- מאת: עינת קדם
- 14.8.2026
בסיפור המקורי "התרמית" עליזה בת ה־95 נפגשת עם שמוליק, מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, ומנסה לשכנע אותו שמזי רצחה את ילדיה. בחלק השני של הניתוח בחנתי את דבריה על פשיטת הרגל של משה, ביטוח הילדים ומקרי המוות, ואת הבעיות בהיגיון, בכרונולוגיה, בסדר מסירת המידע ובמשלב הלשוני שפוגעות באמינות הסיפור שהיא מספרת.
במאמר זה אתמקד בהמשך דבריה של עליזה, שבו היא מספרת כיצד גילתה את דבר ביטוח הילדים במהלך ביקור במשרדו של סוכן הביטוח קורמן. אבחן כיצד היד המכוונת מסדרת את ההתרחשות ומעניקה לפרטים מהעבר משמעות מחשידה כדי להבליט את ערנותה ואת פיקחותה של עליזה, אך יוצרת מצבים לא סבירים וסתירות בין המידע שבידיה לבין התנהגותה. לצד אלה אראה כיצד סדר מסירת המידע ובחירות לשוניות שאינן הולמות שיחה טבעית פוגעים באמינות דבריה.
עליזה אומרת:
"קורמן הוא סוכן הביטוח שלי. כשבאתי לחדש את הביטוח על הדירה שלי, יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת. כשישבתי ליד השולחן של קורמן, ראיתי טפסים מונחים על השולחן. כשקורמן קם להביא את הטפסים שלי, הצצתי בטפסים שעל השולחן. ראיתי את שמות הילדים. אני יודעת לחבר אחד ועוד אחד".
ניתוח ספרותי ולשוני של דברי עליזה
"קורמן הוא סוכן הביטוח שלי" – מידע שנמסר לקוראים באופן מלאכותי
"קורמן הוא סוכן הביטוח שלי".
עליזה מזכירה בשיחתה עם שמוליק את קורמן בשמו, באופן שיוצר רושם ששמוליק יודע במי מדובר. לכן, כשהיא ממשיכה ומסבירה שקורמן הוא סוכן הביטוח שלה, נוצרת סתירה ונראה שההסבר מיועד לקוראים ולא לשמוליק. המידע נדחס לדיאלוג בלי שנוצר צורך טבעי למסור אותו.
מסירות מידע לא טבעיות נוספות בסיפור, שיוצרות סתירות ואי היגיון מופיעות בדבריה של עליזה – המידע שעליזה מוסרת באופן מלאכותי יוצר אי היגיון במהלך ההסקה, ובדבריו של שמוליק – מסירת המידע המאולצת יוצרת סתירה פנימית בטיעון של שמוליק ומגחיכה אותו.
הביקור אצל קורמן – זיכרון מפורט ללא סיבה שתצדיק אותו
"כשבאתי לחדש את הביטוח על הדירה שלי, יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת".
ביטוח דירה מתחדש בדרך כלל מדי שנה, ולכן מדובר בפעולה שגרתית שעליזה ביצעה לכאורה פעמים רבות. לא ברור מדוע היא זוכרת דווקא את הביקור שהתרחש ארבע שנים קודם לכן, ובייחוד פרט כמו החיוך של מזי. הסיפור מעניק לה זיכרון מדויק של פרט שולי מהעבר משום שהפרט הזה נחוץ כעת לביסוס החשד שלה.
עליזה מייחסת לחיוך של מזי משמעות שלא הייתה יכולה להיות לו
"יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת".
אזכור החיוך יוצר רושם שעליזה מבינה, ולו בדיעבד, שמזי חייכה משום שהשלימה את השלב הראשון בתוכנית שלה, אבל אם הביטוח נערך לפני ההסתבכות הכלכלית, הרי שבמועד הביקור אצל קורמן עדיין לא היה קיים המניע שעליו עליזה מבססת את החשד שלה. במקרה כזה אין בסיס לקשור את החיוך לתוכנית רצח שנולדה בעקבות הקשיים הכלכליים. אם הקשיים הכלכליים קדמו לעריכת הביטוח, ייתכן שכבר אז היה מניע כספי, אך עצם העובדה שמזי יצאה מחויכת ממשרדו של סוכן הביטוח לא מעידה שתכננה לרצוח את ילדיה.
