה שמוליק מוסר מידע שכבר ידוע לעליזה, והנתונים שהוא משלב בדבריו הופכים דווקא את הסיבה שאמורה לעורר בדיקה לנימוק להימנע ממנה.

אותו דפוס פועל גם בטיעון "איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?", אבל כאן התוצאה שונה: הצורך למסור מידע לקוראים ולכוון אותם אל המסקנה נכנס לתוך טיעון שאמור להוביל אליה, ובכך משבש את המהלך הלוגי שלו.

מסירת המידע משתרבבת לתוך טיעון שאמור להישאר פתוח

מייד לאחר דבריו של שמוליק, שנועדו להרים לעליזה להנחתה, היא מגיבה:

"'זאת בדיוק הנקודה', קטעה אותו עליזה. 'כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?'"

הטיעון אמור להתחיל בציפייה להתנהגות טבעית

כמו במקרה שבו עליזה מבחינה שבניגוד למצופה האם לא בוכה לאחר אובדן גדול, גם כאן היא מבקשת להסתמך על היגיון טבעי ועל ניסיון חיים. מצופה מהורים שאיבדו ילד לשמור יותר על הילדים שנותרו. אם הציפייה הזאת לא מתקיימת, הדבר אמור להדליק נורה אדומה.

המבחן של עליזה אמור לפעול על המקרה הבא: אם לא יתרחש עוד אסון, אפשר לומר שההורים שמרו יותר על ילדיהם; אם ילד נוסף ימות בנסיבות שמצביעות על חוסר השגחה, הדבר יעורר חשד שהם לא פעלו כפי שמצופה מהורים לאחר אובדן ילד, ומכאן למסקנה שזה לא נעשה בתום לב, אלא באופן מכוון. [במאמר על "זאת בדיוק הנקודה" אני טוענת שאם זה המבחן, היה צריך להחיל אותו כבר במקרה הבא – המקרה השני שבו מת ילד נוסף – ולא להמתין למקרה השלישי של עדי. במאמר הנוכחי אני מתמקדת בטיעון עצמו ובמה שהוא נועד לטעון.]

הטיעון אמור לערער את גרסת השכחה

הטיעון של עליזה אמור לערער באמצעות ההיגיון הזה את גרסת ההורים, שאומנם לא נאמרת במפורש בסיפור, ולפיה הם שכחו את עדי ברכב – כפי שקורה במקרים שבהם הורים או סבים שוכחים ילדים קטנים ברכב והילדים מתים כתוצאה מכך. [במאמר התרחיש לא עומד במבחן הסבירות והמציאות שבה הוא מתרחש אני טוענת שגם אם מדובר בשכחה, במקרים מסוימים החוק מתייחס לכך כעבירה פלילית.]

אם ילדה נוספת שנמצאת באחריותם מתה אף שהם היו אמורים לשמור הרבה יותר על ילדיהם לאחר שכבר איבדו ילד אחד, הדבר אמור לעורר ספק בגרסת השכחה. נשים בצד כרגע את העובדה שגם כאן מה שאמור להיות נורה אדומה הופך למסקנה, ונבחן את מבנה הטיעון עצמו.

הטיעון אמור להתחיל מההנחה "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר", ולעבור להוכחה המשתמעת באמצעות שאלה פתוחה. שמוליק אמור להשלים את המסקנה: עצם העובדה שעדי נשכחה ברכב מערערת את הטענה שמדובר בשכחה מקרית.

במבנה כזה, השאלה הפתוחה צריכה להכיל את הטענה שעליזה מבקשת לערער: הטענה שהם שכחו את הילדה ברכב, ולא את המסקנה שאליה היא מבקשת להגיע אליה – שהם השאירו אותה ברכב.

כך הטיעון אמור להיבנות

ההורים טוענים שהם שכחו את עדי ברכב ולכן היא מתה ←

עליזה אומרת שהורים שכבר איבדו ילד אחד אמורים באופן טבעי לשמור יותר על הילדים שלהם ←

אם הם אמורים לשמור יותר, הם אמורים להשגיח יותר, לשים לב יותר ולהיות ערניים יותר ←

אם הם משגיחים יותר, ערניים יותר ומודעים יותר, הם אמורים לזכור שהילדה נמצאת ברכב ←

מאחר שעדי מתה לאחר שנשארה במשך שעות ברכב סגור, עולה ספק אם הם אכן שכחו אותה ←

אז איך ייתכן שהם שכחו אותה ברכב? כלומר, איך אפשר לטעון שהם שכחו אותה ברכב? ←

השאלה הפתוחה אמורה להוביל למסקנה המשתמעת, שלא נאמרת: הם לא שכחו אותה ברכב אלא השאירו אותה שם במכוון. בפועל נוצר מהלך אחר. עליזה מכניסה לתוך השאלה מידע רב מעבר למה שנדרש בטיעון כזה.

המונח הטבעי במקרים כאלה הוא "שכחו" ולא "השאירו"

כשמדווחים על מקרים שבהם ילד נשאר ברכב לאחר שהורה או סב יצאו ממנו בלי לזכור שהוא נמצא שם, מדברים על שכחת ילד ברכב. השכחה מתארת את הסיבה לתוצאה – הילד נשאר ברכב. לעומת זאת, אדם יכול להשאיר ילד ברכב בלי לשכוח אותו כלל: הוא יכול לדעת שהילד שם, לצאת לכמה דקות מתוך כוונה לחזור ולהשאיר אותו ברכב במודע.