נראה שהאזכור של החיוך נועד להעיד על פיקחותה של עליזה אבל בשתי האפשרויות הוא לא מבסס את המסקנה שעליזה מנסה להוכיח – כאילו היא שמה לב לחיוך בזמן אמת, היא זוכרת את החיוך, והוא הדליק אצלה נורה אדומה לגבי מזימה זדונית של ההורים.
החיוך של מזי – רמז מלאכותי שמרדד את הסיפור
אפילו אם נניח שמזי תכננה את הרצח כבר במועד עריכת הביטוח, החיוך שלה יוצר מלאכותיות נוספת. הוא מזכיר סצנה בסרט או בסיפור שבה הדמות הרעה מחייכת לאחר שביצעה מהלך במסגרת מזימתה, וכך מאותתת לצופים או לקוראים על כוונותיה. החיוך הופך לסימן חיצוני ופשטני לרוע ותחבולה כדי לרמוז לקוראים על המזימה. התוצאה מלאכותית, פוגעת באמינות ומרדדת את הדמות ואת הסיפור.
מזי יוצאת לבדה ממשרדו של סוכן הביטוח – סתירה
"יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת".
לפני כן עליזה אמרה: "הם לפני ארבע שנים ביטחו את ילדיהם בסכום כסף גדול מאוד". כלומר, היא מציגה את ביטוח הילדים כפעולה משותפת של מזי ומשה, ואילו כעת כשהיא מתארת את הביקור במשרדו של קורמן, רק מזי מופיעה בו. התיאור ממקד את תשומת הלב במזי בלבד, אף שעליזה עצמה מייחסת את עריכת הביטוח לשני ההורים.
זו אינה הפעם הראשונה בסיפור שבה עליזה ממקדת את תשומת ליבה למזל בלבד. בתחילת בתחילת השיחה עם שמוליק על הנושא היא אומרת "אני בטוחה שהיא רצחה אותם", בהמשך אומרת שהאימא לא בכתה בשבעה על הילדה השלישית, ואחר כך היא אומרת לשמוליק שעליו לעצור אותה. נוצרת סתירה. היא לא מאשימה באופן ישיר את האם אבל מתמקדת בה, ומצד שני היא מדברת על קשיים כלכליים וחובות אחרי פשיטת הרגל של הבעל וכן על כך ששניהם ביטחו את הילדים
יתכן שהעמימות היא חלק מהניסיון ליצור מתח, אך היא יוצרת סתירות וחוסר היגיון ופוגעת בטבעיות השיחה ובזרימה – כפי שכתבתי במאמר שורה של הימנעויות, התפזרויות וקפיצות – בלי להדליק את האש, ואולי הניסיון להבליט את האם כחשודה המרכזית נעשה כדי להוכיח את ההקבלה למקרה אמיתי שאירע במציאות אף שמדובר במקרים בעלי מאפיינים שונים, כפי שכתבתי במאמר אין קשר: השיקולים מאחורי הוויתור על ההקבלה בסיפור המקורי.
"יצאה מזי מן המשרד" – לשון מליצית בשיחה יומיומית
"יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת".
הניסוח מתאפיין במשלב לשוני גבוה: הפועל "יצאה" קודם לנושא "מזי", ובמקום מילת היחס הטבעית "מהמשרד" מופיעה הצורה המליצית "מן המשרד".
בשיחה יומיומית בין שני אנשים טבעי יותר לומר "מזי יצאה מהמשרד שלו מחויכת". הסדר התחבירי ובחירת המילים במשפט המקורי מתאימים יותר ללשון כתובה ומליצית מאשר לדיבור טבעי.
הפער בין אופי השיחה לבין המשלב הלשוני פוגע באמינות הדיאלוג. כתבתי על כך במאמר זה עולה או יורד? משלב לשוני וסגנון צריכים להיות אמינים ועקביים.
היד המכוונת מניחה את טופסי הביטוח גלויים
"כשישבתי ליד השולחן של קורמן, ראיתי טפסים מונחים על השולחן".
לא סביר שמסמכי ביטוח של לקוחות אחרים, שעליהם הם חתמו, יישארו גלויים על השולחן לעיני הלקוחות הבאים. ניכרת כאן יד מכוונת שמסדרת את הנסיבות בהתאם לתוצאה הרצויה. הטפסים נמצאים במקום הנוח ביותר לעלילה, כדי שעליזה תוכל להיחשף למידע.
לגיטימי להניח שסוכן הביטוח פעל ברשלנות ואפשר למידע אישי ופרטי מאוד להיחשף. אבל אם עליזה אכן ניחנה בתכונות שהסיפור מנסה לייחס לה – ניסיון חיים, היגיון, יכולת להסיק מסקנות ולהבחין בפרטים שאחרים אינם מבחינים בהם – היה עליה להסיק מסקנה בנוגע לסוכן הביטוח שלה, שאליו היא מגיעה מדי שנה כדי לבטח את ביתה ואולי דברים נוספים. כפי שהוא התרשל וחשף בפניה פרטים אישיים של אחרים, כך יש מקום לחשוש שהוא מתרשל וחושף פרטים אישיים שלה בפני אחרים. עליזה כלל לא מתייחסת לכך, ובכך מודגשת היד המכוונת: כשמדובר במידע אישי של אחרים, אין מבחינתה בעיה שסוכן הביטוח חושף אותו.
היד המכוונת מרחיקה את קורמן כדי שעליזה תוכל להציץ בטפסים
"כשקורמן קם להביא את הטפסים שלי, הצצתי בטפסים שעל השולחן".
התרחקותו של קורמן משרתת את התפתחות העלילה: ברגע שבו עליזה מבחינה בטפסים, הוא קם להביא את המסמכים שלה ומשאיר אותה לבדה מול הטפסים של לקוחות אחרים.
כך נוצרת עבורה הזדמנות להציץ במסמכים בלי שקורמן יבחין בכך. היד המכוונת מסדרת את ההתרחשות כדי שעליזה תיחשף למידע הדרוש להמשך הסיפור.
עליזה מייחסת לטפסים חשיבות שלא הייתה יכולה להיות להם באותו זמן
"כשישבתי ליד השולחן של קורמן, ראיתי טפסים מונחים על השולחן. כשקורמן קם להביא את הטפסים שלי, הצצתי בטפסים שעל השולחן".
אפשר לטעון שעליזה הציצה במסמכים גלויים מתוך סקרנות, אך האופן שבו היא מספרת על האירוע מעניק לטפסים חשיבות מיוחדת: תחילה היא מציינת שראתה את מזי יוצאת מהמשרד מחויכת, אחר כך היא מציינת שהיא הבחינה בטפסים. לאחר מכן היא מתארת שקורמן התרחק ושהיא ניצלה את ההזדמנות כדי להציץ בהם.
באותה נקודת זמן עדיין לא התרחשו מקרי המוות של הילדים ולכן עליזה לא יכלה לדעת שהטפסים קשורים לחשד לרצח. עליזה לא מציינת מתי הייתה פשיטת רגל וכניסה לקשיים כלכליים, אבל גם אם הביטוח נעשה אחרי פשיטת הרגל ולא לפני כן, האירועים במשפחה התרחשו אחרי שהיא הייתה במשרד של סוכן הביטוח ולא לפני כן.
גם אם הציצה בטפסים מתוך סקרנות, לא הייתה לה אז סיבה לייחס להם משמעות מיוחדת. היד המכוונת מבליטה את הטפסים ואת תשומת הלב של עליזה אליהם כבר בזמן הביקור, כדי להציג אותה כאישה ערנית וסקרנית שבזכות תכונותיה הצליחה להגיע לשורש הבעיה. אלא שהמשמעות המחשידה של הטפסים נוצרת רק בדיעבד, לאחר מקרי המוות והקישור בינם לבין הביטוח.
כך מתערבבות שתי נקודות זמן: מה שעליזה ראתה לפני ארבע שנים, ומה שהיא מבינה לכאורה כעת. הסיפור מעניק להתנהגותה בעבר משמעות שנובעת מהמידע שהתגלה רק לאחר מכן.