עליזה אמורה לעסוק בטענה של ההורים שהם שכחו את הילדה ולערער אותה, ולא לעסוק בתוצאה שאליה היא מכוונת – שהם השאירו אותה. כדי להעמיד את גרסת השכחה מול ההיגיון שהיא הציגה, עליה לשאול-לתהות למשל "אז איך הם שכחו אותה ברכב?" 

אבל היא אומרת: "איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?"

הניסוח מעיד על הצורך למסור לקוראים מידע דרך שמוליק – אף על פי שהוא יודע שהטענה היא שההורים שכחו את בתם ברכב; הוא יודע שהרכב היה סגור, יודע שזה היה יום חמסין ויודע מה קרה לעדי.  אך כאן מסירת המידע נכנסת לתוך ההוכחה ופוגעת במהלך שנדרש מהטיעון.

"השאירו את עדי" אמור להיות היעד של הטיעון, לא חלק ממנו

עליזה אמורה להוביל להבנה שההורים לא שכחו את הילדה אלא השאירו אותה ברכב. אבל בגלל הצורך למסור לקוראים את נסיבות מותה ובאותו זמן לכוון אותם אל המסקנה שההורים השאירו את הילדה ברכב סגור ביום חמסין – המסקנה נכנסת לתוך השאלה שאמורה להוביל אליה.

כמה מטרות פועלות כאן בעת ובעונה אחת:

• להציג את עליזה כמי שבונה את המסקנות שלה על סמך תובנות של ניסיון חיים פשוט ובסיסי, כגון "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר";
• לערער את האפשרות שמותה של עדי נגרם עקב שכחה;
• לכוון את הקוראים במפורש למסקנה שלה שההורים השאירו את הילדה ברכב במכוון;
• ולמסור לקוראים את נסיבות מותה של עדי. 

אבל הטיעון שהיה אמור להיות מוחץ נכשל, והאישה שאמורה להפגין את היכולת שלה לחבר אחד ועוד אחד מציגה טיעון שלא בונה את החיבור מההנחה לטיעון המחץ. המבנה של שאלה פתוחה אמור לעורר חשיבה ולהשאיר את פעולת ההסקה לשומע. כאן השאלה לא באמת פתוחה, משום שהמסקנה כבר נמצאת בתוכה.

"ברכב סגור ביום חמסין" יוצר אבסורד נוסף

מסירת המידע יוצרת בעיה נוספת:

"'זאת בדיוק הנקודה', קטעה אותו עליזה. 'כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?'"

מהניסוח עולה כאילו הבעיה שמסגירה את ההורים היא שהם השאירו את עדי דווקא ברכב סגור ביום חמסין. כך נוצר קשר שלפיו הצירוף "רכב סגור ביום חמסין" מחמיר את הסתירה בין הציפייה שההורים יגוננו על ילדיהם לבין מה שהם עשו בפועל. משתמע שאילו השאירו אותה ברכב בנסיבות אחרות, הדבר היה מערער פחות את גרסתם.

אבל כשמבקשים לערער טענה של שכחה, מזג האוויר לא מוכיח אם הילדה נשכחה או הושארה במכוון. הורה ששוכח ילד ברכב לא בוחר את השכחה בהתאם למזג האוויר. יום חמסין מסביר מדוע התוצאה קטלנית ומחמיר את הסכנה שבהשארת ילד ברכב, אבל הוא לא מוכיח שההשארה הייתה מכוונת.

כך פרט שנועד למסור לקוראים את נסיבות מותה של עדי נכנס לתוך ההוכחה ומקבל תפקיד לוגי שהוא לא יכול למלא.

בעריכה הספרותית והלשונית שלי הייתי מחזירה לטיעון את הדרך אל המסקנה

בעריכה הספרותית והלשונית שלי צמצמתי את שלושת מקרי המוות לשניים, והמקרה שבו עדי נשארת ברכב לא נכלל בו. הנימוקים לכך מפורטים במאמר בעריכה הספרותית והלשונית יצרתי מהלך עלילתי הגיוני, יציב, ועל כן אמין. בגרסה הערוכה עליזה מתחילה לחבר את הדברים לאחר המקרה השני, ומביאה לשמוליק את המידע שמבסס את החשד שלה.

אבל אילו הייתי משאירה את המהלך המקורי, הייתי מנסחת אותו כך:

"כשהורים מאבדים ילד, הם שומרים יותר על הילדים שלהם, אז איך יכול להיות שהם שכחו את עדי ברכב?"

בניסוח המקורי, המילה "הורים" ו"ילדים" לא מופיעה, ובניסוח שלי ההורים הם מבצעי הפעולה, הילדים מחליפים את "השאר" העמום, ו"שומרים יותר" מבטא את השינוי המצופה בהתנהגות לאחר אובדן ילד ולא "מגוננים".

אבל השינוי החשוב ביותר הוא במהלך עצמו. השאלה יוצאת מהאפשרות שעדי נשכחה ברכב ומערערת אותה. היא לא מכניסה לתוכה מראש את האפשרות שאליה היא אמורה להוביל. "השאירו את עדי" הוא מסקנה משתמעת שעליזה סוללת את הדרך אליה. מהשכחה אל הספק, ומהספק אל האפשרות שההורים לא שכחו אותה ברכב בתום לב אלא השאירו אותה בו במכוון.