חזרה על "כש" – פגיעה במנגינה ובטבעיות הדיבור
"כשבאתי לחדש את הביטוח על הדירה שלי… כשישבתי ליד השולחן של קורמן… כשקורמן קם להביא את הטפסים שלי".
עליזה פותחת שלושה משפטים סמוכים במילה "כש". הקוראים מקבלים תשובה לשאלה מתי כל דבר קרה ביחס לדבר אחר. כשבאה לחדש את הביטוח על הדירה שלה – מזי יצאה מהמשרד שלו מחויכת; כשישבה ליד השולחן של קורמן – היא ראתה טפסים מונחים על השולחן; כשקורמן קם להביא את הטפסים שלה – היא הציצה בטפסים שעל השולחן.
זה מסביר למה הקטע נשמע דיווחי. "כש" משעבד בכל פעם אירוע אחד לאחר כנקודת זמן. הפעולות הופכות לאמצעי – סימוני זמן ולא עומדות בפני עצמן. החזרה יוצרת מבנה תחבירי אחיד ומקוטע, ופוגעת בזרימה ובמנגינה של הדברים. כתבתי על כך במאמר "כש" מגביהה את המשלב הלשוני, אך פוגעת במשמעות ובמנגינה,
מסירת מידע במקום לא טבעי
בפסקה הקודמת עליזה אומרת: "הם לפני ארבע שנים ביטחו את ילדיהם בסכום כסף גדול מאוד. ואז הילדים התחילו למות זה אחר זה", בלי לומר איך היא יודעת על כך. רק בפסקה השלישית היא מספרת כיצד גילתה את דבר הביטוח, ומסתפקת באמירה שראתה את שמות הילדים. הדבר מאלץ את הקוראים לעשות חיבורים בין שני סוגי המידע.
המקום הטבעי יותר למסור את המידע על סכומי הביטוח הוא בתיאור הביקור אצל קורמן, כאשר עליזה מספרת מה ראתה בטפסים, אך היד המכוונת כבר השתמשה במידע הזה כדי לכוון את הקוראים לקשר בין הביטוח בסכומי הכסף הגבוהים לבין מותם של הילדים.
"שמות הילדים" – ריבוי סמיכויות פוגע בטבעיות הדיבור
"ראיתי את שמות הילדים".
הצירוף "שמות הילדים" הוא סמיכות, ובשיחה יומיומית טבעי יותר בעיניי לומר "השמות של הילדים". הבעיה אינה תקינותו הלשונית של הצירוף, אלא התאמתו לדיבור של עליזה בשיחה עם שמוליק.
זו אינה הסמיכות היחידה בדבריה של עליזה. לאורך השיחה מופיעים צירופים נוספים: "כספי הירושה", "להחזרת חובות" ו"סכום כסף מאוד".
ריבוי הצירופים הדחוסים מצטרף לבחירות לשוניות אחרות בדבריה של עליזה, ובהן "יצאה מזי מן המשרד שלו". מתקבל דיאלוג שנשמע אקדמי, קר ומרוחק, במקום שיחה בשפה טבעית בין שני אנשים שמכירים זה את זה.
סתירה בין האמירה להתנהגות
"אני יודעת לחבר אחד ועוד אחד".
עליזה יודעת שההורים ביטחו את ילדיהם לפני ארבע שנים, שבשלב מסוים הם נקלעו לקשיים כלכליים בעקבות פשיטת הרגל של האב, ושלאחר עריכת הביטוח הילדים החלו למות בזה אחר זה – כפי שהיא אומרת בפסקה הקודמת. אם היא יודעת לחבר אחד ועוד אחד, היה עליה לקשר בין המידע שהיה ברשותה על ביטוחי הילדים והקשיים הכלכליים לבין מקרי המוות כבר לאחר מותו של הילד השני. אך היא יוזמת את הפגישה עם שמוליק רק לאחר מותה של הילדה השלישית. נוצרת סתירה בין יכולת ההסקה שעליזה מייחסת לעצמה לבין התנהגותה בפועל.
הסיבה לכך שעליזה מזמנת את שמוליק לשיחה רק לאחר שלושה מקרי מוות היא ככל הנראה הניסיון להקצין את המצב כדי להעצים את דמותה של עליזה בת ה-95 ולהציג אותה כמי שמצילה את הילדה הרביעית, כאילו בלעדיה הייתה אף היא נפגעת בידי הוריה. עליזה עצמה מדגישה זאת קודם לכן: "אם לא תעצור אותה, גם הבת היחידה שנותרה תיעלם מן העולם הזה".
תוך כדי כך העלילה משתיקה את כל המערכות – המשטרה, הרווחה, הרפואה והביטוח, ויוצרת מניע מופרך שלפיו ההורים פוגעים בילדיהם באופן שיטתי, שנה אחר שנה, רק משום שהם נתונים בקשיים כלכליים, אף שלכאורה הם מקבלים בכל שנה סכום כסף מהביטוח. כפי שניתחתי במאמרים התרחיש לא עומד במבחן הסבירות והמציאות שבה הוא מתרחש ו־"מה המניע?" גם אני שאלתי את השאלה הזאת בעריכה שלי.
הדבקות במטרה להעצים את דמותה של עליזה יוצרת חור בעלילה. על התופעה הזאת כתבתי בהיבט אחר במאמר כשמקצינים במקום אחד, נפער בור בעלילה במקום אחר: ככל שהעלילה מנסה להעצים את עליזה, כך נפער חור בעלילה בדמותו של שמוליק.
היד המכוונת מדגישה את פיקחותה של עליזה
"ראיתי את שמות הילדים. אני יודעת לחבר אחד ועוד אחד".
היד המכוונת מוסיפה הצהרה מפורשת על יכולת ההסקה של עליזה ומכוונת את הקוראים לתכונה שהעלילה מנסה להדגיש. לא זו בלבד שנוצרת מלאכותיות, אלא שהתכונה הזו לא מייצגת את עליזה. אילו היא הייתה בעלת יכולת לחבר אחד ועוד אחד, היא הייתה עושה זאת לאחר מותו של הילד השני ולא מחכה לשלושה מקרים כדי לחבר בין המידע שנחשף לפניה לפני ארבע שנים לבין רצף האירועים.
יש כאן סתירה פנימית. מצד אחד הסיפור מנסה לייחס לה תכונות כגון היגיון בריא, סקרנות, תושייה, ניסיון חיים, אינטואיציה, יכולת להציג טיעונים שאי אפשר להתווכח איתם, תשומת לב לפרטים ויכולת להסיק מסקנות. מצד שני, העלילה מתבססת על תרחיש קיצוני ולא סביר, שבו עצם העיתוי שבו עליזה נכנסת לזירה סותר את התכונות האלה – זאת בנוסף לדיונים הלא הגיוניים שהיא מציגה.
אווירה של ניכור וניתוק מהטרגדיה
הצהרתה של עליזה, "אני יודעת לחבר אחד ועוד אחד", מציבה אותה במוקד במקום את הטרגדיה. ההצהרה מעבירה את מרכז הכובד מהחשד לרצח הילדים אל יכולתה של עליזה לפתור את התעלומה. דווקא ברגע שבו היא חושפת מידע שאמור להיות מזעזע, היא מדגישה את עצמה ואת כושר ההסקה שלה. שמוליק מחזק זאת כשהוא משבח אותה ומחייך אליה והיא מחזירה לו חיוך. בהמשך מגיעה ההזמנה, והסיפור מסתיים כאילו השניים פיצחו חידה בלשית, שאחריה מגיע הפרס.
כפי שהראיתי בהיבטים אחרים של הסיפור, הניסיון להדגיש את פיקחותה של עליזה יוצר חור בעלילה בדמותו של שמוליק, וכן סתירות וחוסר היגיון. במקרה הזה הוא יוצר אווירה של ניתוק וניכור.
נוצרת סתירה בין מטרת השיחה לבין התוצאה. עליזה מזמנת את שמוליק לשיחה כתושבת היישוב שאכפת לה, אך ההתנהגות המתוארת יוצרת רושם הפוך: עליזה יזמה את השיחה כדי לזכות בתשבחות ומחמאות.
